השאלה איך להבין את הנשיא דונלד טראמפ ממשיכה להעסיק את ההנהגה הביטחונית; אלא שבינתיים יש איזו תשובה חלקית שמבוססת על התנהגותו המערכתית. כמו נשיא מדינת ישראל, גם הנשיא האמריקני מתנהל לפי סך כל הלחצים שמופעלים עליו ומהיכן באים הלחצים ולאיזה כיוון.
היה מי שהשווה בין התנהלותו של טראמפ לבין המנהיגות המבצעית של פילדמרשל מונטגומרי לעומת הגנרל פטון. פטון לא היה מתוכנן לצלוח את נהר הריין; זה היה התיק של מונטגומרי. מונטגומרי ישב מול הריין כמו שישראל יושבת מול הליטני. הוא לא היסס, הוא פשוט פעל לפי התוכנית המסורבלת שלו שהצריכה ריכוז עצום של כוחות ואמצעי גישור, ולוח זמנים בהתאם וכל הסיפור. פטון רץ עם הארמייה שלו וראה שהשטח בגדת הריין פנוי, קידם את האמצעים שיכול היה לגרד, ואלתר צליחה לפני שהגרמנים הבינו מה קורה, ולפני שמונטגומרי גמר לאכול צהריים.
האקבי: "ישראל שלחה לאמירויות כיפת ברזל - קשה להגיד שהמלחמה נגמרה"
טראמפ לא ניצל את תנופת שאגת הארי, והיחסים שלו עם פקיסטן, טורקיה, קטאר וערב הסעודית גרמו לו להסכים להפסקת אש. האיראנים, כמו ארגון טרור, ברגע שהם רואים שהאויב שלהם בתנופת הצלחה - הם עוצרים אותו באמצעות הפסקת אש ולפעמים באמצעות מתקפת נגד מוסרית, קמפיין רעב, גיוס כללי בתקשורת.
עכשיו ראינו את התנהלותו בעניין מבצע שיירות הספינות לפריצת הסגר האיראני. המפרציות וסעודיה התנגדו. אז הוא נסוג. הוא לא מייצר תנופה. אבל דבר אחד ברור - הוא לא ייתן להביא אותו למצב של השפלה. ועוד דבר שקשור לכל המדינות המוזרות שמשפיעות עליו: יחסים אישיים. ארדואן הטורקי, הרמטכ"ל הפקיסטני, בן סלמאן, מנהיגי קטאר. שמעתי מאחד הישראלים שבכל זאת מכירים ומוקירים את טראמפ, חיזוק לסוגיית היחסים האישיים שמחייבים תשומת לב כי מדובר באינטרס לאומי. בדרך כלל ביחסי מדינות זה 90 אחוז אינטרסים לאומיים והדדיים של המדינות ועשרה אחוזים של יחסים בין מנהיגי המדינות. אצל טראמפ זה יחס הפוך; 20 אחוז אינטרסים לאומיים ו־80 אחוז יחסים בין־אישיים.
עד עכשיו ביבי, בעזרת יחיאל לייטר ורון דרמר, מצליח מאוד בתחום הזה, מה שלא כל כך נהיר לחבריו של ראש הממשלה בקואליציה. זה גם לא נהיר לנשיא הרצוג, שלא נמצא על העגלה.
המצב כרגע, ערב פגישת טראמפ עם מנהיג סין שי ג'ינפינג, מוערך בצורה שונה על ידי אנשי מקצוע שונים, ולעיתים ההערכות מקוטבות. יובל שטייניץ, שעוד לא לגמרי מצא את ההבדל בין טיל לוגי לרחפן דיגיטלי, הרצה השבוע בפני קבוצת שגרירים חשובים, כולל הרוסי והסיני. הוא ביטא ביטחון שישראל מנצחת. אם לא האמין בזה, יכול היה להתעלם מהסוגיה או להתמקד בסוגיית יכולת ההגנה הישראלית בפני טילים, כולל יכולות טיליות אחרות של ישראל.
תא"ל אמיר אביבי, לעומתו, מבטא יותר פסימיות. הוא מתייחס יותר לעכבות האמריקניות, ויש כאלה שזה גם מזכיר להם את הנטישה של הבריטים והצרפתים שברחו מהזירה ב־1956 והשאירו את ישראל לייבוש על חבל כביסה רופף.
מצבה של ישראל לא בהכרח זהה למצבה של ארה"ב. היא עכשיו בעלת ברית מדרגת קרבה ראשונה של ארה"ב, גרמניה, כפי שהכריז לא מכבר הקנצלר מרץ, איחוד האמירויות ואולי עוד נסיכות נפט שאת שמה אסור להגיד. עובדה שישראל שיגרה בדרך האוויר סוללות הגנ"א לאמירויות. הטיסה בוודאי עברה מעל ערב הסעודית.
אם טראמפ יבין שהאיראנים פירשו את הזיגזג שלו במצר הורמוז כניצחון שלהם ולכן הם משהים את המשא ומתן, אולי ידבק בקו ברור ובלתי מתפשר.
משפט ההיסטוריה
השבוע החלה סגירת המעגל, שתסתיים רק בפסקי הדין במשפטי מאות פושעי האיינזצנוחבה. בהיסטוריה קבלת החוק לעשיית דין במחבלי הנוחבה על בסיס של פשעים נגד האנושות תהיה נקודת ציון שתיזכר לדורות. התחלת הספירה לאחור לבחירות היא סיפור קטן וכמעט שגרתי בהשוואה לפתיחת הדרך למשפט מחבלי הנוחבה.
בימים רגילים תוקפים ללא רחם את היועמ"שית בהרב־מיארה, השר יריב לוין והמשנה ליועמ"שית שרון אפק. זה משום ששני המשפטנים דורכים כל הזמן מעבר לקו של המגרש הפוליטי. הפעם צריך להוקיר את האלוף עוה"ד שרון אפק, שעשה את העבודה המקצועית להכנת החוק. ומה שהכי חשוב, שבדומה לחוק שהתקבל בתחילת שנות ה־50 לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, גם החוק הנוכחי מכיל את שלוש הקטגוריות החשובות - פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי ופשעי מלחמה.
במקביל, חזר הנשיא בדימוס אהרן ברק בהופעה באמצע השבוע על קביעתו הנחרצת - לא לטובת הממשלה ולא לטובת ראש הממשלה, אלא כלשונו כדי להגן על מדינת ישראל - שישראל לא ביצעה רצח עם במלחמה בעזה. חבל שהוא לא עושה את זה יותר, ובפורומים בינלאומיים.
במשפטים של 400 מחבלי הנוחבה התחזית לעונשי מוות היא הרבה יותר ריאלית, קונקרטית, מאשר בחוק של עוגת חבל התלייה. וזאת תהיה בעיה. בחוק הזה יש חזרה על ההכרה בכך שקיימת קטגוריה של פשעים נגד העם היהודי. זאת אמירה חזקה ועמוקה. הרבה אינטלקטואלים כבר לא מקבלים את ההנחה שיש דבר כזה "עם יהודי". ואיך אפשר לבצע פשעים נגדו. אבל יוזמי החוק ומעצביו חושבים שיש, וזה חיזוק עוצמתי.
בחוק משפטי הנוחבה יש הכרה שקיימת קטגוריה של פשעים נגד העם היהודי. זאת אמירה חזקה ועמוקה. הרבה אינטלקטואלים כבר לא מקבלים את ההנחה שיש דבר כזה "עם יהודי", ואיך אפשר לבצע פשעים נגדו. אבל יוזמי החוק חושבים שיש, וזה חיזוק עוצמתי
ולמרות זאת, מוטב לא להשתמש באופציה לעונש מוות, כפי שהדבר נעשה במשפט אייכמן ההיסטורי. ההליך המשפטי חשוב מאוד, והוא זה שיעניק לעם את הזיכוך הדרוש בעקבות המלחמה הארוכה. בדרך צפויות סכנות. הראשונה, התלהטות יצרים ציבורית בעקבות החשיפות במשפט.
ביוני 2014, כשנחטפו שלושת הנערים בגוש עציון באירוע שהוביל למבצע צוק איתן, החל טפטוף מדורג של פרטי הרצח של הנערים. בכל כמה שעות או בכל יום נוספו עוד פרטים; לאחר מציאת הגופות, בתוספת הפרטים על הרציחות, נוצרה אצל אחדים אווירה של התרת דם.
קבוצה של צעירים מצאה לה קורבן נקמה בדמות נער פלסטיני בשם מוחמד אבו חדיר, והם רצחו אותו. משפטי הנוחבה עלולים לגרום למקרים דומים - אם הם ידווחו בסגנון המקובל היום בתקשורת.
גם לקראת פסקי הדין צפוי ליבוי יצרים נקמני של זעם וצימאון לדם. חלקים בציבור ייצאו לכיכרות לדרוש הוצאות להורג. זה לא שלא מגיע לכל אחד ואחד מפושעי האיינזצ-נוחבה דין מוות, אבל הוצאות להורג, אפילו של מספר מוגבל, לא יעשו טוב לחברה הישראלית.
ואולי הכי חשוב - התנהגות התקשורת, על ערוציה, עיתוניה ואתרי החדשות שלה. המשפטים האלה הם מקרה מיוחד שבו מובילי התקשורת יכולים לחרוג מהנוהל הרגיל של תקשורת חופשית, ולקבוע ביניהם כללי סיקור שמתוך אחריות חברתית ינמיכו את הלהבות. זה לא צריך לבוא מלמעלה בשום צורה.
היכונו למרחץ הדמים
אני תוהה מדוע נפתלי בנט ויאיר לפיד החליטו לקיים את ועידת האיחוד שלהם בערב האירוויזיון ומשחק העונה בליגת העל. האם זה תכנון לקוי? קשה להאמין. לפי גרסה אחת, הם רצו להתחבר לתרועת הפסטיבלים של ערב שלישי עם האירוויזיון והכדורגל; אבל הם טעו ויצא שוועידת הקיבוץ המאוחד בגני התערוכה התחבאה מאחורי הרעש של הערב.
נפתלי בנט עדיין אינו מסוגל, גם אחרי קריירה של כ־16 שנים כאיש ציבור וכשר בכיר, להחזיק נאום מול אולם מלא על ריק או בשידור בטלוויזיה.
כפי שנחשף עוד קודם, אבל בעיקר בראיון לחדשות 12, הוא נראה כמו הילד בחליפת הזאב הנוראה שלו. הבעיה היא שהוא עלול להגיע לעמדת כוח, והוא מביא איתו חליפה של אופורטוניזם אלים התלויה על קולב של אישיות חלשה. בנאום השבוע נפתלי הריץ שני מטבעות לשון: "כטב"מי רעל" ו"ברית המשתמטים".
לרמוז שמשגר הכטב"מים הוא האויב נתניהו (לא חיזבאללה). ומי הם המשתמטים? הרי זו ברית. זאת הממשלה, ובעיקרה הליכוד. אל תטעו. עם כל ההתקפות הרעילות (רעל. זה הולך טוב. רעל) על בני הציונות הדתית (אוכלי מוות) ועל החרדים, ממש ברוח הצונאמי האנטישמי בארה"ב, היעד העיקרי למתקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות הוא עדיין הליכוד. בראיון עם יונית לוי הוא האשים את הממשלה ואת נתניהו במות חיילים. הוא מאשים את ראש הממשלה ואנשיו בבגידה, גם כאשר נחשף שפרשת קטאר נטולת כל היבט ביטחוני. האסטרטגיה היא להחליש את הליכוד - זה סיפור ישן. ימין גדול ומפוצל פירושו שלטון מערכת המשפט והשמאל.
האלימות הכבושה ברטוריקה של נפתלי נמצאת באיומים שלו על אנשי שירות המדינה, בביטחון, באכיפת החוק, בכלכלה. זה חסר תקדים. קלמן ליבסקינד עלה על זה בשבוע שעבר: "אני מסתכל עליהם מה הם עושים בימים אלה. זאת אומרת אני מסתכל על המשטרה... איפה שאני רואה ניצול פוליטי של התפקיד - בוודאי שאני אחתוך".
בנט מביע חוסר אמון בראש השב"כ דוד זיני. "אם הוא עובד בשביל מדינת ישראל... ולא עבד של נתניהו או בני משפחתו - הוא יישאר. אם המצב הפוך, אז ודאי שאני אחליף".
ועוד: "מי שיתנהל פוליטית - ודאי שאני אעיף אותו לכל הרוחות ביום הראשון". פירוש רש"י: היועצת המשפטית תוכיח לנפתלי בתוך ימים ספורים, אם יגיע לעמדת שלטון, שזה וזה וההוא וההיא הם לא רק מינויים פוליטיים, אלא כל פעולתם מוכוונת פוליטית, וצפוי מרחץ דמים שבו האליטה הישנה והנקמנית הדואגת אך ורק לתועלתה ולאינטרסים שלה כמעמד שליט, תנכש את כל "העשבים השוטים". כל המוביליות החברתית והדמוקרטית תחת ממשלות הליכוד תחוסל.
חורב פינת נסראללה
נפתלי נמנע מלדבר, ובוודאי נמנע מלהביע דעה, על הפיכתם של התפקידים החשובים בהיררכיה הממלכתית לפוליטיים. הוא מסתכל בעין מאיימת על בעלי דרגות נמוכות. מה בקשר ליועצת המשפטית, לבג"ץ, לשעבוד המערכת השיפוטית לטובת דיון ציבורי שמקומו בכנסת? נפתלי שותק. אבל היועץ האסטרטגי שצירף לעגלתו מדבר. מדבר בעד עצמו. זהו ליאור חורב. "החברה שלהם, 'פרספטו אינטרנשיונל', היא חלוצה במה שמוכר כעסקי הדיסאינפורמציה־להשכיר", כתבה התחקירנית אליזבט דבושקין ב"וושינגטון פוסט" על ליאור חורב ושותפו באוקטובר 2023, "הם מיומנים בטריקים של הונאה והולכת שולל במדיה החברתית".
ב"הארץ" תוארו חורב ושותפיו כמעניקי "שירותים מדכאי דמוקרטיות". התביעה היתה "לחקור את סוחרי הכאוס". או "מפעל הרפש מרמת גן". חברה שמתמחה במבצעי תודעה להפלת ממשלות ומשטרים. מבצעי הדיסאינפורמציה האלה נועדו לשלוט במערכות בחירות. והנה, אנחנו שם.
ב"הארץ" תוארו חורב ושותפיו כמעניקי "שירותים מדכאי דמוקרטיות". התביעה היתה "לחקור את סוחרי הכאוס" או "מפעל הרפש". חברה שמתמחה במבצעי תודעה להפלת ממשלות. מבצעי הדיסאינפורמציה האלה נועדו לשלוט בבחירות. והנה, אנחנו שם
אבל הנקודה המעניינת היא השקפת עולמו של ליאור חורב, שמנהל עכשיו את נפתלי. משהו ממנה נחשף במאמר שכתב בבלוג שלו לפני כארבע שנים (אפריל 22'). כלומר, מייד אחרי הקורונה, ממשלת בנט־לפיד, הרבה לפני המלחמה.
מתברר שהנחת היסוד של חורב היא שחסן נסראללה צדק. צודק מקברו. עוד יותר ממה שהוא יודע. הכוונה לנאום קורי העכביש מראשית המאה, לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון. "החוסן הלאומי של ישראל נשחק עד לנקודה שהוא מהווה סכנה מוחשית בהווה לקיומה של ישראל", כתב חורב. "נסראללה יותר ממדייק בתיאור קורי העכביש שלנו. מה שהיה נכון בתחילת המאה, התפתח בצורה דרמטית בשני העשורים האחרונים".
איפה נסראללה ואיפה אנחנו. אבל יש משמעות רבה לכך שאנשים שמזדהים עם ההבחנות של נסראללה על רפיונה והתפוררותה של החברה הישראלית, מנהלים קמפיינים אגרסיביים, ארסיים וחסרי מעצורים נגד ממשלה במלחמה, נגד אישים ספציפיים, נגד קהילות שהופכות ליעדי הסתה. בנט וחורב פועלים לקרוע את קורי העכביש.
אם היינו מאמינים שהחברה הישראלית עשויה קורי עכביש, היינו פונים לנפתלי שיבוא עם חוט ומחט ויתפור אותה.
