הסרטון שפורסם לפני כשלושה שבועות, שבו נראית ילדה בת 12 משכונת שפירא בדרום תל אביב מותקפת בלינץ' מאורגן בידי בני נוער המשתייכים לכאורה לכנופיית SSQ, הצליח לטלטל גם את הנער ג'יימס, אסיר משוחרר שנמנה עם החבורה הידועה לשמצה. לפני כחודשיים סיים ג'יימס לרצות מאסר ארוך בגין עבירות תקיפה ואלימות, ובינתיים הוא מצליח להתרחק מעולם הפשע.
"לא האמנתי שהשכונה תגיע למצב כזה", הוא אומר בראיון בלעדי, הפותח צוהר נדיר להבנת דרכי החשיבה של הכנופיה והאופן שבו היא פועלת. "התוקפים של בת ה־12 הם קבוצה של צעירים יותר. אצלנו בנות הן מחוץ לתחום. לא פוגעים בהן, והן לא חלק מהחבורה. זה קו אדום. אמנם החבורה שלי היא לא שה תמים, אבל גם אני נחרדתי ממה שראיתי. האלימות של הדור הזה נעשתה חמורה יותר, וגם משוויצים בה בפני כולם. להרביץ ככה לילדה זה נורא. היא לא בן".
ולהרביץ לבן בגילה זה בסדר?
"אין ספק שסף העצבים נהיה קיצוני. אני רואה חברי SSQ צעירים ממני שעושים נינג'ה על ילד אחר, רק כי הוא לא נתן להם סיגריה".
מה אתה חושב על בני ה־12 וה־13 ב־SSQ שהואשמו השבוע בניסיון שוד, בחבלה ובפציעה חמורה אחרי שדקרו שני בני נוער תמימים ממרכז תל אביב?
"אומרים SSQ, וכולם חושבים שמדובר בכנופיה אחת עם 100 איש. זה לא נכון, יש כמה חבורות. אולי הכנופיה שלי צריכה לתת להם כמה כאפות וללמד אותם שאפשר אחרת, ושלא ילכו בדרכנו.
"מצד שני, הייתי בנעליים של הילדים האלה, ואני יודע מאיפה מגיעה האלימות הזאת. אין לנו אזרחות ישראלית, למרות שנולדנו כאן. אנחנו מדברים רק עברית, אבל לא מורשים להתגייס לצבא ולגשת ללימודים גבוהים. ההורים שלנו בקושי מתפרנסים, והכעס מופנה לסביבה. רק הפשע מקבל אותנו ונותן לנו תחושת שייכות".
"הייתי בנעלי הילדים האלה, ואני יודע מאיפה מגיעה האלימות הזאת. אין לנו אזרחות, למרות שנולדנו כאן. אנחנו מדברים רק עברית, אבל לא מורשים להתגייס לצבא. ההורים שלנו בקושי מתפרנסים, אז הכעס מופנה לסביבה. רק הפשע מקבל אותנו ונותן לנו תחושת שייכות"
אין ספק שג'יימס, שחלק מפרטיו שונו כדי למנוע את זיהויו, נקרע בין העולמות. הוא מודד כל מילה ומשתדל להלך בין הטיפות. לפעמים הוא נפגש עם חבריו מ־SSQ, והבגדים שהוא לובש עדיין מסמלים את האג'נדה של הכנופיה - טרנינג וקפוצ'ון שחורים. מנגד, הוא מקפיד על תוכנית שיקום יוצאת דופן שנקבעה לו על ידי מחלקת מסיל"ה בעיריית תל אביב, המסייעת בבעיות סוציאליות של פליטים ומהגרי עבודה. ג'יימס הוא האסיר הראשון שמטופל במחלקה, ובן המהגרים היחיד בישראל שזכה לשחרור מוקדם אחרי ניכוי שליש ממאסרו.
אחרי שתוכנית השיקום תסתיים, מה תרצה לעשות?
"אני לומד ומשלים 12 שנות לימוד, ובמקביל מחפש עבודה, כדי לא לחזור לגנוב. כמעט אף אחד לא רוצה להעסיק צעיר שהוא לא אזרח ישראלי ולא יכול לקבל תלוש משכורת. לפעמים אני מוצא משהו על בסיס יומי, בדוכן פלאפל או בסיוע בחלוקת אוכל, אבל אני לא יודע אם גם למחרת תהיה לי עבודה. מכאן אני פונה לרמטכ"ל ומציע לו לשקול לגייס אנשים כמוני, במיוחד כשיש מחסור בחיילים, ולא לפחד מהכינוי SSQ. אני מוכן להיות בחזית ולעשות הכל עבור המדינה".
צה"ל לא מגייס חיילים ללא אזרחות ישראלית, כך שהסיכוי שלך קלוש. מה התוכנית החלופית שלך?
"אני עושה כל מאמץ כדי לא להידרדר, למרות שדוחקים אותי לפינה. נולדתי פה, ומבחינתי ישראל היא המדינה שלי".
"הרבצנו סתם כך ברחוב"
השבוע התייצב ג'יימס בפעם האחרונה בפני שופט נוער במרכז הארץ, עם סיום תקופת מאסרו וריצוי תקופת השליש. הוא עמד נרגש לצד עו"ד מאיה אלפי שקד, המייצגת אותו מטעם הסנגוריה הציבורית, וקולו רעד. המעמד היה שונה מהמקובל. כדי לזכות בשחרור מוקדם, נדרש להשתלב בתוכנית של הרשות לשיקום האסיר (רש"א), המיועדת רק לאזרחי ישראל. העובדה שעו"ד אלפי שקד הצליחה לשלב קטין ללא אזרחות בתוכנית חלופית, היא הישג מרשים.
לילד בצפון תל אביב יש חוגים, והורים שלוקחים אותו לחופשות. מישהו צריך לקחת חסות על ילדי המהגרים. מה רציתם שיהיה איתנו? באמת חשבתם שבלי שום מעמד או עתיד נשב בבית ונקרא ספרים או נשחק שחמט?"
לאורך תקופת השליש שהה ג'יימס במעצר בית לילי, הגיע לשיחות פרטניות עם עובדת סוציאלית ממסיל"ה, והתייצב בכל שלושה שבועות לדיוני מעקב בבית המשפט כדי לשמוע עדכונים שהוגשו מטעם שירותי הרווחה.
"אמרתי לשופט שלא הייתי מצליח לעשות את השינוי הזה ללא האמון של כל האנשים האלה", הוא שוב מתרגש. "הסתכלתי על ההורים שלי שאכלו ממני קש, ועל האחים הקטנים שמחפשים ממני דוגמה. דיברתי על תקופת השליש, על כך שלא הפרתי את התנאים אפילו פעם אחת, ועל החשיבות לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה. אני יודע שאנשים מבטיחים להשתקם ולא מקיימים, אבל אני כן. עו"ד מאיה הביאה איתה מחברת, וכולם כתבו מילים שסיכמו את המסע שלי, אפילו השופט והפרקליטה. את התעודה שקיבלתי אני אתלה על הקיר בדירה".
הוריו של ג'יימס הגיעו ממרכז אסיה ומהמזרח הרחוק, ואינם בעלי מעמד חוקי בישראל. הוא נולד בארץ, והעברית בפיו קולחת. "רצינו ילדים, למרות שידענו שתהיה להם בעיה", אומרת אמו, מוניקה (שם בדוי). "לא חששתי. אמרנו שמה שיקרה, יקרה. מקסימום נעזוב למזרח הרחוק. משטרת ההגירה תפסה אותי פעם אחת, כשג'יימס היה בן חצי שנה, ובזכותו לא גירשו אותי".
ג'יימס למד בביה"ס ביאליק רוגוזין בתל אביב, כמו כל ילדי המהגרים, ונחשב תלמיד מצטיין.
"תמיד ידעתי שאני שונה", הוא אומר בחיוך מריר. "בכיתה ד' אמא שלי רשמה אותי לחוג כדורגל ושילמה 2,000 שקל, שבשבילנו זה המון כסף. השתתפתי באימונים, אבל לא יכולתי להתחרות במשחקים, כי אני לא ישראלי. שם הרגשתי לראשונה את הקיפוח. ישבתי על הספסל וקינאתי. בגלל התסכול הצטרפתי ל־SSQ. בהתחלה שיחקנו בתופסת או עשינו פארקור. הוונדליזם היה מקסימום לצייר גרפיטי על קירות, וזה נבע משעמום. אחרי בית הספר הסתובבנו ברחובות ולא עשינו שיעורים, כי ידענו שזה לא תורם לנו כלום. כבר כילד הפנמתי שאני שקוף בעיני המדינה שבה נולדתי".
איך הידרדרת מפארקור, שהוא ספורט אתגרי אורבני, לפשע?
"הפשע נתן לי שייכות למשהו. ככל שהתבגרנו, ככה רצינו גם כסף, כי להורים לא היה. התחלתי לגנוב כילד. בהתחלה ממתק במכולת, אחר כך שוקו. משם זה עבר לבגדים. בפעם הראשונה זאת היתה חנות בעזריאלי. נכנסתי למדוד מכנסיים של נייקי שעלו 400 שקל. ראיתי שהזמזם רופף. הורדתי אותו, קיפלתי בתיק ויצאתי בלי להיתפס. זה נתן לי תיאבון. כל יום גנבתי בגדים מחנות אחרת. אחר כך זה התפתח גם לנעליים ושעונים".
ההורים לא הבחינו שיש לך בגדים וחפצים חדשים שהם לא קנו לך?
"אמרתי להם שחבר הביא לי, או שמצאתי. אבא חשד, ואמר שאם אני רוצה משהו אז הוא יקנה לי - אבל לא יכולתי להפסיק. התמכרתי לגניבות. לא הייתי חריג בשכונה, הרבה עשו את זה. ידענו שזה אסור, אבל לא היתה לנו ברירה. קשה להבין איך מרגיש ילד שיודע שהוא כלום בעיני הארץ שבה הוא גדל. זאת הדרך להראות שגם לך יש".
איך הגניבות התפתחו לאירועי אלימות?
"רצינו ללכת למסעדות ולמסיבות, והיינו צריכים כסף לכרטיסים. הייתי עושה קומבינות ועוזר לאנשים להתפלח לאירועים תמורת תשלום. עשיתי עוד דברים שאני מעדיף לשכוח.
"תוקפי הילדה בת ה־12 הם קבוצה של צעירים יותר. אצלנו בנות הן קו אדום. החבורה שלי היא לא שה תמים, אבל גם אני נחרדתי. האלימות של הדור הזה נעשתה חמורה יותר, וגם משוויצים בה בפני כולם. אני רואה חברי SSQ צעירים עושים נינג'ה על ילד אחר, רק כי הוא לא נתן להם סיגריה"
"במסיבות התחילה האלימות. התקוטטנו בחוץ. מכות שבאו סתם מעצבים. מספיק שמישהו קצת מסטול נגע בטעות באחד החברים, או הסתכל עלינו בתסביך - וישר היינו קופצים עליו. מבחינתנו זה אומר שמתנשאים עלינו ומזלזלים בנו. היינו מרביצים לנערים ברחוב רק כי להם יש ולנו אין".
טביעות אצבע כמו בסרט
כנופיות SSQ, שפירושן "חוליות שפירא" (Shapira Squad), הן חבורות רחוב של בני נוער וילדי מהגרים, רובם יוצאי אריתריאה, סודאן והפיליפינים. הם נחשבים תופעה חריגה במונחים ישראליים, ומושפעים מתרבות הגנגסטה ראפ - זרם בתרבות ההיפ הופ שמתאר חיי פשע, אלימות, עוני, מאבקי כוח ויחסים עם המשטרה. בהתחלה הכנופיות ביצעו ונדליזם והיו מעורבות בקטטות ובעסקאות סמים, אך בחודשים האחרונים הן הסלימו את פעילותן וזרעו פחד ברחובות מרכז וצפון תל אביב. חבריהן שודדים אייפונים וקורקינטים מבני נוער, ולא בוחלים בדקירות סכין ובמכות באלות ובאגרופנים. ובניגוד לעבר, במקום להסתיר את המעשים, הם מתעדים אותם ומעלים סרטונים אלימים לעמודי הטיקטוק שלהם.
הכנופיות נחלקות לקבוצות לפי גיל, כשהצעירים רק בני 12 והבוגרים בני יותר מ־18. ביום הזיכרון האחרון הם ביצעו שוד אלים במסעדה, וביום העצמאות דקרו נערים בני 14 ו־15. קל לזהות אותם ברחובות: חלקם מגדלים ראסטות ומסתירים את פניהם תחת הקפוצ'ון, אחרים מסתובבים לפעמים עם בנדנה שחורה על הראש.
"בכלא שמעתי הרצאה על מכינות קדם־צבאיות, והתלהבתי. זאת הדרך להרגיש שווה. בצבא אין הבדלים, ולא משנה מאיפה הגעת. אני מקווה ששירות בצה"ל יסייע לי גם במאבק לאזרחות. אני מבטיח לך שאם יגייסו אתכל חברי SSQ, הם יהיו הכי נאמנים וירוצו בקו הראשון מול חיזבאללה"
על רקע ההקצנה בתקיפות, משטרת מחוז תל אביב יצאה במבצע רחב היקף, שכלל את מחיקת חשבונות הטיקטוק של SSQ. שוטרים גלויים וסמויים מפגינים נוכחות במקומות בילוי ובנקודות חיכוך, והילדים שתקפו את הנערים במרכז תל אביב נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. גם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, נכנס לתמונה וביקש סיוע משב"כ.
ג'יימס נעצר לראשונה כשהיה בן 14. "נסעתי עם חבר על קורקינט שיתופי בצפון תל אביב, ומישהו עבר מולי והסתכל עלי. בדרום תל אביב מסתכלים עליך כשווה בין שווים, אבל במרכז ובצפון המבטים הם כאילו אני גנגסטר".
ואתה לא?
"נראה לך? זה שעבר מולי פשוט בא לריב איתי. הוא קילל, אז התקרבתי אליו ושאלתי 'אתה צריך משהו?'. הוא ענה 'תמשיך לנסוע'. דחפתי אותו והתחיל ריב. במקום עברה ניידת משטרה, אז ברחנו משם לשכונה. פתאום הגיע שוטר יס"מ על אופנוע ואמר לנו לעצור, אחרת הוא יירה בנו. הייתי בטוח שהוא 'פוזאיסט', אז אמרתי לו 'יאללה, תמשיך לנסוע'. ואז קלטתי שהוא שוטר. עצרתי וחטפתי ממנו בעיטה".
איך המשטרה הצליחה לאתר אתכם?
"הנער מצפון תל אביב הזמין אותה ואמר שהרבצנו לו ושדדנו אותו, אבל הוא שיקר. השוטרים מצאו אותנו כי לחבר שלי היה עבר פלילי והם הכירו אותו. הכניסו אותי לניידת, והחבר שלי אמר לי לשמור על זכות השתיקה".
ככה מתנהגים עבריינים, למעשה.
"שתקתי כדי לא להאשים חברים שלי. בחקירה הייתי לחוץ. חשבתי על ההורים והאחים שלי. כשצילמו אותי ולקחו לי טביעות אצבע, הרגשתי כמו בסרטים".
ג'יימס הועבר למעצר בכלא אופק, ואחרי שבוע שוחרר למעצר בית. כעבור זמן קצר הוא הפר את התנאים שהוטלו עליו, ויצא בערבים לגנוב שוב בגדים. "אחרי חצי שנה בערך נסעתי לבד בקורקינט, וב־6:00 בבוקר ראיתי תייר רוסי שיכור ולידו שבעה בקבוקי בירה. הוא עקב אחריי עם העיניים, כאילו יש לו תסביך איתי. אף אחד לא מסתכל עלי ככה. בשכונה לא נועצים מבט".
התקרית התפתחה לקטטה אלימה בין ג'יימס לשיכור ולאדם נוסף, שבסופה הוזעקה המשטרה. "למחרת התקשרו לאמא שלי וביקשו שאגיע לחקירה. השוטרים הבטיחו שמייד ישחררו אותי, ובאתי בכפכפים. בחקירה הבנתי שאני מתועד במצלמות אבטחה. הגישו נגדי כתב אישום ועצרו אותי עד תום ההליכים בכלא אופק".
"הדלתות סגורות בפניי"
חודשי המעצר הראשונים של ג'יימס התאפיינו בעימותים רבים. הוא רב עם האסירים והתחצף לסוהרים. "הייתי מותש וכעוס", הוא אומר. "רציתי להראות שאני גבר, כי בכלא אסור להראות חולשה. בלילות לא נרדמתי מרוב מחשבות. לא פעם בכיתי מרוב תסכול. המזרן היה מגעיל ומסריח, והשירותים היו ממתכת. בניגוד לאסירים אחרים, לא יכולתי לקבל ביקורים מההורים, כי אין להם תעודת זהות ישראלית. גם שם הייתי שקוף".
שאר האסירים ידעו שאתה משתייך ל־SSQ?
"הסתרתי את זה, כי אי אפשר לדעת עם מי החבורות התקוטטנו, וזה היה שם אותי במוקד. גיליתי שבכלא יש מעמדות. הירושלמים הדתיים לא התקרבו אלינו וכינו אותנו 'גויים'. הגענו בחגים לבית הכנסת כדי לכבד אותם, אבל הם גירשו אותנו. גם שם היינו שווים פחות. לא היתה לי תקווה. נשפטתי למאסר ארוך, והבנתי שמעכשיו אני עבריין ושאלה יהיו החיים שלי".
"במאסר הייתי מותש וכעוס. רציתי להראות שאני גבר, כי לא מציגים שם חולשה. בלילות לא נרדמתי מרוב מחשבות. לא פעם בכיתי מתסכול. המזרן בלילה היה מגעיל ומסריח. בניגוד לאסירים אחרים, לא יכולתי לקבל ביקורי הורים, כי אין להם תעודת זהות ישראלית. גם שם הייתי שקוף"
מה גרם לך בכל זאת לרצות להשתנות?
"שיחה עם העובדת הסוציאלית של הכלא. היא דיברה על המשפחה שלי ועל הכאב של הוריי. כששאלה על הדוגמה האישית שאני נותן לאחים הקטנים שלי, נשברתי. זה היה הרגע שהבנתי שאכלתי כאפה חזקה. הלכתי לקבוצת חינוך והשלמתי חלק מהלימודים. הצטרפתי לתנועת הצופים בכלא, והשתתפתי גם בשיחות פרטניות".
אתה חושב שיש דרך שבה העבר שלך היה יכול להיראות אחרת?
"אתם, הישראלים, לא מבינים איך אנחנו חיים בלי אזרחות. אנחנו כלום. תלושים. המדינה מעלימה עין, וזה לא יסתדר מעצמו. לנו אין מועדוניות או מקומות תעסוקה שירחיקו אותנו מהרחוב. לילד בצפון תל אביב יש חוגים, והורים שלוקחים אותו לחופשות. מישהו צריך לקחת חסות על ילדי המהגרים. מה רציתם שיהיה איתנו? באמת חשבתם שבלי שום מעמד או עתיד נשב בבית ונקרא ספרים או נשחק שחמט?"
כשלתמונה נכנסו עו"ד אלפי שקד והסנגוריה הציבורית, רעיון ועדת השחרורים החל להתבשל. ג'יימס היה סקפטי. הוא ידע שללא תוכנית שיקום - שלא ניתנת לילדי מהגרים - הוא ירצה את המאסר עד תומו. נגד כל הסיכויים, הוא והסנגורית שלו עשו היסטוריה. במסגרת הדיונים בוועדת השחרורים, ג'יימס הפגין את יכולותיו. הוא היה כריזמטי ורהוט ודיבר בכנות, סיפר על הקשיים שחווים בני הנוער הפליטים, והבטיח לא להפר את האמון שניתן בו. ביום שבו שוחרר לביתו הוא נרשם ללימודים במוסד להזדמנות שנייה, והשבוע עבר בהצלחה את אחד המבחנים.
"אחרי שקיבלתי מעמד של אסיר ברישיון, הזכרתי לשופט שלא הפרתי את התנאים אפילו פעם אחת ודיברתי על החשיבות של לימודים ועבודה. אני יודע שרבים מבטיחים להשתקם ולא מקיימים, אבל אני כן. עורכת הדין שלי הביאה איתה מחברת, וכולם כתבו מילים שסיכמו את המסע שעברתי"
"שום דלת לא פתוחה בפניי, אבל אני לא מרים ידיים. בשם השכונה, אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מאיתנו. אני מחפש עבודה, אבל במקביל מבקש מהמדינה ומהרמטכ"ל לאפשר לנו להתגייס. את רוצה לשמוע מה אני רוצה לכתוב לרמטכ"ל?".
בוודאי.
"נולדתי בישראל, גדלתי בישראל, למדתי בישראל, וזאת המדינה שאני מכיר ולא אחרת. למרות שהתבגרתי בתחושה שאני לא אזרח אמיתי כאן, אני עדיין רוצה לתרום. אם תגייס אותי, תדע שתרוויח חייל קרבי ממושמע שיחתור למגע. אני מוכן להשתלב במכינות, להיות בתקופת ניסיון ולהגיע לכל קורס שאדרש. יש עוד הרבה כמוני בקבוצה שאליה אני שייך, והם ישמחו להגן על המדינה. ככה גם תרוויח לוחמים בזמן שיש מצוקת גיוס, וגם תסייע לשקט ברחובות ולהורדת הפשיעה".
נשמע מרגש. איך עלה רעיון הגיוס לצה"ל?
"בכלא שמעתי הרצאה על המכינות הקדם־צבאיות, והתלהבתי. זאת הדרך להרגיש שווה. בצבא אין הבדלים, ולא משנה מאיפה הגעת. כולם לובשים אותם מדים ולכולם יש מטרה אחת. אני מקווה ששירות בצה"ל יסייע לי גם במאבק העתידי שלי על אזרחות. אני מבטיח לך שאם יגייסו את כל חברי SSQ, הם יהיו הכי נאמנים שיש וירוצו בקו הראשון מול חיזבאללה".
"החלפתי מייד לג'ינס"
אף שג'יימס נפגש לעיתים עם חבריו מ־SSQ, הוא לא מסתובב ברחובות ונמנע מלחזור לפשע. "אני ממש לא שם", הוא מבטיח.
חבריך מקבלים את השינוי שעברת?
"האמת, רובם מפרגנים. הנה, אני אתן לך לדבר בטלפון עם אחד מהם, בחור דומיננטי שכולם מעריכים ומקשיבים לו".
על הקו עולה א', בן לפליטים מאריתריאה, המבוגר במעט מג'יימס. דיבורו חף ממבטא, וקשה לעכל שמאחורי הקול השקט עומד צעיר שביצע בעבר עבירות אלימות קשות וישב בכלא. "אני חושב שההחלטה של ג'יימס להשתקם היא הצעד הכי נכון", א' מסביר. "לא כולם בחבורה תומכים בו, ויש חילוקי דעות. מי שלא רוצים להשתנות הם אלה שחושבים שהכל סגור בפנינו ושהמבוי סתום. רובנו לא היינו מידרדרים לעבריינות אם היה לנו מקום אחד שנותן תחושת שייכות".
ג'יימס מזכיר את רצח ימנו זלקה ז"ל בפיצרייה בפתח תקווה בערב יום העצמאות, באירוע אלימות שזעזע את המדינה. "גם הדור הצעיר שהוא לא SSQ מידרדר עד לקצה", הוא אומר. "להערכתי, הם מושפעים מעבריינים שנמצאים בטיקטוק ומנסים לחקות אותם".
מאז שחרורך, היו לך היתקלויות כלשהן עם המשטרה?
"כמעט בכל פעם שאני יוצא מהבית, המשטרה עוצרת אותי. ביום חמישי שעבר הלכתי עם חבר לרוטשילד לבקר מישהו שעובד שם, והיו שם המון בני נוער בגילנו, כאלה שהם 'ג'ונסון' - מושפעים שמנסים להיות ערסים. במקום עמדו ניידות, וישר השוטרים עצרו אותנו ועשו עלינו חיפוש. אפילו הורידו לי את הנעליים והגרביים. המפקד שלהם בדק במסוף וראה שאנחנו SSQ, אז הכניסו אותנו לניידת וישבנו שם חצי שעה. כששחררו אותנו, רצתי הביתה והחלפתי לג'ינס. הבנתי שהבגדים השחורים הסגירו אותי".
"אני רוצה לכתוב לרמטכ"ל שנולדתי בישראל, גדלתי בישראל, למדתי בישראל. זאת המדינה שאני מכיר ולא אחרת. למרות שהתבגרתי בתחושה שאני לא אזרח אמיתי כאן, אני עדיין רוצה לתרום. אם תגייס אותי, תדע שתרוויח חייל ממושמע שיחתור למגע. יש עוד הרבה כמוני בקבוצה שאליה אני שייך"
גם עו"ד מאיה אלפי שקד מתייחסת לבדיקות החוזרות מצד המשטרה. "אנחנו נמצאים במצב אבסורדי", היא אומרת. "גם כשקטין, אסיר לשעבר וחבר לשעבר ב־SSQ הצליח לשנות את דרכיו, הוא עדיין חשוף לחשדנות ולחוסר אמון מצד גורמי אכיפת החוק.
"לראשונה, קטין חסר מעמד שהיה חבר בכנופיה זכה לשחרור מוקדם, ומשתלב בתהליך שיקום משמעותי. למרבה הצער, קטינים חסרי מעמד בישראל אינם זכאים ככלל למעטפת שיקומית - עובדה המגבירה משמעותית את הסיכון לחזרה למעגל העבריינות. צעירים אלה נולדו בישראל, שואפים להשתלב בה ומבקשים לתרום למדינה. הגיעה העת שהמדינה תגבש מדיניות סדורה לשילובם הראוי בחברה".
ג'יימס: "אני לא יודע איך לשכנע את השוטרים שהשתקמתי. היציאה מהכלא על שליש היתה הדבר הכי טוב שקרה לי. קיבלתי אחריות מלאה, יש לי גבולות וקיבלתי כלים להתמודד. אני מקווה שגם הצעירים מ־SSQ יקראו את הכתבה. המסר שלי אליהם הוא שהפשע לא משתלם".
