ניסיתי את טרנד הריקוד מהטיקטוק. המצלמה לא עמדה בזה | צפו

כמו עוד הרבה ישראלים טובים, פיניתי השבוע זמן ואנרגיה כדי לקיים את מצוות הימים העיקרית. איני מדבר על התמגנות והסחות אוכל, גם לא על עזרה לנפגעים ומפונים, ואפילו לא על הכנות לחג הפסח הקרב ובא בתוך אי־הוודאות הגדולה, אף שגם בכל אלה עסקתי.

אני מדבר על ערב שלם שבו עמדתי מול מצלמה וניסיתי לבצע בקושי רב את תנועות הריקוד של הלהיט החדש "מה זה שמה בשמיים" מאת ניר קריגל, כדי שאוכל להעלות סרטון לטיקטוק. צריך לומר שזה לא הצליח בסוף. בשלב מסוים המצלמה עצמה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לצלם גמלוניות כזו, לא כל שכן להעלות אותה, ועל כן יצרתי גרסת כיסוי משלי לטרנד הנחמד הזה, שעוד רגע אדון בו לעומקו. תוכלו לצפות בה, וגם בניסיון שלי לבצע את הריקוד, כאן למטה.

@kobi.arieli#מהזהשמהבשמיים♬ צליל מקורי - קובי אריאלי kobi arieli

מה שקרה בינתיים זה ששמעתי את הלהיט האדיר הזה שוב ושוב במשך שעות ארוכות. לחנו, מילותיו וקצבו נעו בתוכי, והוא הפך להיות, כרגיל במקרים כאלה, חלק ממני. ואתם אולי תחשבו שאני מגזים, אבל אני רוצה לקוד ולהשתחוות בפני הילד המופלא הזה, ניר קריגל, ואחותו, שהביאו לעולם את האושר הזה. ממש־ממש תודה רבה לך, מותק.

מגיעה לילד קידה. השיר המקורי

למי שלא מכיר, אז ככה: מאז השבוע הראשון למערכה, רשת הטיקטוק נשטפת בביצועים וגרסאות לשיר המופלא שפרסמו ניר ואחותו. המילים הן: "מה זה שמה בשמיים, לא ציפור ולא מטוס, זה כלי טיס בלתי מאויש, זה כלי טיס בלתי מאויש, זה כטב"ם. זה כטב"ם". הן מושרות בחן אינסופי ובתנועות מדויקות ודי קלות לביצוע (למי שהוא לא אני) - אבל העיקר הוא, כמובן, המילים עצמן, שכשהן פוגשות את הביט הן הופכות לכל מה שצריך בימים אלה, פשוט כל מה שצריך: הסחה, התמודדות, תפילה, תנועה, העצמה - הכל.

מה זה שמה בשמיים - שאלת השאלות, שהיא גם "מה זה", וגם "אמא'לה, מה זה", וגם "מה זה, לעזאזל", וגם, כמובן, "מה קורה שם בשמיים, ולמה הוחלט שם שבערב פסח, במקום לעשות יסודי ופאנלים, נרוץ למקלט ולממ"ד"; לא ציפור - כלומר זה לא טבעי; ולא מטוס - זה לא אנושי וידידותי; זה כלי טיס בלתי מאויש - זאת מפלצת חדשה, מכונה לא אנושית; זה כלי טיס בלתי מאויש - כן, זה מה שזה; זה כטב"ם - אפילו שם יש לו, שם של מפלצת; זה כטב"ם - אמא'לה.

אבל כל זה הוא לא האמירה. האמירה היא - הריקוד! העובדה שאת כל האימה הזו אנחנו מסוגלים לרקוד, בתנועות! ובקצב ובצ'יל מתוק של ראפ ובמתיקות מחויכת. כי אנחנו חיים ואנחנו מנצחים ואנחנו משלימים מתוך ביטחון גמור, ולא רק מתוך אין ברירה. כי כל כטב"ם שם בשמיים ייורט עוד בטרם נדע אם הוא ציפור או מטוס - אחרת, כמו שאומר חנן יובל, לא הייתי שר. וגם הלעג הפצפון לניג'וס של ראשי התיבות הצבאיים, שהצליל שלהם מפחיד לפעמים יותר מהפצצה בעצמה, ולשם המסורבל הזה, שכולל בתוכו את המילה הדגולה והזקנה שאך לאחרונה קיבלה חיים עצמאיים: "בלתי".

כבר עכשיו הוא בדרכו השמיימה אל חלקת גדולי הטרנד, שם ייטמן בין סיקס לסבן ובין שווארמה דונר לבוגאטי. אבל זה ממש לא משנה. הוא כבר נכנס להיכל התהילה. לא של טיקטוק, של החיים.

ואת כל זה הבין ניר קריגל המתוק והביא לנו את הברכה הזו לחיים. אם עוד לא נחשפתם, לכו והאזינו. עוד ועוד. לביצוע המקורי ולגרסאות הריקוד ולגרסאות הכיסוי (אל תדלגו על נועם קלינשטיין בגלי צה"ל). שמעו שוב ושוב. תנו לזה לנוע בגוף, כי רק אחרי כמה עשרות פעמים החומר הפעיל מתחיל להשתחרר וכל האפקט המתואר מעלה מתרחש.

השיר הזה יימאס בתוך כמה ימים וייעלם בעוד חודש. זהו גורלם של להיטי התמודדות, וזהו גורלם של טרנדי טיקטוק. כבר עכשיו הוא בדרכו השמיימה אל חלקת גדולי הטרנד, שם ייטמן בין סיקס לסבן ובין שווארמה דונר לבוגאטי. אבל זה ממש לא משנה. הוא כבר נכנס להיכל התהילה. לא של טיקטוק, של החיים.

כי זה לא סיפור של טיקטוק ורשתות. ממש לא. היכולת לייצר מנוע פנאי אמנותי פשוט, מיידי, מסיח דעת ומשמח לב - היא לא פחות משליחות של גאולה. זה נצנוץ של נצח החיים הטוב והיפה בתוך מציאות של ערפל אפור, ומי שנפלה בחלקו הזכות לייצר אותו הוא חתיכת קדוש אהוב. לא פחות. מ"נאצר מחכה לרבין", דרך "יא סדאם יא מטומטם" ו"יאללה יא נסראללה" ועד ל"חרבו דרבו", ל"נחש אותי נחש וקרס אותי קרץ" של לפני שנתיים (שראיתי בו חלק מכתבי הקודש ממש) ול"מה זה שמה בשמיים" החדש - אנשים טובים באמצע הדרך משרבטים כמה מילים, נכנסים לאולפן ועושים היסטוריה.

איש אולי לא יזכור אותם חוץ מתחקירניות בתוכניות נוסטלגיה, אבל תרומתם לא תסולא בפז. תודה, ניר. אל תילחץ, ואל תרוץ לייצר עוד ועוד להיטים. בנחת. מבחינתי, את שלך כבר עשית.