שיחת העיר: תופעת "העיר הזאת" חיה בסרט

ערב. חמסין. 28 ביוני. סינמטק הרצליה, מכל המקומות, מוצף באנשים. כולם דחוסים בנקיק הלובי. ריח של פופקורן וזיעה באוויר, וערימות בני אדם עם חולצות שעליהן הכיתוב "מנשה" עומדים בתור להיכנס להקרנת הבכורה של "העיר הזאת", סרט שעוד לפני שיצא הפך לקאלט.

"אני זוכרת שלפני חמש שנים פייסבוק הקפיץ לי פרסומת על 'העיר הזאת', שאז היתה הצגה", אומרת קרן אשכנזי (33). "כתבו שם שמדובר ב'אופרת ראפ בלשית' והיה לי ברור שאני חייבת ללכת. אני צופה בהמון הצגות, אבל שם היה משהו אחר לגמרי - זה היה פשוט קסום, סוחף, מתוחכם. סיפור בלשי על ביט עם שירי ראפ - משהו שמעולם לא היה פה ונכנס לי מייד ללב ברמה שצפיתי בזה שוב ושוב, שש פעמים. ואני אפילו לא מהכבדות".

לא?

"ממש לא. היו כאלה שצפו בהצגה גם 15 פעם. הם צברו קהל מעריצים אדוק שפשוט הלך אחריהם לכל מקום. גם כשפרסמו שיש גיוס המונים למימון הסרט התלהבנו ותרמנו, ועכשיו, את רואה - הסרט עוד לא עלה, היו רק הקרנות טרום בכורה, וכבר הייתי בו שלוש פעמים. הוא באמת היסטרי".

"לילה. סערה. 11 בדצמבר. נשארתי במשרד עד מאוחר כי אני גבר. כוס שיכר, ביד סיגר, שלט 'מזל טוב' על הדלת. גם כן יום הולדת"

כדי להבין את ממדי תופעת "העיר הזאת" צריך לחזור אחורה בזמן. השנה היא 2008, ועמית אולמן, אז סטודנט למשחק בסטודיו ניסן נתיב בירושלים, עובר פרידה כואבת מבת זוג. הוא מתהלך שבור לב בסמטאותיה הצרות של נחלאות, שם גר, עם סיגריה בפה ומשהו עצוב בעיניים, ומתחיל לגלגל את הסיפור על ג'ו - בלש שעתידו מאחוריו, בעל דרכים ייחודיות לפתרון תעלומות, שבליל סערה אחד נקלעת למשרדו שרה בנט, עלמה במצוקה שאחותה נעלמה.

קרן אשכנזי, מעריצה: "כתבו שמדובר ב'אופרת ראפ בלשית' והיה לי ברור שאני חייבת ללכת. סיפור בלשי על ביט עם שירי ראפ - זה משהו שמעולם לא היה פה ונכנס לי מייד ללב ברמה שצפיתי בזה שוב ושוב, שש פעמים. ואני אפילו לא מהכבדות"

מהסיפור הבלשי הזה יצר אולמן קטע ראפ, שאותו השמיע לחבריו ללהקת "ויקטור ג'קסון" - ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור). "אני, ג'ימבו ועמית הקמנו את 'ויקטור ג'קסון' בתיכון, כלהקה שכללה בזמנו את כל החבר'ה שלנו מרחובות פחות או יותר", אומר פצצתי (38). "עשינו בעיקר צחוקים עם מלא תלבושות מוגזמות ושטויות, ולקראת סוף הצבא התחלנו להקליט שירים באולפן הביתי והוצאנו אותם בצורה מחתרתית".

אחרי הצבא השלושה התחילו להופיע במקומות קטנים עם שירי ראפ מקוריים שביצעו על עיבודים אקוסטיים. "יום אחד עמית בא עם שיר ראפ שהיה מעין סצנה עם נרטיב של סיפור בלשי מאוד קלאסי", ממשיך פצצתי. "בלש יושב במשרד, דפיקה בדלת, תעלומת רצח - והסיפור מתחיל". הסיפור הזה הפך לשיר ראפ שנקרא "הסיפור הבלשי חלק א'", עלה ליוטיוב והתחיל להתגלגל מפה לאוזן.

"בתיכון הבילוי הכי פופולרי שלנו היה להיפגש עם חברים ולראות סרטוני יוטיוב", מספר שחר לוטן (29), מעריץ נלהב של "העיר הזאת".

"אני זוכר שאחד מהסרטונים שהעברנו בינינו היה 'חוזר בתשובה' של להקת ויקטור ג'קסון. זה היה סרטון מעולה של חבר'ה בתחפושות שרוקדים באיזה שדה. משהו בקצב, במילים, בגאונות של החריזה, תפס אותי. זה היה ראפ שנון וסופר־חכם שלא שמעתי קודם בעברית, ורציתי לשמוע ממנו עוד.

"ואז התחלתי לחפש אותם וגיליתי שגם הם, כמוני, מרחובות. באותה תקופה הלכנו להופעות שלהם בבימת הנוער (מוסד תרבות רחובותי, ש"ג), ואני זוכר שממש גררתי שני חברים לחורשת האקליפטוס, ליד הכביש העוקף ברחובות, כי שמעתי שהם עושים 'ספוקן וורד'. הגענו לשם וראינו שהם עשו מדורה ואז, כתרגיל בספוקן וורד, לקחו עטיפה של במבה והתחילו לחרוז את הרכיבים.

"משם כל התיכון ממש חרשתי עליהם, ואחרי כמה שנים שמעתי שאחד השירים שלהם, 'הסיפור הבלשי חלק א', הפך להצגה. הלכנו כמה חברים והתפוצץ לי המוח. לא האמנתי שיש יצירה כזאת בעברית".

באותה התקופה חברי הלהקה עדיין הופיעו יחד, אבל את היומיום העבירו בכיוונים שונים לגמרי. אולמן למד משחק, ג'ימבו עשה תואר בתקשורת במכללת ספיר, ופצצתי עבד בכלל כמתרגם בערוץ 1, עליו השלום.

"היא זמרת, גברת בנט. האחרונה בעיר ששרה שירי אהבה"

כל זה קרה עד שאולמן החליט שהוא רוצה להרחיב את הסיפור הבלשי ולהפוך אותו להצגה שלמה. הוא קרא לג'ימבו שיכתוב איתו את הטקסטים, פצצתי היה על הביט, ויחד העמידו את רוב המחזה, שאותו שילבו בהופעות השוטפות של הלהקה.

"ראינו את הפיילוט של 'העיר הזאת' ב'אברהם', פאב הופעות בירושלים, לפני בערך 13 שנה", נזכרת רותם מרום גרשון (34). "ישבנו דחוקים בפאב הקטן והצפוף הזה והם התחילו לנגן את 'הסיפור הבלשי' בפעם הראשונה מול קהל. אני ממש זוכרת שפתאום הרגשנו שקורה פה משהו חדש שלא ראינו לפני. עפנו שם, כל הקהל היה באוויר. פתאום אלה לא היו רק שירים או ראפ - זה הפך לסיפור סופר־מעניין ומותח והיתה תחושה שוואלה, קורה כאן משהו אחר לגמרי מכל מה שהכרנו".

איציק פצצתי: "הדור שלנו הצליח להפוך את הראפ לשפה שדרכה הוא מספר סיפור. טונה הוציא ב־2015 את 'גם זה יעבור' ופוצץ את הרדיו - ואז גם ראינו התפוצצות של 'העיר הזאת', וגם התקשורת התחילה לשים לב"

מי שנכח גם הוא בהופעה המכוננת ההיא היה אריק עשת, מייסד תיאטרון האינקובטור, שלימד את אולמן משחק בניסן נתיב. "עמית הזמין אותי ל'אברהם', והם עשו שם כמה קטעים ממה שלימים הפך ל'העיר הזאת'", אומר עשת. "את עמית כבר הכרתי והערכתי כי הוא שיחק בכמה הצגות באינקובטור, ובפאב הכרתי את החברים שלו והבנתי שהם פצצה של כישרון.

"חוץ מזה, ראיתי שללהקה עצמה כבר היו גרופיז - הם הגיעו עם חבורת מעריצים שרק הלכה וגדלה במשך השנים. מה שזיהיתי היה הצמא האדיר של הקהל לדבר הזה. מייד, ברגע שהם ביצעו את השירים, היה לי ברור שיש כאן משהו מאוד לא קונבנציונלי, משהו חדש לגמרי. אמרתי יאללה, בואו נעשה את זה, בואו נפיק את זה בתיאטרון. לקח להם שנה שלמה רק לכתוב את המחזה".

הרבה זמן.

"הם חבר'ה פרפקציוניסטים שדרשו שהכל יעמוד בצורה מושלמת, וגם - זה לא מחזמר רגיל. במחזמר טיפוסי הרי יש שיר, הפסקה, ואז חוזרים לעוד שיר. פה יש למעשה שיר אחד שהולך לכל אורכו של המחזה, כשהדיבור הוא כל הזמן על קצב, הכל על ביט. זה משהו חלוצי שהיה צריך לבנות, להבין איך הוא עובד. למעשה, זה היה מחזה הראפ הראשון בעולם. המילטון (של לין מנואל מירנדה, ש"ג), שהפך לשלאגר עולמי מטורף, יצא רק שלוש שנים אחרי".

"אני זוכר שיצאתי בטירוף מההצגה, אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותה", מספר קוואמי - מוזיקאי, שדרן ועורך מוזיקלי בגלגלצ וברדיו הקצה, ומחלוצי ההיפ־הופ בישראל. "אחרי שיצאתי כתבתי פוסט פייסבוק שהתחיל במילים 'שהחיינו והגיענו לזמן הזה - היתה לי הזכות לשמוע ולראות את המופע הכי טוב, מבריק וגאוני בתולדות הראפ בישראל, ואני אומר את זה בלי למצמץ'.

"גם עכשיו אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. מה שהם עשו שם היה כל כך מתוחכם ומדויק, ו'העיר הזאת' לגמרי היה השלב הבא של הראפ בארץ. בכלל, לחבר'ה האלה יש השפעה משמעותית על כמה מהראפרים המובילים כאן, כמו רביד פלוטניק שמאז ועד היום משתף איתם פעולה".

קוואמי: "חברי ויקטור ג'קסון מעולם לא עשו לעצמם הנחות. הם לא אילצו מילים והקפידו שהעברית תהיה מושלמת. הם העלו את הראפ בארץ כמה רמות עם יכולת לעשות ראפ מתוחכם וגבוה ובו־זמנית להשאיר אותו עממי"

מה היה כל כך מיוחד ב"העיר הזאת"?

"לראפרים בארץ יש נטייה לעשות לעצמם הנחות בעברית לטובת הפלואו. בסוף זאת המלחמה - איך לקחת את העברית ולהפוך אותה לראפ בלי לעוות אותה. אבל כדי שהמילים יישבו נכון בפה, וכדי שיצליחו לחרוז אותן, אנחנו נראה הרבה פעמים עיגולי פינות. המחלה הכי גדולה של ראפרים בעברית היא להפוך בין מלעיל למלרע, למשל, כדי שיתאימו לחרוז.

"אבל ויקטור ג'קסון מעולם לא עשו לעצמם הנחות כאלה. הם לא אילצו מילים והקפידו שהעברית תהיה מושלמת. בכלל, במה שהם עשו, בין אם ב'העיר הזאת', בשירי הראפ שהוציאו או בהצגות שיצרו אחרי כמו 'מקבת' או 'תיכון מגשימים' - הם העלו את הראפ בארץ כמה רמות עם יכולת לעשות ראפ מתוחכם וגבוה ובו־זמנית להשאיר אותו עממי. זו יכולת מופלאה".

"אתה ובלשות זה כמו קריסטל ופפסי | אדורם קייסי ומסי, יניב קטן וואן פרסי | אלי יצפאן, קווין ספייסי, מיגידי מרמורק וצ'לסי | כמו לשים את יוסף על התוף ובכינור את פסי"

תחילת שנות האלפיים היו ימי תור הזהב של הג'י ספוט - מועדון ההיפ־הופ המיתולוגי שהיה אז בכיכר אתרים בתל אביב. כל מי שהוא משהו בקהילת ההיפ־הופ הישראלית ביקר במועדון, ביניהם מי שיהפכו לימים לחורכים הגדולים של מצעדי הפזמונים ולשוברי הלייב פארק - רביד פלוטניק וטונה.

באותה תקופה, אי־אז בראשית המילניום, הדג נחש, שב"ק ס' וסאבלימינל היו ההרכבים ששלטו בז'אנר והכניסו שירים לפלייליסט בתחנות הרדיו הגדולות. מסיבות החישגוזים, ערבי היפ־הופ מחתרתיים שכללו את כל הכוכבים המקומיים, היו בשיא. הראפ חגג.

בימים שהג'י ספוט לא פעל, נהג הראפר לוקץ' לארח על גג ביתו מסיבות שאליהן הגיעו ראפרים מכל חלקי הארץ. שם נוצר החיבור בין ויקטור ג'קסון לרביד פלוטניק, שהיה אז חייל שהופיע עם לוקץ' תחת שם הבמה נצ'י נצ'. באחת המסיבות הללו ויקטור ג'קסון כתבו יחד עם פלוטניק את "הבלדה על כהן", שיתוף פעולה ראשון מבין רבים. ועדיין, למרות העניין הרב שנוצר סביב סצנת ההיפ־הופ, במחצית אותו עשור משהו דעך.

"באותה תקופה הראפ המשיך לקרות, אבל התקשורת מאסה בו", אומר קוואמי. "בעשור הראשון של שנות האלפיים התקשורת עדיין התייחסה לראפ כמו לגימיק, למרות ההצלחות הגדולות של מוקי והדג נחש. אבל בזמן הזה נעשה המון ראפ מעולה, הוא לא פסק".

אז מה קרה? איך דווקא עכשיו ההיפ־הופ הופך לכזאת תופעה? טונה ופלוטניק שוברים כל שיא אפשרי, ו"העיר הזאת" הופכת לקאלט?

"אני חושב שזה קשור לחילופי משמרות בתקשורת. אנשים שבעבר היו בראש העניינים וניתבו את המוזיקה שמגיעה לרדיו, לעיתונות, לטלוויזיה - אלה שחשבו שראפ בעברית זה מצחיק, קשה לאוזן, ושאם נכנס שיר ראפ אחד לפלייליסט זה כבר יותר מדי כי 'למה מדברים במקום לשיר' - האנשים האלה כבר לא בפוזיציות הללו.

"במקומם הגיע דור חדש שגדל על הדבר הזה - על שב"ק ועל הדג נחש - דור שעבורו ראפ זה טבעי. זה לא מפחיד אותם ולא נשמע להם גימיק אלא להפך, והם דוחפים את זה קדימה. כך נוצרה בעשור האחרון הכרה בראפ, וזה גם מה שהוביל לכך שהרבה מכוכבי הפופ הנוכחיים מאמצים פלואו של ראפ. יש הרבה פחות מלודיה והרבה יותר ריתמיקה במוזיקה הפופולרית בכלל. לא רק שזה כבר לא מאיים - זה הפך מובן מאליו".

קוואמי מדבר על מגמה נוספת, שקשורה בתפיסת הגבריות והנשיות, ובדרך שבה הדור החדש של הראפרים מביא אותה לידי ביטוי. "באופן היסטורי, ראפ נתפס כמאצ'ואיסטי וכוחני מאוד, אבל דווקא שניים מהכוכבים הגדולים בישראל היום, פלוטניק וטונה, הם ראפרים רגישים, ששרים בלי פחד על המצוקות שלהם.

קוואמי: "אנשים שבעבר היו בראש העניינים וניתבו את המוזיקה שמגיעה לרדיו, לעיתונות, לטלוויזיה - אלה שחשבו שראפ בעברית זה מצחיק, קשה לאוזן, ושאם נכנס שיר ראפ אחד לפלייליסט זה יותר מדי - האנשים האלה כבר לא בפוזיציות הללו"

"גם חברי ויקטור ג'קסון הם כאלה - הם ראפרים גיקים, שלא באופי שלהם להיות דושים ושמאוד מחוברים לתיאטרון, לספרות, לאמנות בכלל. חלק מהותי ממה שהם עשו בהצגות שיצרו מבוסס על ספוקן וורד, שירה מדוברת שמשלבת בין שירה מהצד הגבוה לשפת רחוב. זה משהו שהם חיים ונושמים.

"עמית אולמן הוא האיש המרכזי שעומד מאחורי ה'פואטרי סלאם', ערבי ספוקן וורד שהביאו להתפוצצות של הספוקן כתופעה בארץ. הוא גרם להמון אנשים להתחיל לכתוב שירה ולהביע את עצמם בדרך הזאת. יש אצלם שילוב חד־פעמי בין אהבה להיפ־הופ, המון מודעות עצמית והבנה אמיתית של השפה העברית, יחד עם חיבור עמוק לאמנות".

"ככה זה כשאתה יחיד מול רבים. אין לך סיכוי - כי אין היגיון"

מרגע עלייתה "העיר הזאת" נסקה והתחילה לנסוע ברחבי הארץ. השמועה התפשטה במהירות, והסולד־אאוטים הפכו לעניין של שגרה. "בהתחלה, כשעוד עבדנו על ההצגה, הרגשתי שאנחנו עושים משהו נורא מגניב וחדש אבל לא קלטתי לאיזה עוצמות וממדים זה יגיע", אומר פצצתי. "לא הבנתי שאנשים ירצו לראות את זה יותר מפעם אחת ושתהיה תופעה של קהל שחוזר המון פעמים כדי להבין את כל המילים, לקלוט את האינפורמציה שזורמת בהצגה על ביט נורא מהיר, ובעיקר ליהנות מהווייב.

"החזון של עמית היה לעשות משהו בין הצגה להופעת מוזיקה, וזה באמת מה שקרה - היתה בהצגות תחושה של הופעה. זה הגיע למצב שבקרבות הראפ באחת הסצנות הקהל ממש השתתף. הם חיממו, הגיבו, צעקו, ממש עפו על זה, ואז גם חזרו לצפות בהצגה שוב ושוב. די מהר הבנו שקורה פה משהו שלא ציפינו לו. פתאום הכרטיסים עפים ונהיה סביב זה המון דיבור".

גם ג'ימבו ג'יי, שכתב את ההצגה יחד עם אולמן ופצצתי ועבר לאחרונה לגור בראש מצעדי הפזמונים, הרגיש שיש פה משהו אחר לגמרי. "בערך בהצגה השלושים שלנו יצאתי להגיד שלום לקהל אחרי שירדנו מהבמה. אחרי כמה אנשים שביקשו להצטלם ניגש אלי בחור שאמר שאין לו צורך בתמונה, כי הוא הצטלם איתנו כבר תשע פעמים. זו היתה הדרך שלו להגיד שזו הפעם העשירית שהוא מגיע לצפות בהצגה. שם נפל לי האסימון שההצגה מתחילה לצבור מעמד של קאלט, שאני חלק מיצירה שהפכה משמעותית לקהל לא פחות משהיא משמעותית לי".

ב־2014 כבר היה ברור לכולם שמדובר בסיפור הצלחה, ואולמן חשב על הצעד הבא. הוא החליט לתרגם את "העיר הזאת" לאנגלית, ומהר מאוד הקאסט מצא את עצמו מטייל בין מדינות שונות באירופה, בין השאר באנגליה, רוסיה, גיאורגיה ופולין. אבל סיבוב ההופעות הזה נגדע באיבו כשבפסטיבל הפרינג' באדינבורו, שהיה אמור להיות כרטיס הכניסה של "העיר הזאת" לליגה של הגדולים, השחקנים והצוות נתקלו בחומת ה־BDS.

המפגינים הגיעו לאולם ההופעות שבו הציגו עם מגאפון וצעקו "פלשתין - מהים ועד הנהר", צעקו על רוכשי הכרטיסים ש"על הכרטיסים שלכם יש דם של פלשתינים" וחסמו את הכניסה לאולם בשרשרת אנושית, תוך שהם זורקים לעבר השחקנים בקבוקים וחפצים. כל אלה, חרף ניסיונות הפקת הפסטיבל להרגיע את הרוחות, הובילו לכך שההצגה ירדה מוקדם מהצפוי.

"היה אמור להיות לנו חודש של הצגות, אבל הכל בוטל", סיפר אולמן אחרי האירוע. "זו היתה חתיכת מכה שהוציאה את הרוח מהמפרשים, בעיקר כי הרגשתי את אי־הצדק בתוך זה. אני לא חושב שהמפגינים יודעים או מבינים באמת נגד מה הם מפגינים, ואני רואה בזה הרבה בורות וצדקנות. אלה ילדים צעירים שרוצים להיות צודקים, כי זו המחאה שתופסת עכשיו.

"כשכבר קלטנו שהורידו אותנו באופן סופי, החלטנו לעשות מחאה משלנו: הגענו לכיכר המרכזית ועשינו את כל ההצגה בלי מילים, מושתקת. מובן שמולנו היתה הפגנת BDS שבה המפגינים, שהיו מאוד צעירים ואידיאליסטים, נשכבו על הרצפה ודימו את עצמם לגופות. זו היתה חתיכת חוויה קשה, כי הבן אדם הזה בעצם אומר לי שאני רוצח, ש'הגופות האלה הן הגופות שאתה השארת'. כואב לראות שיש אנשים שהם באמת נגדך ועד כמה התופעה הזו גדולה ומהותית, עם כזו יכולת השפעה. האמת, אני לא חושב שהם כל כך תורמים לפתרון ריאלי או לאיזושהי הבנה אמיתית - זה פשוט מרגיש כמו עוד מלחמה".

עמית אולמן: "באדינבורו עשינו את ההצגה בלי מילים, מושתקת, כשמולנו הפגנת BDS. צעירים שדימו את עצמם לגופות ובעצם אמרו לי שאני רוצח. אני רואה בזה בורות וצדקנות. ילדים שרוצים להיות צודקים כי זו המחאה שתופסת"

"העולם שלי סובב סביבי, ואם מישהו לא נחמד - הוא לא נחמד אלי"

צוות השחקנים חזר לארץ והמשיך להריץ את ההצגה, אבל בזמן שהחלום על חו"ל נקטע - החלום על להפוך את ההצגה לסרט רק התחזק. אלא שגם כאן הדרך לא היתה סוגה בשושנים. אולמן מצא עצמו עובר במשך חודשים ארוכים בין קרנות קולנוע, מנסה לגייס כספים ונתקל בהתנגדות. רגע לפני שוויתר על החלום לקבל מימון להפקת הסרט ויצא למסלול הפקה עצמאי, הגיע לחברת ההפקה "דרומהפקות", שהרימה את הכפפה.

"עמית חיפש מפיקים לסרט במשך תקופה ארוכה", אומר אלעד פלג, מפיק הסרט ומבעלי דרומהפקות. "הוא הגיע אלינו בתקופת הקורונה וישבנו איתו ועם מישה, הצלם, במרפסת של ההורים שלי במושב כוכב מיכאל בדרום. הרבה ירוק מסביב, ציפורים מצייצות, הכל מאוד פסטורלי, וכל זה כשהקורונה באוויר וכולנו יושבים רחוקים אחד מהשני, את יכולה לדמיין את הסיטואציה.

"אני וחגי, השותף שלי, קראנו את התסריט ומאוד אהבנו אותו. לא ידענו שעמית כבר עבר וחיפש מפיקים ושאנחנו די הסיכוי האחרון שלו, אז ממש ניסינו לשכנע אותו שאנחנו השותפים הכי מתאימים ושנוכל להגשים לו את החלום. מה שכן ביקשנו זו תקופת חסד של שנה שבה ננסה להגיש לקרנות. אמרנו שאם זה יקרה - מעולה, ואם לא - נצא לקמפיין מימון המונים. באותה הפגישה כבר התאהבנו וסגרנו, ככה על המרפסת".

שחר לוטן, מעריץ: "גררתי שני חברים לחורשת האקליפטוס, ליד הכביש העוקף ברחובות, כי שמעתי שויקטור ג'קסון עושים 'ספוקן וורד'. ראינו שהם עשו מדורה ואז, כתרגיל בספוקן, לקחו עטיפה של במבה והתחילו לחרוז את הרכיבים"

בתום הפגישה פלג היה בטוח שהקרנות הגדולות הולכות להזרים אליהם כספים גדולים, מה שממש לא קרה. "לא היה לי ספק שיש כאן משהו חד־פעמי", הוא אומר. "התסריט היה סופר־יצירתי, כתוב מעולה, משהו שלא נראה כמוהו, לכן הופתעתי שקיבלנו תשובות שליליות בזו אחר זו. ואז, אחרי שנה וחצי של הגשות, החלטנו להשתמש בכסף שיש לנו, לעשות קמפיין מימון המונים ועם זה לצאת לדרך. פתאום הקמפיין הזה הפך לקמפיין ההדסטארט הכי גדול ומרוויח עד תקופתו".

תוך זמן קצר גויסו כ־325 אלף שקלים מ־1,640 תומכים, ויחד עם תיאטרון האינקובטור ומשקיעים פרטיים נוספים ההפקה יצאה לדרך עם שחקנים וזמרים מהשורה הראשונה שהצטרפו לקאסט. טונה, רביד פלוטניק, אקו, עידן אלתרמן, אלון נוימן - כולם נרתמו לסרט ההיפ־הופ העברי הראשון.

"ראיתי אותם בצוותא לפני שנים, לא ידעתי אז מי זה עמית או ג'ימבו - ונפלה לי הלסת", אומר עידן אלתרמן, שמשחק בסרט את יד ימינו של הנבל המרכזי. "כזה באמת לא ראיתי, אז כמובן הלכתי שוב. היה משהו בשילוב של דמות הבלש ששותה הרבה וחי בעיר שכוחת אל שהכל מתפרק בה, יחד עם רפרור לסרטי פילם נואר ועוד כשהכל בראפ, שהיה הברקה גדולה. ברור שכשפנו אלי שמחתי".

לא הבהיל אותך לעשות ראפ על ביט?

"אני חושב שלקומיקאים יש גישה לעניין הזה, כי אנחנו עובדים עם טיימינג. היו קטעים שאבי גרייניק ואני עשינו בשנות ה־90 וישבו על ביט עם סאונדים שנכנסים, לכן הראפ לא זר לי".

גם אלון נוימן, שמשחק בסרט את המפקח מקמרפי, השוטר שנמצא עם הבלש ג'ו ביחסי אהבה־שנאה, התרגש מההזדמנות לשחק בו. "מאוד אהבתי את ההצגה, וכשזימנו אותי לאודישן קפצתי על הזדמנות כמוצא שלל רב", הוא מספר. "זה סיפור נורא מצחיק, המוזיקה מעולה, ולראות משהו שהוא מחוץ לריאליזם ולמציאות הישראלית, לנושאים הרגילים שמתעסקים בהם כאן, היה מאוד מרענן.

"אני מבין את הקהל שחוזר שוב ושוב. ראיתי בהקרנות אנשים שזזים בכיסאות עם עיניים מאירות וחיוך על הפנים. יש משהו במוזיקה הזו שנכנס ללב, ואני באמת חושב שזה סרט שמחיה את זכות הקיום של הקולנוע בעידן שבו הסדרות השתלטו על תשומת הלב. כשצפיתי בו בקולנוע היתה תחושה של מסיבה. אירוע שאנשים מגיעים אליו עם תלבושות ויודעים את המילים, וזה כיף גדול להיות חלק ממשהו כזה".

בסרט משתתפים גם שלל ראפרים כגון פלד, ג'רמאיה וסימה נון, שגויסו לפרויקט שכל־כולו שיר אהבה לתרבות ההיפ־הופ המקומית.

"מההתחלה הרעיון היה להביא את תרבות ההיפ־הופ לתוך העולם של הסרט", אומר פצצתי. "אנחנו מאוד מחוברים לסצנה הזאת, עבדנו עם הרבה מהאנשים האלה בצורה כזו או אחרת לאורך השנים, וחלק מהרעיון היה לעשות מחווה לתרבות שאנחנו חלק ממנה.

"אני חושב שהדור שלנו הצליח להפוך את הראפ לשפה שדרכה הוא מספר סיפור. 'העיר הזאת' עלתה על הבמות ב־2012 ועשתה את זה שם, טונה הוציא ב־2015 את 'גם זה יעבור' ופוצץ את הרדיו - ואז גם ראינו התפוצצות של 'העיר הזאת' עם המון הצגות סולד־אאוט. אני רואה איך הדברים הגיעו ביחד, ואז גם התקשורת התחילה לשים לב, עד שהיום הראפ הגיע לשיא מרשים. הראפרים הצעירים עושים דברים ברמה הכי גבוהה שיש, 'תיק קטן' למשל כובש את המצעדים, ו'העיר הזאת', סרט ההיפ־הופ הישראלי הראשון, הולך עם הזרם הזה בגאון".

"חייב להיות מוסר השכל, אז בוא נקשיב לגוססים ונחכים לעזאזל. דבר אלינו, תן לנו מילים אחרונות! אל תאריך, תמצת את האמת בשתי שורות"

סינמטק הרצליה, סוף ההקרנה. אולמן, ג'ימבו ופצצתי יושבים על הבמה, עונים על שאלות מהקהל - שמצידו לא מפסיק להתעניין. ספרו לנו על הפסקול, על איסטר אגס, על למה שיניתם את השם של פאב הקוקו בונגו לבר־בוניה. "את רואה?", אומר לי שחר לוטן, "זה הקסם. אלה אנשים סופר־מוכשרים שלמרות שהם הצליחו, כל אחד בדרכו, הם באים לדבר הזה כמו שהיו לפני 12 שנה. רק שבמקום בחורשת האקליפטוס, ליד הכביש העוקף - הם עושים את זה על מסכי הקולנוע".