"גאון קומי": החוקר שמסביר למה שחר חסון הוא המצליח בעולם

ד"ר שי גלבר, חוקר הומור, סופר ומרצה על הומור. מחבר ספרים על הומור, ובהם ספרו האחרון "צחוק, צחוק, אבל ברצינות 2" (ינאי הוצאה לאור)

ד"ר גלבר, אתה עוסק בנישה ייחודית למדי - חקר ההומור. איך הגעת לתחום הזה?

"כל חיי רציתי להיות כדורסלן, וכשהחלום לא התגשם פניתי לאהבתי השנייה - סטנד־אפ והומור. למדתי בלשנות במחלקה לאנגלית באונ' בר־אילן, ובשלב מסוים החלטתי לשלב בין חקר השיח והומור, ומשם זה התפתח".

סביבתך מגדירה אותך כאדם מצחיק?

"אני לא מסתובב בעולם עם תווית המצחיק, ואין לי מטרה להיות סטנדאפיסט. אני מרצה על הומור, אף שאשתי וילדיי חושבים שאני מצחיק, ולפעמים בהרצאות שואלים אותי מדוע אני לא מופיע כסטנדאפיסט".

מה התשובה?

"אם סטנדאפיסט לא מצחיק אותך בכל 30 שניות - הוא נכשל. אבל כמרצה, אם אתה מצחיק את הקהל שלך פעם בשלוש דקות - אתה עילוי קומי".

אנחנו משוחחים על רקע חג פורים, אבל מצד שני, השנים האחרונות בישראל קשות ומורכבות, וכידוע, ממש בימים אלה רף הלחץ והחרדה עולה באופן מיוחד סביב המתרחש בין איראן לארה"ב. אפשר ורצוי לצחוק בימים כאלה, או שעדיף לשמור על דריכות?

"אני מאמין שדווקא בסיטואציות של מתח וחרדה אנחנו צריכים הומור. הומור בעיניי הוא לא אופציה, אלא מנגנון הישרדות. זה צורך הכרחי להתמודדות עם החרדה שלנו. פרויד, למשל, ראה בהומור עצמי דרך להתמודדות עם מצוקה קיומית, וסבר שבדיחות מאפשרות לנו להפיק עונג ממקורות שעברו הדחקה.

"הומור הוא אפילו צורך קיומי בחלק מהמקרים, דווקא כשהמציאות קשה. מארק טוויין אמר שבגן עדן אין הומור. כלומר, אם הכל היה מושלם ונפלא - כלל לא היה צורך בהומור, משום שהומור מגיע לא אחת מתוך כאב וקושי, והוא זה המסייע לנו להתמודד עם הקשיים, הכאבים והחרדה הקיומית שלנו. קומיקאים רבים צוחקים על עצמם, על הקשיים בחייהם, על המבוכות והטראומות. דווקא בתוך הכאב והקושי יש פוטנציאל לשימוש בהומור כדי להוביל למזור. כנראה לא לשווא אנחנו רואים ברשתות החברתיות הומור סביב האיום האיראני, חיזבאללה והחות'ים. וכאמור, דווקא בגלל חומרת האיום, חשוב שננסה לקחת אותו בפרופורציה ולתבלו בהומור".

יש בעיניך נושאים שהם בגדר טאבו?

"יש מי שסבורים כך, אבל אני טוען שאפשר לצחוק על הכל. השאלה היא על מה צוחקים, איך צוחקים ואיפה. הכל צריך להיות מותאם לסיטואציה, לקהל. מה שתגיד במועדון סטנד־אפ לא בהכרח יתקבל במקום העבודה. הנקודה העיקרית היא מי הקורבן של הבדיחה. ב'ארץ נהדרת', לדוגמה, טיפלו בנושא 7 באוקטובר בצורה סאטירית ויחסית רגישה. כלומר, קורבן הבדיחות לא היה החטופים, אלא חמאס והנטייה של המחבלים לתאר את עצמם כקורבנות.

"באחד המערכונים, אלי פיניש גילם את יחיא סינוואר שמנהל משא ומתן על הפסקת האש, כשברקע שומעים בכי של תינוקות. אלי פיניש סיפר שהמערכון הזה היה קשה עבורו. כשמנסים להעביר מסר פוליטי או חברתי - ההומור יכול לקבל גוון מחריד".

ויש כאן שימוש בהומור, ללא צחוק.

"קומדיה היא השימוש המכוון בהומור כדי להצחיק, אבל הומור הוא לא תמיד קומדיה. ברוב המערכונים של 'ארץ נהדרת' נראה הומור סאטירי להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים, שלא בהכרח נועדו לגרום לקהל לפרוץ בצחוק גדול. הסאטירה הופכת מסרים למובנים וקלים יותר לעיכול, מבלי לאבד את עוצמת המסר".

איך אתה רואה את התפתחות ההומור בישראל מאז 7 באוקטובר?

"אני מזהה שיש בו צורך גדול יותר, כמו גם באסקפיזם. כמה ימים אחרי האירוע הנורא הזה, עשרות סטנדאפיסטים ואמנים נוספים נרתמו לנסוע לרחבי הארץ ולהרים את המורל במלונות המפונים, בבתי חולים".

הומור יכול לסייע בבניית חוסן?

"השימוש בהומור מסייע בבניית חוסן, ולא מעט קומיקאים צוחקים על הטראומות שלהם. ההומור יכול לפרק אירועי חיים מורכבים, לסייע בעיבודם. יצא לי לשמוע נכי צה"ל שמתבדחים על כך שאדם קטוע רגל עושה 'צעד וחצי', או אישה אחרת, קטועת זרת, שסיפרה בבדיחות שהיא מקבל הנחה של 10% על לק ג'ל".

מעוינות לחברות

בספרך החדש, "צחוק, צחוק, אבל ברצינות 2" (הוצאת ינאי), אתה טוען שהומור יכול להביא לשלום עולמי. יומרני משהו.

"לכן קראתי לאותו פרק 'היומרנות של ההומור'. אם הומור לא יכונן כאן שלום עולמי, הוא בוודאי יכול להפחית את רמת האלימות בעולם, וזה צעד משמעותי לעבר שלום בין בני אדם. למשל, אם תעלוב בסטנדאפיסט, הוא יקבל את הקללה ואפילו יהפוך אותה למעין בדיחה, אולי על עצמו. אם תעלוב באדם אחר, שלא יודע להשתמש בהומור, הוא עלול להיכנס לעימות".

מי שמסוגל לצחוק על עצמו נוטה לפחות אגו, לפחות תגובות אלימות.

"בדיוק. ויש פה גם עניין דתי. בסדרה 'היהודים באים' צוחקים על אברהם אבינו, יצחק ומי לא. באסלאם אין סיכוי שתראה בדיחות על הנביא מוחמד, אפילו ברמיזה".

אבל זו הבעיה: האנשים שעימם אתה חפץ בשלום עולמי הם מוסלמים, ועבור חלקם ההומור אינו טריוויאלי. חלקם האחר מורכב מדיקטטורים, שגם לא מצטיינים בהומור.

"נכון, לאויבינו יש פחות הומור עצמי, וזה האתגר, וגם אחד היתרונות שלנו עליהם. לו היתה להם היכולת לצחוק על עצמם, על האמונות שלהם, על הדרך שבה הם חונכו וגדלו - ההתנגדות שלהם היתה פוחתת, וכמוה גם האלימות והאיבה, משום שהומור מעניק גמישות".

בפועל, זה לא קורה בחלקים גדולים באסלאם. הם לא מסוגלים לצחוק על עצמם.

"היה טוב אם אפשר היה להתחיל בניסויי צחוק, אבל סטנדאפיסטים בעולם מפחדים לצחוק על האסלאם. הקומיקאי ביל היקס המנוח כבר סיפר בעבר שנוצרים נפגעו ממנו לאחר אחת מהופעותיו. בתגובה הוא ביקש את סליחתם, שכן סליחה היא אחד הערכים בנצרות. אבל סטנדאפיסטים שרוצים לצחוק על האסלאם חוששים לומר את הפאנץ'".

אפשר לפתח הומור בקרב אוכלוסיות נוקשות או קיצוניות?

"אני מאמין שכן. אם ביהדות אנחנו מסוגלים לצחוק על עצמנו ולהשתמש בהומור עצמי, גם כדי להתמודד עם קשיים, אני לא רואה מדוע דתות אחרות לא יכולות לעשות זאת. זה ישנה את האופן שבו אותן דתות מתמודדות עם העלבון, עם הקושי. אני מאמין גדול שאם לא לוקחים סיטואציות קשה מדי, דברים הופכים מאוזנים יותר. היום, לצערי, אתה רואה בכל פינה זעם שמתלקח על שטויות: על מבט לא במקום, על מילה לא במקום".

במהלך חייך הצלחת לשלב הומור בזמן אירועים מורכבים כדי לרכך סיטואציות?

"בספר אני כותב על בחור ששירת איתי בצבא וכינה אותי 'גבינית'. אם הייתי נעלב מזה ומחזיר לו כגמולו סביר שהיה נוצר עימות, אבל ברגע שהצלחתי לצחוק על עצמי סורסו המתח והעוינות. וכשאין חיכוך, העוקץ נעלם. באותו מקרה אף הפכנו לחברים. אני חושב שאנשים שיכולים לצחוק ביחד יכולים להיות חברים, לעבוד ביחד ולעיתים אפילו לחיות ביחד".

 הומור הוא גם מנגנון הגנה. יצא לך להתמודד באמצעותו עם כישלון?

"בתחילת דרכי כמרצה אנשים לא הבינו על מה אני מדבר. ההרצאה שלי נקראה 'הבלשנות של ההומור', ועסקתי בה גם בחקר השיח. אנשים לא הבינו מה זה בלשנות וחקר השיח. היו גם תקלות טכניות, אבל צלחתי הכל בעיקר בזכות ההומור. לא נתתי לכישלונות לנצח אותי.

"ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שהצלחה היא לדעת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות. הצחוק הוריד אותי לקרקע ונתן לי פרופורציה גם בזמן שהקריירה שלי עברה תלאות, כך שגם ברגעים הקשים הצלחתי לראות את החזון המקצועי שלי".

זה לא פשוט לראות את חצי הכוס המלאה, המצחיקה.

"להמון מבוגרים קשה לצחוק. קשה לצחוק כשיש לנו עול של משכנתא, עבודה, משפחה. קשה להתחבר לילד הפנימי שלנו ולראות את החיים בפריזמה הומוריסטית. אני מסיים את ההרצאות שלי באיחול שכולנו נוכל לצחוק על עצמנו ולקחת את החיים יותר בקלות".

ביחס למדינות אחרות, הישראלים טובים בלצחוק?

"בעיניי כן. לישראלים יש חוש הומור מפותח והם אוהבים לצחוק. כקהל, אנחנו גם חצופים ופרועים יותר - בניגוד, למשל, לקהל הסיני המנומס יותר. אני חושב שקומיקאי שמצליח להצחיק את הקהל הישראלי - יצליח בכל מקום".

יש מדינות המצטיינות בהבנת הומור ובשימוש בו?

"נהוג לומר שהבריטים מחוברים לצחוק ולהומור, וחלקם מקפידים לצאת לערבי צחוק. מנגד, נהוג לומר שההומור של הגרמנים פחות מפותח. ארה"ב, לעומתם, מובילה את דעת הקהל בכל הקשור להומור בזכות הוליווד, נטפליקס וסדרות למיניהן. הסטנד־אפ הפך שם מרכזי למדי".

מתנה בכביש המהיר

כחלק מהמומחיות שלך אתה מייעץ לסטנדאפיסטים, גם לגדולים ביותר. איזה קומיקאי אתה מעריך במיוחד?

"אני מעריך במיוחד את שחר חסון, הוא גאון קומי ברמה אחרת. אני מעריך אותו בזכות העובדה שלמרות שהוא הקומיקאי הכי מצליח בארץ - הוא עדיין מאתגר את עצמו ומנסה להצליח גם בשפה האנגלית, שבה הפאנצ'ים קצת אחרים, ולא תמיד הדברים מתארגנים כמו בעברית".

כל הופעה שלו שונה לגמרי מקודמתה. הוא וירטואוז קומי. יש מדד אובייקטיבי לקבוע מיהו הסטנדאפיסט המצליח בישראל?

"הומור וסטנד־אפ הם מאוד אינדיבידואליים. אובייקטיבית, קשה לקבוע מיהו המצליח ביותר. כלכלית, אני מעריך ששחר חסון ואדיר מילר, לצד אחרים כמובן, נמצאים בטופ. שחר חסון מוכר את כל הכרטיסים שבועות וחודשים קדימה".

יש האומרים שהוא מהמצליחים בעולם.

"אני מאותם אנשים שטוענים שהוא מהמצליחים בעולם. סובייקטיבית, אני סבור שהוא הכי מצליח והכי מצחיק בעולם, והכי מוכשר בעולם. אני לא מכיר עוד סטנדאפיסט שיכול בכל שבוע להוציא לרשת בין 15 ל־20 דקות חדשות לחלוטין של קטעים ממופע מצחיק, מלוטש. יש סטנדאפיסטים שלוקח להם שנה לבנות מופע, והוא עושה את זה בכל שבוע. יש סטנדאפיסטים שחוזרים שנים על אותה הופעה. היחיד שאולי מתקרב ליכולות שלו זה לואי סי.קיי. הוא שם לעצמו מטרה לייצר בכל שנה הופעה חדשה, מבלי לחזור על חומרי עבר. ועם זאת, זה עדיין לא מתקרב למה ששחר חסון עושה".

תוכל לתת טיפ לאנשים שמאוד אוהבים לצחוק, אבל רגעי הצחוק לא נוכחים מספיק בחייהם והם משוועים ליותר מהם?

"אני טוען שצריך לסגל לעצמנו הרגלים טובים של צחוק והומור. להקדיש כמה דקות ביום לצחוק ולהומור, ממש לשריין לכך זמן ביומן, ולצפות בסרטונים מצחיקים, בסטנד־אפ, באנשים צוחקים. כל אחד ומה שמתאים לו. תראו בזה כמו מרשם מהרופא. כפי שנאמר - הצחוק יפה לבריאות. באופן כללי, יש לנו במדינה המון רגעים קשים, ולכן אני ממליץ לכל אחד לצפות יותר בדברים מצחיקים ופחות בדברים שמעציבים אותנו ומעוררים בנו חרדה. זה ישפר את הזוגיות שלנו, את הבריאות שלנו, את החיים שלנו.

"החזון שלי הוא להכניס יותר הומור לחיינו, ללמד אנשים לפתח סביבה הומוריסטית יותר וללמד אותם לצחוק, לראות את הדברים בהומור. כשאני נוסע בכבישים - המאופיינים, כידוע, במתח ובעצבים - אני מקפיד לשמוע סטנד־אפ ישראלי ואמריקני. בזמן שכולם צופרים וכועסים, אני צוחק ומוחא כפיים".

אני מניח שזה גורר מבטים מהסביבה.

"זה גורר מבטים מהסביבה, אבל אני מודע ליתרונות הצחוק. אם כל אחד מאיתנו ייקח את הצחוק האישי שלו כפרויקט שניתן לתרגל כמה דקות ביום, אני באמת מאמין שהחיים שלנו ישתנו לטובה. 'סור מרע ועשה טוב', וזה נכון במידה רבה גם כלפי עצמנו: תפסיקו לעשות את הדברים שמייצרים אצלכם מתח וחרדה, והתמקדו בדברים הטובים, המצחיקים, המרגיעים. צחוק והומור הם המתנות הטובות ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, וגם לסובבים אותנו".