על אחד הקירות ב"מיגונית המוות" מול קיבוץ רעים, אפשר למצוא עדות אחת מני רבות לפרויקט ההנצחה המחתרתי של נרצחי ה-7.10. "ענר, אתה גיבור חל...", "הצמיחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות", "ישר… - לעולם לא תצעד לבד".
הכתובת הזו, בחלקה גרפיטי ובחלקה מדבקות שהודבקו על הכתובת, מספרת חלק מהסיפור. במיגונית הזו ענר שפירא ז״ל נלחם ברוצחי החמאס עם ידיים חשופות, החזיר את הרימונים אל המחבלים עם הרבה תושייה ואומץ, עד שנרצח.
המצלמה צילמה, הסיפור התפרסם, והמיגונית הפכה לסמל כמו מקומות רבים לאורכו ורוחבו של עוטף עזה. מכל הסיבות הנכונות וגם פחות, כאוס ההנצחה החל להתפשט ברחבי העוטף.
מיגונית המוות ברעים
הסקרנים הראשונים חרטו בקיר עם מה שבא ליד. אחר כך הביאו טוש לא מחיק וכתבו ספונטנית, אחר כך הגיע גרפיטי מרוסס, אחר כך הגיעו המדבקות, ואז שיטפון של מדבקות, ואז גלעד, וגלעד-ים, ברבים, ואז שלטי מתכת, אבני נצח חקוקות, ומשם זה צמח לאנדרטאות דרכים מושקעות, ומאוד-מאוד מושקעות. ה"קרב" על הנצחת הנצח החל.
"הקמת אנדרטאות לזכר נופלים ולוחמים, איננה המצאה עכשווית", אומרת ד"ר נוגה ראב"ד, פוסט-דוקטורנטית במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. ראב"ד חוקרת הנצחה חזותית בישראל ובפרט את ההנצחה בשנתיים האחרונות.
"עוד לפני קום המדינה הקימו אנדרטאות כמו האריה השואג בתל חי, ונוסחו אופני הנצחה בכתב כמו הספר 'יזכור' של אז"ר משנת 1911. אבל צריך להבחין בין הנצחה ממלכתית וציבורית להנצחה פרטית. אנדרטאות היו תמיד עניין ממסדי. עם קול קורא לציבור, תכנון סביבתי ו-ועדה מתכננת. במקרים מסויימים כמו האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, זה יכול לקחת 16 שנים כדי להקים אנדרטה. מסורבל, אבל מסודר. לאורך השנים, לצד ההנצחה הציבורית הייתה גם הנצחה פרטית - ערב לזכר, ספרים של סיפורי חיים, או תיעוד יצירות הנופלים. בעלי אמצעים יכלו ליצור מפעלים ציבוריים כמו מלגות, קרנות חדרי מוזיקה, ספריות או פרוייקטים של סיוע, אבל רוב האנשים הסתפקו בהנצחה הרשמית והבסיסית ביותר - מַצֵּבָה על קבר הנופל".
זה כל כך מובן מאליו, שלרגע הפתיע אותי שאת מתייחסת למצבה כהנצחה.
״בהחלט, אנשים נוטים לשכוח שגם מצבה על קבר היא דרך הנצחה חקוקה באבן, תרתי משמע. במצבה הרשמית, בעיקר זו הצבאית, מתגלם ערך חשוב של הנצחה - ערך השוויון. לטוראי ולגנרל יש אותה מצבה בדיוק".
העניין שלה בהנצחה איננו מקרי. בכל יום שראב"ד יוצאת מביתה ממושב עין הבשור שבעוטף, היא חווה במלואה את מה שהיא מכנה ״המפץ הגדול של ההנצחה״ - מעבר דרמטי מהנצחה ממסדית וממלכתית אל הנצחה עממית, ספונטנית, פרטית. מזה שנתיים שהיא מתעדת את תהליכי ההנצחה השונים באיזור. היא לימדה עליהם קורס באוניברסיטת בן גוריון ובקרוב יתפרסם מאמר עם מסקנות ראשוניות מהמחקר שערכה יחד עם פרופ' חבצלת יהל ממכון בן גוריון וד"ר יעל נצר מהאוניברסיטה העברית.
נסיעה עם ראב"ד לאורך כביש 232, מגלה שבשולי כבישי העוטף, קיימים עשרות מפעלים ויוזמות הנצחה. מכמה אבנים, דרך פסלים ומיצבים סביבתיים, ועד מרחבי הנצחה המשתרעים על שטח של עשרות מטרים, דמויי פארק לאומי, או אתר הנצחה רשמי.
דרך המדבקות
״השבעה באוקטובר היה אירוע בסדר גודל שלא הכרנו לפני כן. למעלה מ-1,000 הרוגים ביום אחד. מספר עצום וקשה להכלה. בנוסף, זה היה אירוע עם כמויות גדולות של תיעוד מצולם: ממצלמות המחבלים, מהטלפונים של הנרצחים, כוחות הביטחון, אנשי הסיוע וההצלה, וסקרנים גם יחד. כל זה יצר שילוב של חוסר מידע ועודף מידע, ובעיקר בלבול גדול. הכמות האדירה של הקורבנות והעובדה שהאירוע התרחש לעיני מצלמות - הובילו גם לפרץ מיידי וספונטני של הנצחה ויצירת זיכרון", אומרת ראב"ד.
כתובות הגרפיטי הראשונות נוצרו ביום האירוע עצמו. המחבלים עצמם השאירו גרפיטי על המיגוניות ובאתרים שונים בעוטף. למרבה ההפתעה גם שנתיים אחרי, חלק מהכתובות עדיין קיימות. אולי כי מחבלי החמאס השאירו גרפיטי בחלק האחורי של המיגוניות, פונה מערבה לעבר עזה ולא אל הכביש, או בתוך בתים ביישובים, שעדיין מתלבטים האם להרוס אותם או לשמרם.
תיעוד ההנצחה הישראלי התחיל כמעט מיד אחרי השבעה באוקטובר. ד"ר יעל נצר, יוצרת ארכיונים דיגיטליים ושותפתה של ראב"ד למאמר, מספרת: "כבר בימים הראשונים יצאתי לרחוב והתחלתי לצלם איך המלחמה באה לידי ביטוי. זה חלק מהחיבה שלי למרחב הציבורי, וההבנה שדווקא הדברים ברי החלוף, מאוד משמעותיים בחלוף הזמן".
יעל צילמה את השלטים, ועל חלקם היו כתובות שרירותיות למדי. "הגיעו טרנזיסטורים״, או "עקב המצב החנות תהיה סגורה". אבל זה השתנה במהירות. "כשהתחילו ההפגנות מול הקריה, התחלתי לצלם גם שם. כתובות גרפיטי הופיעו די מהר, וכבר בנובמבר התחלתי לראות סטיקרים ראשונים לזכר נרצחים, בעיקר מהנובה“.
החידוש סיקרן את החוקרת שבה. "לא הכרתי את התופעה. הערכתי שזו תגובה לכמות העצומה של הנרצחים, ולעובדה שלא כולם יכלו להיות בכותרת הראשית. ותזכור, בהתחלה בכלל לא הייתה רשימה מסודרת של נרצחים, נעדרים או חטופים. המדינה לא הייתה באירוע". כבר ב-10 באוקטובר הצטרפה יעל ליוזמת עדות 710, המתעדת בווידאו את סיפורי הניצולים. "היה לי ברור שאני צריכה להיות שם. במקום לשלוח בגדים, סידרתי מידע וארגנתי אותו".
בדצמבר 2023 יצרה יעל ארכיון דיגיטלי לתיעוד המדבקות והגרפיטי. "לכל פריט יש זהות דיגיטלית. שם, גיל, מגדר, מידע על חיי הנרצחים, מתי נהרג, וגם סימון גאוגרפי היכן ומתי הגרפיטי או הסטיקר צולם. השתמשתי ברשימה המדויקת של הנרצחים שיצר ד״ר יובל הרפז, וכך התחלתי לקשר בין השמות לכל גרפיטי וסטיקר שמצאתי“. כיום הארכיון זמין ברשת ומכיל למעלה מ-10,000 פריטי הנצחה מכל רחבי הארץ והעולם.
״בדיעבד למדתי שמדבקות ההנצחה התחילו עוד לפני המלחמה. זו הייתה תופעה קטנה יחסית של צעירים בטיול הגדול אחרי הצבא. הם לקחו איתם מדבקות הנצחה לזכר חברים שנפלו בשירות צבאי. בהודו היה מקום עם מדבקות עוד לפני המלחמה - אבל עכשיו יש בכל העולם“.
להחזיר את הזיכרון לרחוב
מהר מאוד הפכו מדבקות ההנצחה לאחד מסמלי ההנצחה הבולטים בכלל המרחב הציבורי הישראלי. במאמרו ״שירת הסטיקר״, מתאר ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, ד״ר נועם תירוש, את התפשטות התופעה. "מדבקות ההנצחה שינו את נראות המרחב הציבורי בישראל. בתחנות רכבת ואוטובוס, על ספסלים בכיכרות הערים, על לוחות מודעות וגם על כלי רכב - מדינת ישראל התמלאה מדבקות המבקשות לספר את סיפורי הנופלים. עם הזמן הפופולריות של מדבקות ההנצחה גדלה, ומדבקות חדשות מופיעות במרחב הציבורי מדי יום“.
תירוש מציע הסבר אפשרי לשאלה מדוע גם בעידן הדיגיטלי נפוצו המדבקות במרחב הציבורי. "המדבקות מציעות מרחב זיכרון היברידי, מרחב שמחבר בין המרחב הציבורי הממשי לבין המרחב המקוון. המדבקות הופכות למעשה לביטוי 'פוסט־דיגיטלי', לרצון החזק של אנשים להשיב את הזיכרון הפיזי לרחוב עצמו, גם בעידן שבו רוב הזיכרון מתנהל ברשתות".
ברחבי העוטף, המשיכו ראב"ד והסטודנטים בקורס לחקור את האבולוציה של המדבקות. הצלבת המדבקות עם הארכיון הדיגיטלי, העלה מסקנות מפתיעות. "בגל הראשון של ההנצחה, המיגוניות שימשו כקירות זיכרון ספונטניים. אנשים הדביקו מדבקות של הנרצחים במקומות בהם נרצחו".
התאריכים והתיעוד מגלים שבהתחלה רוב תשומת הלב הופנתה לנרצחי הנובה, אחר כך לחיילים שנהרגו בשבעה באוקטובר, אחר כך לנופלים במלחמת חרבות ברזל בעזה. ואז זה הפך לשיטפון סוחף של הנצחה: מדבקות עם שמות חיילים שנהרגו לפני השבעה באוקטובר וגם מדבקות לזכר חיילים שנפלו בלבנון, הודבקו על מיגוניות העוטף. בין שלל המדבקות שהגיעו מכל רחבי הארץ, נמצאה גם מדבקה לזכר נרצח בסכסוך עבריינים לצד החיילים. "המדבקות הפכו לכלי זמין, זול ונגיש להנציח כל שם וסיפור", מבהירה ראב"ד. המיגוניות, שהפכו בזירות הקרב למרחב מקלט, נהפכו גם לאתרי זיכרון.
אף על פי כן, יש מי שאינם נוכחים. "האוכלוסייה שהכי פחות מיוצגת במדבקות היא תושבי עוטף עזה", אומרת ראב״ד, שהמושב שלה היה מפונה במשך חודשים רבים. אלו שפונו, ובעיקר אלו שיקיריהם נהרגו ונחטפו, נאבקו על קיום בסיסי, ולא תמיד התפנו לייצור מדבקות.
ניתוח הטקסטים במדבקות מעלה תוצאות מפתיעות. "80% מהמדבקות כוללות טקסטים אישיים - מסרים אינטימיים, תכונות אופי או ציטוטים מחיי היומיום של הנרצחים. רק 12% מבוססות על שירים – שורות מוכרות או ציטוטים מעולם התרבות הפופולרית. ורק 6% בלבד לקוחים מספרי קודש ומקורות יהודיים. גם אנחנו הופתענו שאין יותר מהקודש, אבל יש הרבה מדבקות שמהדהדות את השפה המקראית - כמו 'עוז וענווה', אבל הן אינן ציטוט ישיר מהמקורות".
כשאני מביט באוסף המדבקות, אפשר לראות שהשפה שנוצרה היא שילוב ייחודי: ביטויים צבאיים לצד פסוקים מהמקרא, משפטים אישיים לצד סלנג ישראלי עכשווי. מ"השמיים הם הגבול", ועד "תן לטראנס את נשמתך". המדבקות יוצרות מרקם של שפות חופפות, שמדברות גם בשם המתים וגם בשם החיים. אך המדבקה הכואבת מכל, היא זו שעליה נכתב ציטוט מדברי חייל שנהרג. "אני לא רוצה להיות מדבקה".
השפה שנוצרה סביב המדבקות היא שילוב ייחודי: ביטויים צבאיים לצד פסוקים מהמקרא, משפטים אישיים לצד סלנג ישראלי עכשווי. המדבקות יוצרות מרקם של שפות חופפות. אך המדבקה הכואבת מכל, היא זו שעליה נכתב ציטוט מדברי חייל שנהרג: "אני לא רוצה להיות מדבקה"
"בניתוח הצורני של המדבקות, ניתן לראות לרוב הבחנה בין מדבקות של חיילים לאלו של אזרחים: החיילים זוכים לרוב לסמלים ממלכתיים – מדים, דגל, דרגות – בעוד האזרחים מוקפים בשמשות, לבבות וכנפיים. לעומת זאת, בניתוח הטקסטים של המדבקות, יש דמיון עצום בין המילים בהן נעשה שימוש, וקשה להבחין בין האוכלוסיות. המילים המובילות הן ז"ל והי"ד, אבל לצד זה חיוך, אדם, נצח, לעשות טוב, חיים, שמש, אהבה. לעומת זאת בגרפיטי, אנחנו מוצאים הרבה יותר ביטויים של נקמה ואמירות פחות חיוביות".
איך את מסבירה את זה?
"המדבקה מדברת בשם מישהו אחר. היא מייצגת את המת, ומכבדת את זכרו. גרפיטי הוא ביטוי אישי, אנונימי ולעיתים מתפרץ המעיד על הצפה רגשית ועל מרחב זיכרון חי ומיידי", מסבירה ראב"ד.
בשל אופיין הזמין, המדבקות שונות לעומת צורות הנצחה אחרות. "גילינו שלנרצחים רבים יש כמה וכמה מדבקות במקביל. במקרה אחד, מצאנו 12 מדבקות הנצחה לאותו אדם. זה נובע מזה שקל להפיק את המדבקות, וכך נוצרת מדבקה אחת של המשפחה, של החברים, ולפעמים אותו גורם הפיק כמה מדבקות כדי לתעד אספקטים שונים של חיי הנרצחים".
עם הזמן נוצרו מלחמות שטח סמויות או גלויות יותר על הקיר. ברגישות או פחות, מדבקות הודבקו על מדבקות אחרות. כשבוחנים את המדבקות על מיגונית רעים, מגלים מדבקה שעליה הופיעה תמונת נרצחת מהנובה בגופיה, ויד נעלמה כיסתה אותה במדבקה עם פסוקי קודש
מה הדגשים בחיי הנרצחים שמופיעים במדבקות ההנצחה?
"לפעמים יש דיסוננס גדול בתוך אותן המדבקות", מראה לי ראב"ד. "בעוד שהאלמנט הויזואלי מדגיש את היותו חייל, ההיבט המילולי מדגיש את החיים שהיו מעבר למדים. בחלק מהמקרים בהם גילינו מדבקות שונות של אותו נרצח, ראינו שהשפה שונה, הצבעים שונים, התמונה שונה. אפילו המשפטים שבוחרים כמוטו לחיים שונים“.
עם הזמן נוצרו מלחמות שטח סמויות או גלויות יותר על הקיר. ברגישות או פחות, מדבקות הודבקו על מדבקות אחרות. כשאנו בוחנים את המדבקות על מיגונית רעים, אנו מגלים מדבקה שעליה הופיעה תמונת נרצחת מהנובה בגופיה, ויד נעלמה כיסתה אותה במדבקה עם פסוקי קודש.
הזמני הפך לנצחי
יום שישי בצהריים, אנו נוסעים לאורך כביש 232 מדרום לצפון. אנו חולפים על פני מיגוניות שאין עליהן מדבקה אחת, אך ככל שאנו מצפינים ומגיעים אל המיגוניות המוכרות יותר, אין חלל פנוי. המדבקות עברו מהמיגוניות גם אל תמרורי דרכים, שלטי תנועה, גדרות ותחנות אוטובוס.
המדבקות הן "מצבה זוטא" כמו שאומרת ראב"ד, בעלות אורך חיים קצר שפגעי הטבע יעלימו בסופו של דבר. אחת התופעות החדשות היא הנצחה מקובעת יותר. לוח אבן שחור עליו חקוקים שמות הנרצחים במיגונית ברעים, למשל. העיצוב והנראות נראים כמו אבני הזיכרון ביד ושם. עוד חידוש הוא לוחות מתכת בקידוח והברגה מקצועיים. שמות חקוקים על הלוחות וגם קודים דיגיטליים כדי לקרוא בנייד את סיפור החיים של הנרצחים. במבט ראשון, שני ושלישי, זה נראה כמו לוח זיכרון צבאי רשמי. רק המיקום המוזר והקודים, מסמנים שמדובר ביוזמה פרטית.
השבת מתקרבת, אך התנועה לצד המיגוניות לא פוסקת. שתי נשים צעירות עוצרות ליד המיגונית ומצלמות אחת את השנייה. חבורת טרקטורונים מרעישה את הכביש עד שמגיעה למיגונית, עוצרת, מניפה את היד ל-וי של ניצחון וממשיכה הלאה.
ריבוי המדבקות על מיגוניות מסוימות, מעיד על הפיכתן לתחנה קבועה בתיירות זיכרון, העצמה או אופל - תלוי את מי שואלים. זה גרם לתופעה חדשה: לצד מדבקות ההנצחה, ניתן למצוא גם מדבקות פרסומות לגרר, השכרת ציוד, או למזנון אוכל סמוך. "זה נראה שלוחות ההנצחה הופכים ללוחות מודעות״, מציינת ראב"ד את המובן מאליו שלא נעים לומר.
זה כבר מוביל אותנו אל המורכבות הגדולה של הנצחה הפרטית. מצד אחד, המדבקה מגדירה מחדש את הפער התרבותי בין הרשמי לפרטי. ובניגוד להנצחה חקוקה באבן, מדבקה היא משהו זמני, שלכאורה אפשר להסיר, או להדביק עליו. אבל מצד שני, היא מאוד אפקטיבית מבחינת הנראות וההנצחה שבה - אם להשוות למודעת אבל שיורדת אחרי חמישה ימים. לעומת זאת, מדבקה – אף שהיא נתפסת כחומר זמני – מחזיקה הרבה יותר זמן במרחב הציבורי. נראה שגם הזמני הפך ל"נצחי", וכל מקום שבו תודבק מדבקת הנצחה, תהפוך למקום קדוש שאי אפשר לגעת בו.
הכל מותר בשם הזיכרון?
ריבוי מדבקות ההנצחה והתמעטות החלל הפנוי, הוא עניין רגיש ומורכב. אך המורכבות הגדולה של ההנצחה פרטית בעוטף מצוי בגלעד.
״רק בקטע הכביש שבין צומת מעון לסיבוב מפלסים, ספרתי עם הסטודנטיות שלי כ-45 פינות הנצחה מסוגים שונים", אומרת ראב״ד. אחרי סיור בין כמה מהאתרים, השוני הוא גדול מאוד.
לצד הדרך אנו יורדים לקצה שדה חקלאי. שלט מתכת מציג תמונת נרצח, מתחתיו פריטים שסימלו את חייו, לצידו ספסל לשבת. לידו התווסף גלעד נוסף, של שלט וריבוע דשא מתחתיו. לא רחוק משם עומד גלעד נוסף. "זה התחיל בכמה אבנים שעמדו כאן, אבל לאט לאט גדל. כל משפחה רואה את האחרים, ורוצה גם".
ראב"ד מספרת שבזמן שתושבי העוטף פונו, חלק ממשפחות הנרצחים הקימו גלעדים בתוך היישובים המפונים, ולעיתים גם בתוך חצרות בתים של אנשים - דבר שהותיר את תושבי היישובים ששבו בתהייה מה לעשות. אנו ממשיכים לנסוע בכבישי העוטף, בין פארקים מוסדרים לזכר לוחמים ממלחמות העבר. בעיקול הכביש אנו עומדים בשוליים. התלולית שלצד העיקול נחפרה. מתחם רחב הוקם, רחבת בטון נוצקה על הקרקע, גשר הוצב בין הכביש לגלעד, ספסלים לבנים הוצבו מסביב ובמרכז עומדת אבן מצבה שחורה בגובה אדם, במה שנראה לחלוטין כמו קבר. על האבן חרוט סיפור חיי הנפטר עד הרגע בו נפל, בדיוק במקום הזה. מכוניות עוברות צופרות בזעף, כשברגע האחרון הן רואות את הרכב החונה על עיקול הכביש.
אנו ממשיכים משם לגלעד הבא, בסדר גודל אחר לחלוטין. מה שהתחיל בכמה אבנים ושלט קטן, הפך למתחם הנצחה המשתרע על פני עשרות מטרים. עשרות סלעים במשקל טונות הובאו מרחוק והועמדו במתחם. שבילי אבן תוכננו ונסללו, רחבות בטון נוצקו על הקרקע וביניהם ניטעו עצי זיכרון. בצד המתחם עומדות כמה פינות ישיבה ומחכות להצבתן במקומן הנכון, ואפילו תאורת לילה סלולרית הותקנה במקום.
אנו משוטטים במתחם. סתיו ישראלי, שקיעת העוטף צובעת את מתחם ההנצחה בגווני צריבת שמש. הכל מלא בשקט אנדרטאות מהורהר. ראב"ד לא צריכה לומר דבר. מצד אחד, מדובר באחד מהאתרים המרשימים ביותר בעוטף לזכר נרצחים שהוקם בעוטף. קשה להאמין שמתחם הנצחה שכזה הוקם כיוזמת הנצחה פרטית. אלא שכאן מורכבות האירוע זועקת לשמיים: יש מישהו שלא מבין או מזדהה עם הרצון להנציח את הנרצחים או את הנופלים שהגיעו כדי לעזור ולסייע ביום הקשה? ומצד השני, האם בשם קדושת הקורבן והרצון להנצחה מותר הכל?
את השאלות המורכבות אני מפנה לאושרה גבאי ממושב דקל. גבאי היא רכזת הנצחה ומורשת במועצה האזורית אשכול, וגם רכזת שטחים פתוחים. כשאני תוהה אם שני התפקידים שלה הוצמדו יחדיו כתוצאה מאירועי השבעה באוקטובר, היא מבהירה את מורכבות החיים בעוטף: ״אני בתפקיד הזה כבר 10 שנים. יש אנדרטאות ברחבי העוטף שכולם מכירים, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה כאן. בתחילת המלחמה לא ישנתי בלילות. הבנתי שאנחנו עומדים מול אתגר הנצחה עצום וחסר תקדים. אתגר שגם גופי הידע הרשמיים בתחום, לא יודעים איך להתמודד איתו".
"יש אנדרטאות ברחבי העוטף שכולם מכירים, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה כאן. בתחילת המלחמה לא ישנתי בלילות. הבנתי שאנחנו עומדים מול אתגר הנצחה עצום וחסר תקדים. אתגר שגם גופי הידע הרשמיים בתחום, לא יודעים איך להתמודד איתו"
כשהמספרים נפרשים במלואם, מתברר גודל האתגר. "259 תושבי מועצה אזורית אשכול נרצחו. בנוסף, נרצחי המסיבות, ומאות רבות של חללים שנפלו כאן. חיילים במוצבים שנלחמו עלינו עד הכדור האחרון, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון שבאו להגן עלינו, ואזרחים שיצאו מהבית מיוזמתם ובאו כדי לסייע ולהציל אותנו. אנחנו מבינים היטב שחלק מהחובה שלנו, היא לשמר את הזיכרון של מה שקרה פה. לשמר את זכר הנופלים כולם", אומרת גבאי.
אתם מודעים לאתרי ההנצחה שהוקמו ביזמות המשפחות?
״אנו מודעים היטב למה שקורה בשטח. כל מה שקורה כרגע בשטח הוא פיראטי, לא חוקי, ללא בדיקה וללא שום אישורים. כרגע אנחנו נטולי כלים לאכיפה, כי אכיפה דורשת חוקי עזר ויצירת מדיניות הנצחה. מה שאנחנו עושים במועצה, זה לנסח מסמך מדיניות להנצחה. מדיניות שתייצר כלים חדשים להתמודד עם כל מה שקורה בשטח. זו התמודדות עם אינסוף סוגיות שמעולם לא חשבנו שנצטרך להגיע אליהן".
זה אומר שאתם תפנו את הגלעד-ים שהוקמו.
"אנחנו מודעים היטב למשמעות ההנצחה עבור המשפחות השכולות. מצד שני, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לייצר אלטרנטיבות. לא נגיע למצב שנאמר למשפחות השכולות רק 'פה לא'. זה יהיה: 'פה לא - אבל פה כן'".
מבחינת גבאי, אין מנוס מיצירת איזון עדין בין הצורך לתת מקום להנצחה לבין החיים עצמם. "אני מבינה שאנחנו צריכים לתת מקום להנצחה של כולם. איך ואיפה – את זה אנחנו עוד לא יודעים. אבל ברור לנו שרוב מה שקורה עכשיו הוא התפרצות טבעית וספונטנית - לא מתוכננת ולא מתכללת. בסוף צריך לזכור שאנחנו, תושבי העוטף, היחידים שיכולים להגיד על הזירה הזו שהיא הבית שלנו. אנחנו צריכים לחיות פה, ולנסוע על הכבישים האלו. צריך לגשר על הפער הזה - בין הנצחה וחיים - ולתת לשניהם את המקום הנכון כדי לאפשר אותם אחד ליד השני".
