תיראו מופתעים: קבלני עלילות הדם נגד ישראל עשו זאת שוב

יש מאפיין חוזר בהיסטוריה היהודית, שלפיו סוג מסוים של יהודי תמיד יציג את עצמו, ברגע המתאים, כעד תביעה נגד היהדות. תמיד יש אספקה יציבה של יהודים שמוכנים להעיד ולאשר, לטובת העולם, את השמועות האפלות שמספרים עלינו. הם עושים זאת ברמות שונות של יכולות וברמות שונות של תגמול, אבל התופעה ותיקה הרבה יותר ממדינת ישראל, עתיקה יותר מהציונות, ואינה מראה סימני עייפות.

בסתיו 1509 קצב שישב בכלא בעוון גניבה והשתחרר לא מזמן, צעד באדנות מלווה בכמרים לתוך בית הכנסת בפרנקפורט, בעיצומן של תפילות ראש השנה.

עד לא מזמן כל הקהילה הכירה אותו כיוסף, אבל אחרי שהמיר את דתו לקתוליות בקלן הוא הפך מיוסי ליוהנס. יוהנס פפרקורן. כמו רבים לפניו ואחריו, פפרקורן הפנים את חוק הברזל של האופורטוניזם הדתי, הפוליטי וכו' וכו': הדרך הבטוחה לזכות בחיבוק של הדת החדשה היא להעלות באש את העולם הישן שלך.

אז פפרקורן, חמוש במנדט שקיבל מהקיסר מקסימיליאן הראשון, רוקן את המדפים מספרי קודש. הוא לא הסתפק בנטישה בנאלית של דתו, אלא התעקש לשמש קבלן ביצוע של חורבנו התרבותי. לונג סטורי שורט (ואפילו לא הספקתי לומר מילה על יוהנס אחר, יוהנס רויכלין שהגן על חופש המחשבה ועל חופש הדת כשלמעשה פולמוס התלמוד הגרמני סלל את הדרך לרפורמיזם של מרטין לותר). יוהנס פפרקורן מת עני וחסר כל ב־1523. אבל רוחו, כמו שאתם בוודאי יודעים, חיה, בועטת ומפרסמת טורי דעה ב"ניו יורק טיימס".

השבוע נתן העיתון, שרואה בעצמו העיתון האיכותי בעולם, את הבמה המרכזית כדי לבשר כי אלימות מינית נגד פלסטינים היא "נוהל עבודה סטנדרטי" (standard operating procedure) של מערכת הביטחון הישראלית. זוהי עלילת דם מודרנית, סטרילית ומהוקצעת, שאינה זקוקה לראיות קשות. די לה בלקט ציטוטים של פעילים עוינים כמו עיסא עמרו, כדי למסמר דפוס. המופע המרהיב באמת לא היה הטור עצמו, אלא המקהלה המיידית של קולות השמאל בארץ. אנשים שמיהרו לאמץ את הפיגול בחום. ממש כמו יוהנס בשעתו, אצה להם הדרך להתבדל מהברברים.

יום לפני שה"דיילי מייל" פרסם תחקירים מזעזעים המגובים בעדויות פורנזיות, תיעוד מצלמות גו־פרו של מסע הרצח, האונס והעינויים של חמאס ב־7 באוקטובר, ממהרת הגברת הזקנה והאפורה ממנהטן לקפוץ ולהציל את המצב כדי לייצר איזון קוסמי מלאכותי. איך מתחרים בזוועות המתועדות של חמאס? איך מתמודדים מול ראיות פורנזיות? מפרסמים טור על אלימות מינית שיטתית של ישראל, שכולו נשען על עדויות מחבלים.

ה"ניו יורק טיימס" כבר ביצע את השירות הזה בעבר. ל"טיימס" יש מסורת ארוכה, מכובדת וקפדנית מאוד של עמעום הטרגדיה היהודית, במיוחד כשהיא מנוהלת מלמעלה על ידי יהודים. במהלך אי־הנעימות שהיתה באירופה בשנות ה־40, המכונה השואה, כאשר הגרמנים הפכו יהודים לסבונים, העיתון החליט לנכון לקבור את רוב המידע הרלוונטי בעמודים הפנימיים. המו"ל באותה תקופה, ארתור הייז סולצברגר, היה יהודי אסימילטורי שרעד מאימת המחשבה שהעיתון שלו ייתפס בעיני הגויים הוואספים כ"יותר מדי יהודי".

בעוד הרכבות דוהרות מזרחה להשמדה, סולצברגר הפעיל נוהל עבודה משלו: מתוך כ־24 אלף כותרות ראשיות לאורך שנות המלחמה, רק 26 עסקו בשואה. מתוכן רק בשש עלובות זוהו הקורבנות במפורש כיהודים. השאר הולבנו כ"אזרחים פולנים", "רוסים" או "פליטים נרדפים". את הדיווח ההיסטורי על מרד גטו ורשה, למשל, קבר העיתון אי־שם בעמוד 9.

בעוד הרכבות דוהרות מזרחה להשמדה, מו"ל ה"ניו יורק טיימס" הפעיל נוהל עבודה משלו: מתוך כ־24 אלף כותרות ראשיות לאורך שנות המלחמה, רק 26 עסקו בשואה. מתוכן רק בשש עלובות זוהו הקורבנות במפורש כיהודים

והיום? ניקולס קריסטוף חותם על עלילת דם חדשה באותו עיתון. הטכנולוגיה השתנתה, אבל הפתולוגיה נשארה בדיוק אותה פתולוגיה. למה, בעצם, שעיתון בבעלות יהודים יחתום בשקיקה כזו על עלילת דם נגד עמו? אל תחפשו מוסר גבוה או תיאוריות מסובכות. לכו לפסיכולוגיה בגרוש. זה סבבה. הרצון העז להתקבל מייצר צורך נואש להפוך ל"יהודי הנאור".

האינטלקטואל שמעז להצליף באחיו הנאצים. יש להם תמיד תירוצים.

חברי מועדון הפלטינה של התעשייה היו בבריה"מ. שם, בחסות המהפכה, הוקמה ב־1918 ה"יבסקציה". המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. המשימה הרשמית שלהם היתה לשחרר את היהודים מהאופיום של הדת והלאומנות הבורגנית. איך הם עשו זאת? סגרו בתי ספר עבריים, הפכו בתי כנסת למחסנים, אסרו לימודי עברית וקודש, רדפו את חב"ד וארגנו חגיגות לעגניות בעיצומו של יום כיפור.

הקדוש המעונה של הדת האנטי־היהודית הזו, הנאור נרקיס של זמנו, היה שמעון (סמיון) דימנשטיין - ראש היבסקציה. האיש הקדיש את הקריירה לטהר את היהודים מיהדות ומציונות. תשאלו בצדק, מה היתה התשואה על ההשקעה הפסיכוטית הזו של דימנשטיין בשנאת היהדות? ובכן, באוגוסט 1938 סטלין הורה לירות בו כמו בכלב.

ומה היה סעיף האישום הדרמטי שהוקרא לדימנשטיין לפני המוות? "לאומנות יהודית". האיש שרצה להחריב את מורשתו כדי להוכיח שהוא בולשביק טהור, גילה עשירית שנייה לפני שהכדור פילח את גולגולתו שהפאנצ'ליין ההיסטורי תמיד זהה: יהודי נשאר יהודי.

מה המכנה המשותף לכל אותם פפרקורנים לאורך ההיסטוריה? לא מאבק אידיאולוגי על צדק, אלא מנגנון הישרדות. ככל שהעלילה חמורה יותר, כך גדל התגמול החברתי למי שמוכן לחתום עליה.

גם היום המסורת המפוקפקת הזו פורחת. בעולם נטול אמת עובדתית המוצר הכי יקר בשוק התודעה זה יהודי המאשר שיהודים הם נאצים. המניע לא השתנה במילימטר מאז ימי פפרקורן. אותו פחד קמאי להיתפס כחלק מהקולקטיב היהודי המצורע. הם מקבלים כפיים כשהם אומרים בקול את מה שהאנטישמי הממוצע רק מעז ללחוש.

ב־1893 כתב אחד העם את מאמרו המכונן "חצי נחמה". הוא ניתח את עלילות הדם של זמנו והציע נחמה מרירה: העובדה שהעולם כולו מאמין בשקר, אינה הופכת אותו לאמת.

ה"נחמה" היא ההכרה שההאשמות הללו הן תוצר של פסיכוזה חברתית קולקטיבית, לא של מציאות. יכולנו לחיות עם זה כל עוד העלילות הגיעו מהגויים. אבל מה היה אומר אחד העם היום, כשהיה רואה יהודים בישראל שמשמשים קבלני ביצוע של עלילות הדם החדשות?