עם קצת חוצפה, גם אתם יכולים להיות פלוכצנבך. נסו ותיהנו

יצא ‏לכם לאחרונה להסתובב ברחובה של עיר ולהיתקל בחזיתותיהם של מבני ציבור, אוניברסיטאות, ישיבות, בתי כנסת, בתי חולים ומתנ"סים שעליהם מתנוססים שמות? ודאי שכן. הן זהו חלק בלתי נפרד מן הנוף האורבני. כשיש בניין ציבורי, בדרך כלל מתנוסס בחזיתו שמו, ולצידו כיתוב שמסביר מי ומה הוא. ואז פתאום יש כל מיני שמות של אנשים. האנשים האלה הם אלו שתרמו את הכסף להקמת הבניין, ועל כן שמם או שם יקיריהם מונצח עליו. נשמע טבעי, נכון? אני רוצה לדבר על זה רגע.

מי שגדל כמוני בסביבה חרדית וחי בירושלים מכיר את זה ממש מקרוב. הרחוב מלא ועמוס בשמות. בדרך כלל של אנשים שמתו מזמן (על שלטי ההנצחה), או כאלו שמתו ממש השבוע (על מודעות האבל). על בניין של ישיבה בירושלים, ממש בחזית שפונה אל הרחוב, לצד שורת חלונות, מתנוססת הכתובת: "קומת פלוני ופלונית פלונימוס". אני בכוונה לא מצטט את השמות - גם כי אין לי דבר וחצי דבר נגד התורמים, וגם כי אין לי עניין לחשוף את שמם בעיתון. הרי לי ולעיתון הם לא שילמו מאומה. הכתובת הזו גדולה ובולטת, וכל מי שעובר ברחוב רואה אותה.

בקומה שמעל יש גם שורת חלונות, ולידה חקוקה בענק כתובת נוספת: "קומת אלמוני ואלמונית אלמוניום". ומעליה עוד קומה ועליה עוד כתובת... כבר הבנתם את העניין. האנשים החכמים שהקימו את המוסד הזה הבינו שאפשר ללכת על תהליך של הפרטה. כבר לא צריך למכור הנצחה על בניין. אפשר לפרק את זה לקומות. המטבע המשולמת היא אותה מטבע, שמו של הנדיב מתנשא בראש חוצות. למי שחולף ברחוב לא ממש אכפת אם הפלוני הזה תרם את הבניין או קומה ספציפית - הוא רואה את השם ומייד חולק לו כבוד. מדוע, אם כן, לא לפרק את זה ולגייס תרומות עבור קומות נפרדות?

והאקט הגס הזה, של חלוקה לקומות, הביא את המיאוס שלי מכל העניין הזה לשיא. הבעיה שלי עם הדבר הזה היא כפולה: ראשית - אני לא יודע כמה כסף תרם הפילנתרופ הזה למוסד הזה, אבל ברור לי שזה לא מספיק. התמורה שהוא מקבל היא פסיכית לגמרי - אזכור קבוע ונצחי של השם המפורש שלו עם עוד מילים וסופרלטיבים של כבוד ושבח באותיות ענק ברשות הרבים. זה לא קורה בסלון בית ראש הישיבה, וגם לא בפרוזדור של הפקולטה - זה ברשות הרבים.

אני לא יודע כמה כסף תרם הפילנתרופ הזה למוסד הזה, אבל ברור לי שזה לא מספיק. התמורה שהוא מקבל היא פסיכית לגמרי - אזכור קבוע ונצחי של השם המפורש שלו

אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא: מאין הרשות למרוח את השמות האלה ברשות הרבים, שהיא, ובכן, הרשות של הרבים? המשאב הציבורי הכי יקר והכי יוקרתי מופקר לגמרי. הבניין שייך לבעליו, המראה החיצוני שלו - לא.

אני בטוח שיש חוקי עזר עירוניים הקשורים לרישוי שלטים ועסקים שמעגנים את הדברים האלה בכללים ובחוקים. אני מכיר חקיקה מסודרת כזאת לגבי שלטים פוליטיים, וגם לגבי שלטי פרסומת (אגב, אני גם בטוח שהם לא נאכפים - לא הפוליטי וגם לא המסחרי, אבל אין זה ממין העניין ואני גם לא חושב שזה עניין לחקיקה). אני בטוח גם שמבחינה משפטית יש התייחסות לשאלת הבעלות על נראות חיצונית, ואף מכיר דיון כזה במשפט העברי, אבל בכל זאת אני מבקש לעקוף את הזירה החוקית והמשפטית ולדבר על הנושא מזווית התנהגותית.

בכל צבעי הרחוב

השאלה היא שאלת ההתנהלות הציבורית, ובעיקר היחס אל רשות הרבים. כשישיבה כותבת על הקיר החיצוני שלה, שפונה לרחוב הראשי, "שער פלוכצנבך על שם הנס ואדית פלוכצנבך ז"ל נדבת בנם המוצלח שעשה כמה שקלים ידותון ומרי פלך־פלוכצנבך", היא לא כותבת את זה בישיבה - היא כותבת את זה ברחוב. זה ברחוב. כשם שיש ברחוב רמזור וחזית, בניין, עץ, עמוד תאורה, קו של שמיים ותמרור הכוונה - יש בו גם את הפלוכצנבך.

תאמרו: יש בו גם פוסטר שמפרסם הצגה חדשה בתיאטרון וגם שלט פרסומת. נכון, אבל ההצגה והפרסומת באות והולכות ומתחלפות וצובעות את הרחוב בצבע דינמי ונעים. ואגב, גם הן לפעמים חצופות או מוגזמות, ואפשר לדון עליהן, ואולי אפילו לכתוב כללים לגביהן. הפלוכצנבך - קבוע ונצחי לעולם. ממש לעולם. וזה חצוף וזה לא נורמלי. עזבו את זה שזה לא שווה, כאמור, את הכמה מיליונים שיתרמו (אני, אגב, מעריך כל דולר ודולר שנתרם למטרה טובה. מסכים שזה לא מובן מאליו גם מצד מי שהם בעלי ממון רב) - הסיפור הוא שזה מתרחש במרחב שאינו שלהם, אלא ציבורי.
אפשר לקיים את הדיון הזה גם לגבי מרחבי הנצחה אחרים. שמות רחובות, למשל, כיכרות וכבישים. גם שם זו זירה פרוצה לחלוטין, שרלטנית ומלאת פרצות.

אפשר לדבר על גרפיטי ועל כרזות, ועל השלט המהוה (והצודק!) בן ה־40 "העם עם הגולן" שמקבל את פני הבאים לירושלים, ממש מעל מיתרי גשר המיותרים, כי מישהו תלה אותו על בניינו פעם. ועדיין - מה שהכי מסעיר ומעורר תהייה הוא מגילות ההנצחה המקשטות את הרחובות. ושוב, תודה לפלוכצנבך על התרומה, ויהי רצון שתהא נשמת הוריו המנוחים צרורה לנצח בצרור החיים, אמן ואמן.