הבדיחה הכי ישנה בשוק - ולמה אני מתעקש לא לוותר עליה

בואו נקרא לזה "אופציית ההומור".

הכל התחיל בסרטון רשת שהעליתי. הוא נועד להצחיק, והוא גם היה כזה, לדעתי. רואים אותי מהלך בין הדוכנים בשוק מחנה יהודה האהוב עלי, פונה אל בעלי החנויות והבסטות ושואל אותם, איש איש לפי התמחותו, אם יש להם את הפריט שאותו הם מוכרים. בדוכן הזיתים אני שואל: יש זיתים? בדוכן הלחם: יש לחם? וכן הלאה. המוכרים מגיבים בחן ובשנינה, ואני מסביר שזו הבדיחה הקבועה שלי, וזהו.

ואז התחילו להגיע התגובות. מהן מחייכות, מהן קצרות סבלנות. תגובה אחת עניינה אותי במיוחד, והיא הנושא שלנו היום. כתב אותה בחור צעיר שמחזיק חומוסייה קטנה בירושלים, והוא כתב לי: "נראה אותך מחייך מאה פעמים ביום לכל החוכמולוגים שנכנסים ושואלים: יש חומוס?"

ואני חייב לומר שהתגובה הזו הכתה אותי בתדהמה. ראשית – נשבע לכם שהייתי בטוח שאני המצאתי את הבדיחה הזו, ושרק אני משתמש בה. ושנית – גיליתי בתמימות ומתוך 1,000 כוונות טובות שיש אנשים שלוקחים את זה טרחני ולא ידידותי, וזה קצת העציב אותי ושלח אותי להרהורים נוגים.

אבל אז גיליתי פתאום עוד משהו, שגרם לי לצאת במחולות: מתברר, מהתגובה הקפוצה ההיא, שיש בעיר הזו 100 אנשים, ואולי יותר, ביום שנכנסים לבית עסק עם בדיחה בפה! שברכת השלום שלהם היא לא סתם נענוע ראש או "שלום", ואפילו לא חיוך, אלא ממש מעשה בפועל של יצירת מצב הומוריסטי. הם אומרים בדיחה!

אפשר להתווכח על איכות הבדיחה הזו (היא טובה, ממש טובה. פשוטה וטובה), אפשר באמת לרחם קצת על הבעלים האומלל שנאלץ לשמוע אותה 100 פעמים ביום, אבל אין ויכוח על כך שהאנשים האלה נכנסו לחומוסייה, סתם כך באמצע יום, עם חגיגה קטנה בפה ובהכרח גם בלב. והם לא שמרו אותה לעצמם, אלא שיתפו! זה דבר גדול מאוד. זו בשורה חברתית וסוציאלית, וזה מלמד על קיומם של מחוללי יונים חיוביים שמפיצים את אורם על סביבתם.

עכשיו תראו, יכול להיות שהמטרה אינה הפצת אור. יכול להיות שאין בכלל מטרה. אני עצמי, למשל, נוהג כך כל חיי כיוון שזה מקצועי וזה עיסוקי. אני מפזר את שטויותיי לא כדי להאיר את העולם, אלא מתוך דחף להתבלט, ועוד יותר מכך: מפני שזו השפה שלי ואיני מסוגל אחרת.

בשבוע שעבר עמדתי מול קופה והזמנתי פריטים. לידי עמד שותפי שעימו נפגשתי, והוא אמר לקופאית שתכניס את הפריטים שלי לחשבון שלו כי הוא מזמין אותי. אה, אמרתי. אז אם כך תביאי לי גם את זה ואת זה ואת זה. ואיתן, שותפי הציני, אמר: "וואו. זאת הפעם הראשונה שמישהו אומר את הבדיחה הזו". והוא חשב שהוא חכם גדול, אבל אני יודע שלא אמרתי שום בדיחה. פשוט זה מה שאומרים בסיטואציה כזו. כמו שכשאומרים משהו ביחד אומרים "צ'יפס", וכמו שכשמתעטשים אומרים "לבריאות". הומור, תודה לבורא, הוא חלק מהחיים הארורים האלה, ולראות בדיחה על הרצפה ולא להרים אותה - זה כמו לראות שטר על הרצפה ולא להרים אותו.

והאמת? זה גם לא ממש חייב להצחיק. זה צריך רק להניח את האופציה על השולחן. איך אתם עונים על השאלה "מה העניינים?" אני לא יודע את התשובה, אבל אני מוכן להתערב שיש לכם בסביבה דוד שעונה: "בונים בניינים". אני רוצה לדבר עליו רגע. הוא קצת מבוגר, כן? והוא טרחן מארץ הטרחנים (שזה כשלעצמו ביטוי טרחני קצת, אבל יפה כל כך), והוא נודניק, והוא, שימו לב, בדרך כלל נטול חוש הומור! (לא לדעתו, כמובן).

הומור, תודה לבורא, הוא חלק מהחיים הארורים האלה, ולראות בדיחה על הרצפה ולא להרים אותה - זה כמו לראות שטר על הרצפה ולא להרים אותו

אבל ל"בונים בניינים" שלו יש תפקיד חשוב, לדעתי: הוא שם את אופציית ההומור על השולחן. הוא נוקט תגובה הומוריסטית, שלמרות שגם בפעם הראשונה לא ממש הצחיקה, לא כל שכן בפעם הארבע מאות וחמישים – היא מהווה, מבלי דעת, הצעה לטוב ולנעים. היא מזכירה במרומז שיש עולם מקביל של רוחב דעת ושל נשמה יתירה שבו הכל פחות קשוח ופחות נוקשה. כך לגבי זאת שעונה: "הרוב טוב והרוב קובע". זה שאומר: "חיים בקלות". זה שכבר שנים עונה: "יותר טוב מזה נשתגע".

הם אפילו לא יודעים איזה תפקיד קריטי יש להם, וכמה הם עומדים בכבוד במשימה ומקיימים אותה כראוי. אני ממש אוהב אותם. נאמר זאת כך: אני לא רוצה לחיות במקום שבו לא מחליפים בדיחה עם המוכר כשמגיעים לחנות. אני גם לא בטוח שאני רוצה להכיר אנשים שאינם נוהגים כך, כלומר שלא מכירים באופציה הזו. לא חייבים כל הזמן לנדנד עם זה, אבל שהאופציה תהיה על השולחן. אחרת, מה הטעם בכל המסע הזה, תגידו.

ולבחור מהחומוס כתבתי: "וואלה. אתה צודק. אבל המאה האלה עדיפים על אחד שמחזיר את החומוס כי זה לא טעים לו, או כי אין מספיק גרגירים. נכון?"

"נכון!", הוא השיב, ואני ממש הצלחתי לשמוע דרך המילה הכתובה איך נעשה לו טוב על הלב. ניצחתי.