לפני שלוש שנים קיבלתי הזמנה לטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה. אז הלכתי. יותר נכון, נסעתי לשם באוטובוס. כשהתלבטתי מה ללבוש למאורע, עלו בי מחשבות על מקביליו האמריקניים - טקס האמי המעונב או גלובוס הזהב המשוחרר, כל אחד וקוד הלבוש הנהוג בו.
בעשור הקודם יצא לי לסקר פעמיים את טקס פרסי המוזיקה של MTV, בפרנקפורט ובאמסטרדם. כשהסתובבתי שם מאחורי הקלעים של הטקס האירופי הזוהר, ונשמתי את אותו אוויר עם טיילור סוויפט, מיילי סיירוס, קים קרדשיאן וההוא ששר את "גנגנם סטייל", הבנתי שבאירוע שכזה מוכרחים להתלבש קוּל כדי להשתלב בשטח. וגם הבנתי שהזוהר עטוף בהרבה חארטה, פוזות ומשחקים למצלמה.
לכן, תהיתי לעצמי מה אני אמור ללבוש לגרסה העברית של האמי. האם עלי להתגנדר ולכבד את המעמד? האם המעמד בכלל לוקח את עצמו ברצינות? כי ישראל זו ישראל, ומה שאמור להיות האירוע הכי חשוב של התעשייה המקומית - תחרות רשמית על התואר "הכי טוב" בטלוויזיה הישראלית - הוא בעצם כינוס ביזארי ואפור שלא מעניין את הציבור הרחב, וגם בקושי את אלה שטורחים להגיע אליו.
הואיל וכך, במקום להתנייד בלימוזינה, הגעתי באוטובוס, קו 16, שחתך את הסלאם של דרום תל אביב בדרכו למרכז דוהל בשכונת התקווה. באותה התחנה ירדו איתי מהאוטובוס עוד מוזמנים לטקס. אחרי שעקפתי את פחי האשפה הגדושים שבפינת הרחוב, הבחנתי במישהי שדיוושה לאירוע על אופניים וקשרה אותם לעמוד סמוך לשטיח האדום. גלאם תל־אביבי.
על השטיח הדהוי צעדו אנשים בכפכפים ובגופיות. לצידם דידו בעקבים שחקניות בשמלות ערב וניצבים בחליפות משופשפות. הם התערבבו זה עם זה, הצטלמו כדי להעלות נוכחות לאינסטגרם, לגמו קאווה מכוס פלסטיק וכרסמו מנות קטנות מקייטרינג זול. כמו אירוע שאף אחד לא באמת רוצה להיות בו.
הגעתי בקו 16, שחתך את הסלאם של דרום תל אביב. אחרי שעקפתי את פחי האשפה, הבחנתי במישהי על אופניים שקשרה אותם לעמוד סמוך לשטיח האדום. גלאם תל־אביבי
באחד מפרקי "סיינפלד", קרמר משיג עבודת חלטורה בתור "ממלא מקום" בטקס הטוני. כשמישהו באולם יוצא להשתין, על קרמר להתיישב במקומו עד שיחזור, כדי שלא יראו כיסאות ריקים בשידור הטלוויזיוני.
בטקס האקדמיה הישראלית האולם לא מלא, ורק מתרוקן ככל שהערב מתקדם. הנוכחים בורחים הביתה אחרי פרסום התוצאות בקטגוריה שבה השתתפו, ואז, ברגע השיא, כשמכריזים על זוכי הקטגוריות הכי נחשבות, האולם כמעט ריק לחלוטין.
פסים על כוכבים
ביום ראשון יתקיים, באיחור לא אופנתי, טקס פרסי האקדמיה לשנת 2025, שנדחה בעקבות המלחמה. הציפייה היא לקבל שוב את הקרינג' הרגיל. המנה המוקדמת כבר נערכה בתחילת השבוע בחוף הצוק, שם חולקו כמה פרסים זניחים במהלך אירוע גאלה בשקיעה, שסבל מרוח חזקה, ממחסור בכיסאות ומהצטברות מכובדים שהעבירו פסלונים מיד ליד.
בניגוד לטקס פרסי אופיר, שמשתתפים בו סרטים שהציבור לא ראה ושלעיתים עדיין לא יצאו לקולנוע, כאן התחרות היא בין סדרות ותוכניות עם מאות אלפי צופים שכולם מכירים, ובין כוכבי איי־ליסט שמתחרים ראש בראש.
"בלאדי מורי", "חזי ובניו", "ילדחרא", "יקומות" ו"שבאבניקים" נאבקות השנה על תואר הסדרה הקומית, בעוד לשלב הגמר בקטגוריית הדרמות הגיעו "חוליגנים", "מגרש הרוסים", "נוטוק", "קוגל" וכמובן "מקום שמח", שנחשבת פייבוריטית לניצחון ושחזרה מהגאלה על החוף עם ארבע זכיות (בקטגוריות הצילום, העריכה, האיפור והליהוק). עכשיו קחו את המידע הנ"ל, ודמיינו את הפוטנציאל הלא ממומש של הטקס - לו רק היו יוצרים ממנו בילד־אפ לתחרות אמיתית.
מה הבעיה לעשות מזה הוליווד? הרי מתוך רשימת המועמדים השנה אפשר להרכיב שטיח אדום חלומי. נועה קולר, נועה קירל, אילנה דיין ואביהו פנחסוב. ששון גבאי ובנו אדם גבאי, בן סולטן ואחותו ניב סולטן, רותם סלע, תיקי דיין, נינט טייב, איציק כהן, יעקב זדה־דניאל, רותם אבוהב, מאיה ורטהיימר, נעמי לבוב, יעל אבקסיס, ליאת הר לב, והקאסט של "ארץ נהדרת" ושל "זהו זה!". זו רשימה חלקית. יש גם "אברי ושרקי" מול "אופירה ולוינסון". "המרדף" נגד "כוכבים בריבוע". "האח הגדול" נגד "רוקדים עם כוכבים". אח, איזו תחרות זו היתה יכולה להיות.
מה שאני מנסה לומר זה שעם תעוזה, השקעה, תחרות אמיתית והבנה של קהל היעד, טקס האקדמיה מסוגל להיות הדבר הכי לוהט בטלוויזיה. ערב סוחט רייטינג, דמעות וצהלות. הרי בני אדם אוהבים לצפות במפורסמים מתחרים זה בזה.
ועדיין, למרות הפוטנציאל, קל לנחש שגם השנה, כמו בכל הטקסים שהתקיימו מאז נוסד המפעל ב־2003, האירוע לא ימשוך יותר מאחוזי צפייה בודדים ותשומת לב ציבורית מינימלית - אף שישודר לייב (בכאן11) בשעת פריים־טיים.
צפוי מראש
נדמה שיש כמה בעיות שמפריעות לטקס לצמוח. בראשן - דלות ההפקה, היחס המזלזל לאירוע מצד רבים בתעשייה, והשליטה האבסולוטית של תאגיד השידור הציבורי, שהופכת את הטקס למשחק לא שווה כוחות ולא מספיק תחרותי.
גם השנה מוביל תאגיד כאן את רשימת המועמדויות - 133 מועמדויות ל־48 תוכניות והפקות שונות. ההערכות האופטימיות מדברות על אפשרות לשבור שיאי זכיות. ולמה לא? בטקס המוקדם "פגישה עם רוני קובן" כבר השיגה את זכייתה התשיעית ברצף בקטגוריית תוכניות אירוח וראיונות, "מהצד השני עם גיא זהר" הוכתרה בפעם השישית ברצף לתוכנית האקטואליה הטובה, ו"המרדף" השלימה זכייה תשיעית בקטגוריית השעשועונים. תוסיפו תוכניות כמו "ארץ נהדרת", "עובדה" ו"בואו לאכול איתי", שגם הן זוכות שנה אחרי שנה, ותבינו את מצב התחרותיות.
הזוכים נבחרים על ידי מאות חברי אקדמיה מתחומים שונים בתעשייה, שמשלמים דמי מנוי ובוחרים את המועדפות עליהם מבין התוכניות שהוגשו כמועמדות על ידי גופי השידור. בהמשך התהליך הרשימה מצטמצמת לחמישיות, ושמות הזוכים נשלפים ממעטפות כמו באוסקר. אבל כשהתוצאות צפויות מראש (ומודלפות לעיתונאים לפני חלוקת הפרסים) - מה הפלא שרבים לא מגיעים בכלל, כי הם מבינים מראש שאין סיכוי שיזכו?
כמו כן, בולט בחסרונו ערוץ 14, שמדיר עצמו מהמשחק, ולא ברור מי פה בעצם מחרים את מי. הסיבה: גופי השידור מממנים את הפרסים, אבל ב־14 מעדיפים לא לשלם, וכתוצאה מכך הערוץ בכלל לא מגיש להצבעה את התוכניות שלו. למה? יש הסבורים שבערוץ חוששים להפסיד, ולכן מוותרים מראש. מה שכן, הבחירה בזוכים לא תלויה בקהל, אלא נמצאת בידיהם של חברי האקדמיה - ואלה אליטות שלא מחבבות ברובן את התוכן הכללי בערוץ.
בתקופה שבה הטלוויזיה שלנו בנויה על המאבק המדמם בין ערוץ 12 לערוץ 14 וצופיהם מחולקים למחנות, פרסי האקדמיה כאילו מנותקים מהמציאות ולא משקפים את התחרות הזאת בטקס. אם "הפטריוטים" היתה מתחרה על הפסלון - זה בוודאי היה מזרים דם חם ואמוציות לטקס המרדים.
זה עצוב שטקס האמי הישראלי לא מצליח להיות המסיבה הכי טובה בטלוויזיה, מסיבה שחוגגים בה יצירה והצלחה. הצלחה של הטקס יכולה רק להעצים את כוחה של הטלוויזיה, להגדיל נתח צפייה בסדרות ובתוכניות מנצחות, ולייצר עוד כסף ועבודה לשוק גווע.
עוד יותר עצובה היא העובדה שהדרך היחידה לקבל תשומת לב בטקס היא לשלב בנאום הזכייה אמירה מחאתית נגד ביבי, מיקי זוהר או הממשלה. מי שיעשה זאת על הבמה ירוויח את כל הכותרות, ואז יחזור הביתה באוטובוס ויניח את הפסל על המדף המאובק, ליד המעטפות עם חשבונות מחברת החשמל ומהביטוח הלאומי.
נגעו בשמיים
ואלה זוכי 20 השנים האחרונות. סדרת הדרמה הטובה ביותר: "ילד רע", "אלף", "שעת אפס", "עלומים", "מנאייכ", "הנערים", "על הספקטרום", "פאודה", "איש חשוב מאוד", "שטיסל", "30 ש"ח לשעה", "פלפלים צהובים", "חטופים", "סרוגים", "פרשת השבוע", "מרחק נגיעה" ו"בטיפול".
הסדרה הקומית הטובה ביותר: "קופה ראשית", "שישה אפסים", "המפקדת", "חזרות", "נחמה", "ככה זה", "שבאבניקים", "להרוג את הסבתא", "הפרלמנט", "עבודה ערבית", "רמזור", "רד בנד", "הכל דבש", "מסודרים" ו"אמא'לה".
אי אפשר להמציא את זה
"כש'בדיוני' מרגיש יותר מדי אמיתי", כתבה השבוע בסטורי באינסטגרם נעמה יששכר, שהסיפור האישי שלה (ישבה בכלא הרוסי אחרי שנתפסו אצלה סמים כשחזרה מטיול בהודו) סיפק השראה לעלילה של "הבת" - סדרת דרמה חדשה שעלתה השבוע בקשת 12, ונמכרה כבר לשידור באפל טי.וי.
אמנם זה לא בדיוק אותו סיפור, אבל אפילו יששכר, כך מתברר, חשה קצת מוטרדת מהדמיון, לפחות של סצנות המעצר. "את הסיפור שלך אי אפשר לכתוב בלעדייך", כתבה לה באינסטגרם חברה שלה, ויששכר השיבה: "כשאת צודקת, את צודקת". מישהי אחרת הגיבה: "הגיע הזמן לקבל על זה הרבה מאוד כסף", ויששכר הגיבה: "מסכימה איתך! אבל זה לא המצב, לצערי. אני לא מעורבת בסדרה".
עד כמה השראה היא בעצם סוג של פלגיאט (גניבה ספרותית)? היכן עובר הקו השקוף שבין העתקה של סיפור אמיתי שכולנו מכירים, לבין השימוש בו רק כדי למשוך צופים ואז לבנות ממנו משהו אחר לגמרי? סדרת דרמה מתוסרטת היא לא דוקו. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה לסיפור שלה - גם לרכוב על הגב של נעמה יששכר כדי לייצר תשומת לב.
להתמכר/לוותר
חצי אדם (HBO max)
ריצ'רד גאד, היוצר של "אייל קטן" המופתית, חזר לחיינו עם "Half Man" - סדרת דרמה מטלטלת על גבריות רעילה, טראומות וכאב. העלילה מתארת מערכת יחסים בין שני אחים חורגים ומנוגדים המשפיעים זה על חייו של זה - בעיקר לרעה. סדרה אלימה, סליזית, מורכבת ואמוציונלית, שתגרום לכם לסבול או להקיא, אבל בו־בזמן גם להתהפנט אל המסך.
עצבים - עונה 2 (נטפליקס)
בעונה השנייה של "עצבים" ("Beef"), אוסקר אייזק וקארי מאליגן מגלמים זוג נשוי שנקלע לעימות יצרי והרסני עם זוג צעיר. שלוש שנים חלפו מאז העונה הראשונה, שהציגה ביף סוער בין שני זרים והפכה להצלחה מסחררת. כעת, נדמה שהניסיון לכתוב סיפור חדש בסגנון דומה נגמר איכשהו כמין חיקוי בינוני ל"הלוטוס הלבן". חבל על הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו