תתכוננו להרגיש "בוקס בבטן": "אייל קטן" שווקה על ידי נטפליקס כקומדיה על סטוקרית, וזו הבדיחה הכי מצחיקה שניתן לומר עליה. למעשה, מדובר באחת הסדרות הכי מטרידות, כואבות וצורבות של התקופה. היא מזכירה סרט אימה ומספקת עלילה סליזית, מקריפה וריאליסטית כל כך עד שהיא מסוגלת לעורר טריגרים וטראומות מודחקות אצל צופיה.
מה שהופך אותה לחזקה אף יותר, זה שמדובר בסדרה אוטוביוגרפית שכתב ריצ'רד גד, שמשחק קומיקאי כושל שחייו מתפוררים לתוך תהום של פרנויות וחרדות. אישה שפגש מפתחת אליו אובססיה חולנית, עוקבת אחריו, שולחת מאות מיילים ביום והודעות בפייסבוק, מאיימת על משפחתו, מפריעה לו בעבודה ומחבלת בקשר רומנטי שהוא מנהל עם טרנסית שהכיר באינטרנט.
אבל "אייל קטן" שווה צפייה בגלל פרק 4, שלא רק מעולה בכל קנה מידה אלא גם חשוב. הוא מראה קשר שמתפתח בין שני גברים - אחד מבוגר והאחר צעיר מבולבל. מערכת היחסים כוללת התעללות מניפולטיבית, אלימות מינית, סימום וניצול. מקרים כאלה קורים מדי יום, אך לא שומעים עליהם כי הבושה מסתירה את הפגיעות הנפשיות והפיזיות בגברים.
מאז MeToo ראינו תקיפות מיניות בסדרות, אבל זה תמיד נשים. אונס גברים לא מדובר במיינסטרים. כאילו הוא לא קיים. תחשבו כמה נחרדנו ממחשבות על חטופות שנאנסות בשבי חמאס, בזמן שאיש לא מזכיר את ההתעללות המינית שעוברים החטופים?
אז "אייל קטן" לא רק מבליטה הטרדות שחווים גברים, אלא מבססת עליהן את הסדרה ומתעמקת בהשלכות כגון בושה, תיעוב עצמי, מחלות נפש, אשמה ועוד. זה מה שהופך אותה לסדרה גדולה - היא מזכירה לנו שאונס והטרדה אינם עניין מגדרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו