בבית קפה ירושלמי קטן, על רקע הפסקת האש המתעתעת מול איראן, סיפורה של מירה נאסירי נדמה כאילו נלקח מתסריט של מותחן חדש בנטפליקס, שבמרכזו אישה חזקה ויפהפייה אחת עומדת נגד משטר הרשע של האייתוללות באיראן.
היא נמלטה מארצה לפני עשור וחצי, כשגילתה שנכנסה לרשימת המיועדים להוצאה להורג מטעם המשטר, והיום, בגיל 35, כשהיא עיתונאית חוקרת עצמאית המתגוררת בקנדה, היא מנהלת מערכה כלכלית אמיצה נגד מקורבי משטר שחיים חיי פאר נוחים במערב, על חשבון בני עמה המדוכאים.
כדי להבין את הנחישות יוצאת הדופן של נאסירי, צריך לחזור שני עשורים לאחור, לשנת 2006, כשנשיא איראן היה מחמוד אחמדינג'אד. רדיפת מתנגדי המשטר באותה התקופה היתה זהה לרדיפה המוכרת כיום.
בלילה שלפני הראיון הזה חלמה נאסירי על בן דודה שנרצח בהפגנות, ולכן היא החליטה לספר כאן לראשונה גם את סיפורו - שהתניע גם את נתיב גורלה שלה.
"בן דודי, סוהיל נאסירי, נרצח בהפגנות ב־2006 כשהיה בן 17. תומך משטר דקר אותו בצווארו שלוש פעמים. האסון הזה שינה את חיינו. הייתי אז בת 14, וסוהיל היה בן הכיתה של אחי בתיכון. בחור יפהפה. הוא היה תומך גדול של יורש העצר רזא פהלווי, וביחד עם משפחתו היה שולח אליו פקסים של תמיכה ואהבה, שבהם הם כתבו כמה היו רוצים שיחזור לאיראן מהגלות.
"אבא שלי ניגש לאוהל בפסטיבל ל'שאהידים', הציץ פנימה ופרץ בבכי. קלטתי מה ראה שם: צילום של בן דודי שוכב בבית החולים עם שלושה חורים בצוואר, ומלא דם על הסדינים הלבנים. בן דודי 'שאהיד'? הוא הרי שנא את האסלאם. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים"
"גם אנחנו רצינו בזה, אבל להם היה מכשיר פקס, והם ידעו איך להגיע לפהלווי. אני זוכרת פעם אחת שהם נעצרו על ידי משרד המודיעין בעירנו, אספהאן. הם לקחו את סוהיל ואת אחותו, סהר, ביחד עם הדוד והדודה שלי, לחקירה של כמה שעות, כי היה להם תיעוד של הפקסים שנשלחו ליורש העצר.
"כעבור חודש סוהיל נרצח. אנשי המשטר באו אלינו בעודנו מתאבלים ועוד לפני שקברנו אותו, והקיפו את הבתים שלנו, שהיו סמוכים. גם מעיתון המשטר הגיעו לסקר. כולנו פחדנו, אבל לקח לי כמה ימים להבין מה באמת הם רצו. הם רצו למנוע מאנשים באיראן להבין שסוהיל נהרג במהלך ההפגנות בידי תומך משטר שקיבל גיבוי. התומך הזה לקח לעצמו את הזכות לצאת ולדקור נער בן 17 ולהרוג אותו.
"כעבור כמה ימים, שמעתי את הוריי מדברים על כך שאנשי משרד המודיעין ביקשו מדודי שלא ידבר על זה עם אף אחד, אחרת הם יהרגו את בת דודתי, סהר, ויגרמו בעיות לכולנו. הם הציעו כסף ואמרו לדודי: 'אם תקבלו את ההצעה שנקרא לבנכם 'שאהיד', שנתייג אותו כך - לא נפגע בכם'. ודודי ומשפחתו הסכימו. אם להיות כנה, לא חשבתי שלאירוע הזה תהיה השפעה עלי ועל ההחלטה שלי להשיב מלחמה".
ריח של גרביים מסריחים
באותה שנה, אווירת הפחד באספהאן היכתה פעם נוספת בנאסירי ובבני משפחתה. "כמה חודשים אחרי שקברנו את סוהיל, התקיים מעין פסטיבל עם תמונות של 'שאהידים', אנשים שנהרגו במלחמה בין איראן לעיראק או מדעני גרעין שחוסלו בידי ישראל", היא מספרת. "היו המון תמונות גדולות של האנשים האלה, ותושבי העיר הגיעו לראות. אנשי המשטר הכריחו אפילו ילדים ללכת לשם.
"יום אחד אבא שלי אמר לנו 'בואו איתי לראות משהו'. כדי שלא יחשדו בו, הוא החליט ללכת מלווה בעוד בני משפחה. הלכנו אני, אבי ואמי, וגם סהר, בת דודתי. הלכנו מאחורי אבא שלי, וראינו אותו ניגש לאוהל, מציץ פנימה, נכנס ומתחיל לבכות בקול גדול.
"כשראיתי מה הוא ראה שם, צילום של סוהיל שוכב במיטת בית החולים עם שלושה חורים בצווארו ומלא דם על הסדינים הלבנים, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים", היא נעצרת ודומעת. "אמא שלי התחילה לבכות. על הצילום נכתב 'שאהיד', אבל סוהיל שנא את האסלאם ואת המשטר.
"סוהיל שנא את העובדה שהוא מחויב ללכת בכל יום למסגד בבית הספר. הוא רצה לצאת מאיראן. כל המשפחה שלו היתה בהליכי הגירה לעוף מאיראן ולקיים חיים חופשיים. לתייג אותו כ'שאהיד' אחרי שהוא נרצח - זה הדבר הכי לא מכבד שיש. וכך, בגיל 15, מצאתי את עצמי פותחת לראשונה בלוג אישי באינטרנט. פשוט כי לא יכולתי לדבר בחופשיות נגד המשטר, נגד המדיניות שלו ונגד ההכרח ללכת למסגדים.
"מנהלי בתי הספר היו לוקחים אותנו לחדרי תפילה שמריחים כמו גרביים מסריחים, והכריחו אותנו לבכות על אנשים שמתו לפני אלפי שנים בערב הסעודית. אנחנו איראנים, למה לא לבכות על הגיבורים שלנו? אנחנו אמורים לבכות עבור רוצחי האסלאם שאנסו את נשותינו? היינו אז רק ילדים. לא יכולתי לדבר על זה בחופשיות, וכשניסיתי - נקראתי לחדר המנהל כמה פעמים. גם הוריי נדרשו להגיע לבית הספר. שאלו אותם 'על מה אתם מדברים בבית? מה אתם מלמדים את הילדים שלכם?' ובכל פעם אבי היה אומר לי אחר כך: 'את תגרמי לכולנו להיהרג. תפסיקי לדבר על זה. את רוצה שמה שקרה לסוהיל יקרה לאחים שלך? תעצרי'".
"אם, למשל, ממשלת קנדה תרדוף את משפחתו של עלי לאריג'אני, שגרה בוונקובר, ותתפוס את הנכסים בשווי מיליוני דולרים - היא תיקח מהם את התקווה לגן עדן בטוח בעתיד, כשהמשטר באיראן יתמוטט. אם היא תיקח מהם את כל זה, הם יבינו שאין להם דרך מילוט"
בשלב שבו נערות אחרות אולי היו נסוגות בפחד, נאסירי החליטה להמשיך במחתרת. "הייתי בכיתת מחשבים, וידעתי איך לעבוד ברשת, עם קודים ופוטושופ. השתמשתי בשם בדוי, 'שרה שאמס', עם פלטפורמה שעובדת בצרפת ובארה"ב ושידעתי שאי אפשר לאתר. חברות שלי חיפשו לעצמן בן זוג, ואני לא מצאתי היגיון בזה. במקום להתעסק בלהשתחרר מכבלי המשטר, הן רצו חבר? לי זה לא נשמע הגיוני.
"אז התחלתי לכתוב בבלוג מחשבות ודעות על המשטר, איך משרד החינוך האיראני מתמרן את התלמידים ללכת לחצר האחורית בכל בוקר ולצעוק במשך 15 דקות, בלי הסבר, 'מוות לאמריקה, מוות לישראל, מוות לאנגליה'. ומי שלא עשה את זה נקרא למשרד המנהל, לקבל ממנו הסברים שאלה האויבים שלנו.
"מעולם לא הבנתי למה לעזאזל שהם יהיו האויבים שלנו. צפיתי בחדשות מחו"ל, ולא הבנתי למה. ידעתי אנגלית, כי אבי שלח אותי ללמוד. הוא שלח אותי ללמוד גם קראטה ומחשבים. רצה שאדע הכל. קראטה למדתי כבר בגיל 9, אבל אחרי כמה חודשים אבא אמר לי 'לא עוד קראטה בשבילך'. כששאלתי למה, הוא השיב: 'את מכסחת את כל הבנים בשכונה, והאבות שלהם באים אלי למשרד ומתלוננים'".
חברה הלשינה למשטרה
מירה לא הסתפקה רק בבלוג ברשת, אלא גם הובילה והשתתפה במחאות באזור מגוריה. אחת מהן יצרה משבר שכבר לא ניתן היה להשתקם ממנו.
"כשהייתי בת 17, במהלך הבחירות באיראן ב־2009, הובלתי מחאה באספהאן. אמא שלי היתה איתי שם. אנשי משמרות המהפכה תפסו את הטלפון שלי והתחילו להרביץ לי. מפגינים אחרים שהיו שם ניסו לעזור לי, והצלחנו לברוח הביתה, שם היינו מוכרחות לספר לאבי מה קרה. הוא התרגז נורא והתחיל לצעוק עלי.
"הוא תפס אותי בצוואר", היא מדגימה על עצמה, "הכריח אותי להיכנס לרכב ואמר: 'יש לי שני ילדים נוספים מלבדך שאני צריך לדאוג להם'. הוא הסיע אותנו לבסיס של משמרות המהפכה באספהאן, ואמר לאמי לא לדבר, כי לא ידענו אם הם הבינו שגם היא השתתפה איתי במחאה. תודה לאל, הם לא זיהו אותה.
"הייתי בכיתת מחשבים וידעתי איך לעבוד ברשת, עם קודים ופוטושופ. השתמשתי בשם בדוי, 'שרה שאמס', ועם פלטפורמה שידעתי שאי אפשר לאתר. באותו הזמן חברות שלי חיפשו לעצמן בני זוג, במקום להתעסק בשחרור מכבלי המשטר. לי זה לא נשמע הגיוני"
"כשנכנסנו לבסיס, אבא שלי אמר: 'אתם מחפשים אותה? קחו'. הוא השאיר אותי שם שלושה ימים, במרתף. חטפתי סטירות בפרצוף. החוקרים פירקו לי את הלסת. ביקשו ממני לזהות מוחים אחרים במחאה. שאלו אותי מי מעסיק אותי, ואני אמרתי שרק הלכתי לקנות נעליים, ראיתי את הקהל מסביב ונסחפתי. שמרתי על הסיפור שלי עד שבאו לשחרר אותי. מתברר שאבי מצא קרוב משפחה מקושר, והוא הגיע לשם כדי לפעול עבורי. אבל לאבא שלי לא יכולתי לסלוח. הוא צילק אותי לנצח. במשך חודשים אחר כך הרגשתי מסוחררת. כשלקחו אותי לרופא וסיפרתי לו מה קרה לי אחרי ההפגנה, הוא אמר: 'אני לא רוצה לדבר על זה. את לא יכולה להמשיך להיות פציינטית שלי'".
עם הזמן, לדעות האישיות שהביעה בבלוג שלה על בית ספרה נוסף מידע ממשי שנשלח אליה לפרסום. בין היתר, כיצד עובדים במשמרות המהפכה לחיסול מתנגדים שלהם.
"הייתי אחת משלוש בלוגריות פוליטיות באותו זמן באיראן. ב־2007 קיבלתי הודעה מחשבון ג'ימייל: 'האם תעזי לפרסם מכתב חסוי?' עניתי: 'כן, בבקשה תשלח לי'. זה היה מסמך חסוי מבסיס צבאי של משמרות המהפכה, בגבול עם פקיסטן. באותן השנים היתה קבוצת מורדים סונית בשם 'ג'ונדאללה', שחטפה מנהיגים במשמרות המהפכה ואז דרשה מהמשטר כסף כדי לשחרר אותם.
"במכתב שהגיע אלי נמסרה פקודה מהמשטר לבסיס הצבאי הזה: לחטוף קרובי משפחה של אנשי 'ג'ונדאללה' ולענות אותם עד שימסרו מידע על המיקום של חברי הקבוצה. ראיתי שזה מסמך מקורי ופרסמתי, ובהמשך קיבלתי עוד מכתבים חסויים כאלה מאותו מקור בצבא, ועוד מכתבים נוספים ממקורות שונים".
כבר אז היא הבינה שבמשטר ובמשרד המודיעין החלו לחפש אחריה. "באותן השנים למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה, וגם שם היה בסיס של משמרות המהפכה. רבים מהפרופסורים שלי הסתובבו עם תארים מפוברקים שקיבלו במתנה בתמורה לעבודתם עבור המשטר. בשלב מסוים תיעדו אותי באוניברסיטה כמי שמתכננת משהו נגד בסיס משמרות המהפכה במקום, והם החלו לחקור עלי.
"במהלך מחאה שהשתתפתי בה בטהרן צילמו תמונה שלי ופרסמו אותה, ואז יום אחד הגיעה אלי המנהלת שאחראית על מעונות הבנות, ואמרה לי שאחת הבנות הלכה למשטרה והלשינה עלי. היא אמרה לי: 'רוצי, תברחי'". זה היה רגע התפנית בחייה של נאסירי, אז נערה בת 18. הרגע שאחריו כבר לא תוכל לשוב הביתה, וגם לא להתייצב בהפגנות המחאה ברחובות.
"כשהבנתי שביקשו להטיל עלי עונש של 13 שנים בכלא, התחלתי לברוח מעיר אחת לאחרת. במשך חודש וחצי עברתי בין חברים מתנגדי המשטר. ואז ראיתי יום אחד את שמי בטלוויזיה כ'מוהרב' - כלומר כלולה ברשימת המיועדים להוצאה להורג. הבנתי שאין לי דרך החוצה מהבלגן הזה. חברים שלי עדכנו את אמי איפה אני נמצאת, והיא באה לראות אותי ובכתה נורא. היא אמרה לי: 'ידעתי שזה יקרה'. הרי היא היתה איתי במחאות. אמא שלי היא אישה אמיצה, אני חושבת שירשתי את האומץ שלי ממנה. היא מעולם לא הצביעה בעד המשטר, אבל אבא שלי הצביע להם פעמיים. רבנו בגלל זה.
"אמרתי לאמא שאני בורחת, והיא ביקשה ללוות אותי. עברנו בין בתים וראינו את החדשות. בכל יום מישהו הוצא להורג, אלה היו ימים נוראים. ואז הגענו לכפר סמוך לטורקיה, חצי שעה הליכה מהגבול. כשהגיעו המבריחים שלי, אמרתי לאמא שניפגש כבר בצד השני של הגבול, כי לה היה דרכון והיא היתה רשאית לחצות באופן חוקי. אבל היא ענתה: 'לא, אני ממשיכה איתך, כדי לוודא ששום דבר לא יקרה לך'.
"עלינו על סוסים, ועברנו דרך נהר קפוא שהיו צריכים לשבור בו את הקרח כדי לעבור. כפות הרגליים שלי היו קפואות במים. פתאום הסוס שעליו רכבתי השתגע כי נכנס לו שלג לעיניים, ונפלתי בחבטה על הקרקע. כשפקחתי את עיניי ראיתי את אמא שלי ואת המבריחים מסתכלים עלי מלמעלה".
לדבריה, כבר באותו הלילה היא הציגה את עצמה בפני הכוחות הטורקיים כפליטה, ומשם המשיכה עם אמה לתחנת המשטרה המקומית. "בכל חודשי שהותנו שם הייתי צריכה להגיע בכל יום רביעי כדי לחתום נוכחות. אמא שלי נשארה איתי שם חצי שנה".
אבל מסע הבריחה של נאסירי לא תם. אנשי המשטר האיראני לא התייאשו ושלחו אחריה כוחות גם לטורקיה, במטרה לאתר אותה ולחטוף אותה בחזרה לאיראן.
"בשלב מסוים המשטרה הטורקית אסרה אותי ואת אמי, ושמו אותנו במרתף. בחצר האחורית חיכו שני אנשי המשטר כדי להכניס אותי לוואן ולקחת אותי לאיראן. אנשים בחוץ שמעו אותי צורחת מהמרתף והודיעו למשרד זכויות אדם בעיר, והם מייד יצרו קשר עם האו"ם. כבר באותו ערב חילצו אותנו ודאגו לי לוויזת כניסה לקנדה".
בהמשך הראיון תספר נאסירי שלאחרונה גם אמה הצליחה לעזוב את איראן. היא עזרה בהברחתה אל מחוץ למדינה אחרי ההפגנות המדממות בינואר. מחשש לשלומה, נאסירי מסרבת לחשוף איפה נמצאת האם כעת ומה עלה בגורל אביה ושאר אחיה, שנותרו באיראן.
פוחדים לריב עם הבנק
אבל גם בקנדה לא תם מסעה של נאסירי, ובמובן מסוים הוא למעשה רק החל. הגולה האיראנית החליטה לא להתאהב בחיי הנוחות המפתים בארצה החדשה - ובחרה להילחם גם מרחוק עבור זכויות עמה ונגד המשטר.
"אני חייבת את זה לעצמי, לאמי, לעם שלי ולארצי", היא קובעת. "אני יודעת מה קורה שם, ואני לא יכולה לשתוק. אם אשאר בשקט, זו תהיה הבגידה הכי גדולה באנשים האלה. יש בתוכי האומץ ויש לי ידע, אז למה לא לפעול?"
בקנדה, לדבריה, היא מצאה משפחות של אנשי משטר ומקורבים שלו שמנהלות חיי נוחות ופאר מערביים. "הן מצאו את דרכן למערכת הפיננסית של קנדה, שהבנקים בה עובדים עם מקורבי המשטר, והן מעבירות את הנכסים שגנבו מהעם האיראני ומסתירות אותם בחו"ל, כדי להבטיח את חייהן ואת עתיד הדור הבא שלהן. ככה המשפחות התעשרו. זה בעצם נותן למקורבים סיכוי להימלט אם המשטר באיראן יתמוטט, והם יוכלו להמשיך הלאה בקלות".
"מקורבי משטר בקנדה תבעו אותי עוד לפני שבכלל דיברתי עליהם, כי הם ידעו שאני נמצאת במצוד אחריהם. הם כבר הפסידו מולי שלוש פעמים בבתי משפט. בכל פעם הם מגישים את התביעה לשופט אחר, בתקווה שהפעם השופט הזה ישפוט בעדם. אבל אין להם סיכוי"
כך עברה נאסירי בפרק ב' של חייה ממעמד של נמלטת - לרודפת. כעיתונאית חוקרת עצמאית, היא החלה לבדוק באילו נכסים מחזיקים מקורבי המשטר בקנדה ומה מעשיהם שם, ויצרה מערכת לדיווחים בפלטפורמה שלה, מתוך הבנה שהתקשורת החופשית במערב לא תנהל את הקרב הזה עבורה.
"התקשורת חששה לפרסם את הדברים, כדי לא להיקלע למאבקים משפטיים עם האנשים האלה, שהם מאוד חזקים, מקושרים ועשירים. אבל לי אין מה להפסיד. אני לא מפחדת. אלה החיים שלי שאני מוכנה להקריב עבור צדק וחופש. אחד מהאנשים שחקרתי לגביו הוא אחיו של עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, שחוסל על ידי ישראל לפני כחודש וחצי. דרשתי לגרש את האח, והוא אכן עבר לספרד, אבל הילדים שלו נותרו בקנדה.
"אח נוסף של לאריג'אני הוא שכן שלי. גם אחריו התחלתי לחקור. לקח לי שנים להבין איפה הוא ואחרים עובדים, ומה מקור הכוח שלהם בקנדה. אחד מהם מחזיק בעמדת ניהול בכירה בבנק הכי גדול בקנדה, אז חשפתי אותו בכתבת וידאו שהכנתי. הם התלוננו עלי ל'מטא', בתמיכה של הבנק, וחשבון הפייסבוק שלי הושעה לשמונה חודשים, עד שהצלחתי לקבל אותו בחזרה באמצעות עורך דין. בהזדמנות אחרת ארגנתי אנשים שיפגינו מול הבנק ונגד העסקה של מקורבי משטר, והגיעו לשם צוותי חדשות מקומיים, אבל הכתבות מעולם לא שודרו. כשהתעניינתי למה, אמרו לי: 'לא רוצים לריב עם הבנק'".
נאסירי מספרת על שני אחים שחיים בקנדה, בני משפחת תרמשלו מאיראן, שלדבריה מקושרים באופן ישיר לע'ולאם־חוסיין מוחסני אז'אי, ראש הרשות השופטת באיראן והאחראי על ההוצאות להורג של מתנגדי המשטר.
"האחים תרמשלו הגיעו לקנדה ב־2002, והיום הם אזרחים קנדים", היא מספרת. "הילדים שלהם, הכלות והחתנים - כולם מעורבים בהלוואות כספים עבור אז'אי בקנדה. הם תבעו אותי לפני שדיברתי עליהם בכלל, כי הם ידעו שאני אחריהם, אבל כבר הפסידו מולי שלוש פעמים בבית משפט. בכל פעם הם מגישים את התביעה מול שופט אחר, בתקווה שהפעם השופט הזה ישפוט בעדם. אבל אין להם סיכוי.
"אחד מהאחים, עלי תרמשלו, שלח אלי מסר דרך מישהו שאמר לי: 'דוד עלי אומר שהוא קנה את כולם סביב מירה, והוא יקנה גם אותה. לכל אחד יש מחיר'. עניתי לו: 'תגיד למר תרמשלו - ברור שלכל אחד יש מחיר, אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך אותי'".
את בעצם עושה בקנדה את מה שאת דורשת מהממשלות במערב לעשות - לפעול נגד מקורבי המשטר שמוצאים אצלן מקלט בטוח.
"למערב יש גישה לקרובי המשטר, לנכסים שלהם ולכסף. מדובר במיליארדי דולרים, והממשלות לא עושות מספיק. מדברים על סנקציות, אבל המשטר האיראני מוצא דרך לעקוף אותן, ואז המקורבים מכבסים את הכסף המלוכלך דרך הכלכלות של מדינות המערב. אם רוצים שהסנקציות לא יהיו רק סמליות, אני אומרת לממשלות: תפסיקו לתת להם להיכנס אליכם למדינות, או שתגרשו אותם. ואם לא זה, לפחות תקפיאו את הנכסים שלהם, וכך תיקחו מידיהם את הכוח.
"הרי זה הכסף שהם משתמשים בו כדי לתמוך בחמאס, באחים המוסלמים, בחות'ים. זה גם הכסף שהם משתמשים בו כדי להשתיק אותנו, מתנגדי המשטר שחיים בחו"ל. אך החשיפה חשובה, גם כדי להראות לעם האיראני איך המקורבים משתמשים בכסף כדי לחיות חיי פאר מחוץ לאיראן. אין כאן שום אידיאולוגיה. זאת שחיתות".
"הכסף המושחת הורס"
וזו, למעשה, גם הסיבה שנאסירי הגיעה לביקור בישראל בימים האחרונים - כדי לקבל כאן תמיכה במאבקה, בעוד בקנדה, לדבריה, הרשויות מפנות לה כתף קרה.
"אני נפגשת בישראל עם עיתונאים ועם חברים פוליטיים חדשים כדי להוציא את המסר שלי החוצה, כי מדינות המערב לא מעוניינות לשמוע את מה שיש לי להגיד. הרי אם הן רוצות להתחיל את המלחמה הזו נגד המשטר - הן יאבדו הרבה מאוד כסף כתוצאה מכך. בינתיים עלי מאיימים שאכנס לכלא, כי אני מטרידה את האחים לאריג'אני, משום שחשפתי את השחיתות שלהם בקנדה. כשגופים מרכזיים בקנדה תומכים בהם, כנראה לגופים יוצא מזה משהו. הכל קשור לכסף. למעשה יש להם אינטרס משותף עם המשטר האיראני.
"אז אני רוצה שהמסר יהדהד: אם במערב באמת רוצים שהמשטר האסלאמי ייעלם - סנקציות לא מספיקות, וגם טילים לא מספיקים. הם כבר הבטיחו את העתיד שלהם במדינות המערב, ואת עתיד המשפחות שלהם. קחו מהם את גן העדן הזה. קחו מהם את העתיד הזה. אם תשאירו אותם ללא עתיד ותיקחו מהם את הביטחון ואת הכסף - אתם תיקחו מהם את מקור כוחם".
מארחיה של נאסירי בישראל הם אנשי פורום המזרח התיכון (Middle East Forum) - מכון מחקר ומדיניות אמריקני פרו־ישראלי בראשות גרג רומן, הפועל למען האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ישראל ובעלי בריתן. עבודת הפורום כוללת פעילות לחיזוק האופוזיציה האיראנית, ובכנסת אף הוקמה שדולה למען איראן חופשית בראשות ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו).
מנהל הפעילות של הפורום בישראל, ומי שמלווה את נאסירי בביקורה, הוא אלכס סלסקי. "מנהיגי המשטר האיראני משתיקים את המערב עם הכסף שגנבו מהעם האיראני", מסביר סלסקי. "במערב חייבים להתעורר ולהבין שהכסף המושחת הזה הורס אותם מבפנים. יש להיאבק במשטר האיראני בכל הכוח, כולל גירוש מקורביו וחילוט נכסיהם".
מירה, אשאל אותך את השאלה שמטרידה ישראלים רבים: מדוע, אחרי המתקפה המשולבת שעשו ארה"ב וישראל נגד האייתוללות - העם האיראני האמיץ, שכה מעוניין בהפלת המשטר, לא מסיים את העבודה ויוצא לרחובות?
נאסירי: "ארה"ב וישראל אמרו לאנשים באיראן להישאר בינתיים בבתים, שהעבודה עוד לא הסתיימה. זאת הסיבה שהם מחכים. לאנשים האלה עדיין יש תקווה שישראל וארה"ב לא יעצרו כאן ויתקפו את בסיסי המשטר שוב".
כלומר, מה שנעשה עד כה לא מספיק?
"לא, זה לא מספיק. האנשים עדיין מפחדים לצאת לרחובות. כלומר, הם יכולים לצאת, אבל הם ייהרגו שוב. אלפים ייצאו, והם ייהרגו בתוך שעות. האנשים יודעים שארה"ב וישראל עזרו עד כה מאוד לעם האיראני, אבל עדיין אי אפשר לצאת לרחובות בידיים ריקות מול משטר חמוש ומצויד היטב".
למרות תחזיות מוקדמות, חיסול המנהיג חמינאי, לצד הפגיעה בבכירים רבים ובתשתיות, עדיין לא הובילו לקריסת המשטר.
"המשטר באיראן לא בנוי על אדם אחד. חיסול אדם כזה או אחר לא ישנה אותו. יש אנשים כמו לאריג'אני שחוסל, או אז'אי ואחרים, שפעלו הרבה שנים מאחורי הקלעים, והם עדיין שם. מבין האחים לאריג'אני, למשל, רק עלי היה בפרונט. ארבעה אחים אחרים היו ונותרו מאחורי הקלעים, והם עובדים עבור המשטר, מלבינים כספים כדי לקנות לו עוד כוח במדינות נוספות".
אם כן, לשיטתך, מה צריך לקרות כעת?
"יש לנו, הגולים האיראנים, הרבה דעות ביחס לאפשרויות. כפעילה פוליטית מגיל 15, שחקרה את מקור הכוח של המשטר במדינות המערביות, אני יכולה לומר שמה שנעשה לא מספיק. הצבא הישראלי והצבא האמריקני תקפו, אבל זה לא היה מספיק. כרגע אנשי המשטר מתחבאים במסגדים, ואגב - לנו לא משנה אם תתקפו אותם במסגדים האלה, כי מעולם לא הלכנו אליהם כדי להתפלל. ידענו שאלה הבסיסים של כוחות הבסיג' ומשמרות המהפכה. ארה"ב וישראל חייבות להמשיך את המתקפות. ללא רובים, לא נוכל להשיב מלחמה נגד המשטר ואנשיו החמושים".
הלחץ הכלכלי שמפעיל הנשיא טראמפ לא יעשה את השינוי?
"לא ממש. כבר היו סנקציות ב־2010, והמשטר האסלאמי מצא דרכים לעקוף אותן. הם השתמשו בחברים ובבני משפחה, שלחו אותם למדינות אחרות כדי לאפשר שימוש בנכסים של המשטר עבורם. חייבים לרדוף את המקושרים למשטר, שעברו למדינות המערב במטרה להלבין למענו כספים. חייבים לרדוף אחרי כל מקורב ומקורב למשטר, לגרש אותם ולהחרים את נכסיהם".
וזה יעבוד?
"כן. אם, למשל, הממשלה הקנדית תרדוף את משפחתו של לאריג'אני, שגרה בוונקובר, ותתפוס את הנכסים בשווי מיליוני דולרים - היא תיקח מהם את התקווה לעיר מקלט בטוחה בעתיד, כשהמשטר יתמוטט. אם היא תיקח מהם את כל זה, הם יבינו שאין להם דרך מילוט. כרגע ישראל וארה"ב חייבות להמשיך בלחץ הצבאי על איראן".
בהנחה שטראמפ חותר כעת להסכם ולסיום המלחמה, כשהמשטר נותר חבול אך יציב, את מאוכזבת?
"זה נגד הרצון שלנו. נאמר לנו שהעזרה בדרך, ושתי הממשלות אמרו לעם האיראני בעצמן שהן יפילו את המשטר. אם יעצרו עכשיו וימשיכו בהפסקת האש עד להסכם ביחס לגרעין - זה לא יעזור לנו, וזה לא יעזור לכם. המשטר ימשיך לעשות את מה שעשה ב־47 השנים האחרונות. בשנה הבאה הוא יבוא עם אסטרטגיה חדשה נגד ישראל ונגד ארה"ב, כשישראל תעמוד בחזית ותשמש מגן למערב. העם שלך ייפגע, והעם שלי ייפגע. כל המזרח התיכון לא יראה יום שקט אחד".
