אל מול חומות הרובע היהודי ההיסטורי קז'ימייז' בקרקוב היפה שבפולין, אני מוצא עצמי שב ומספר את סיפורה של אסתרק'ה. אהובתו של המלך קז'יימיז' השלישי, אוהד היהודים ומגינם בזכותה של אסתרק'ה. דורות גדלו על הסיפור הזה, על בת האופה מאפוצ'נו שנלקחה אל בית המלך ומי יודע אם לעת כזו הגיעה למלכות.
עגנון הלך עם זה כמה צעדים קדימה ב"הלב והעיניים", הסיפור על המלך ששומר בתיבה קסומה את העיניים והלב של אהובתו. מסוג סיפורי האגדה ה"חקיינים" שנסמכים על מקור קדום. הסיפור הוא תנכ"י - סיפורה של אסתר המלכה ממגילת אסתר. ויש בזה כל כך הרבה יופי, מפני שמסופקת כאן הבנה שלסיפור יש חיים מטעם עצמו. הוא פורש כנפיים והוא עף.
יאיר לפיד סופד לאמנון דנקנר
רחוב וחצי ליד עומדים מול "בית הכנסת של אייזיק". לרחוב קוראים אייזיק פינת ג'קוב (כלומר יצחק פינת יעקב), על שם הגיבור אייזיק בן יעקב, היהודי שבנה את בית הכנסת הזה. ומאיפה היה לו כסף לבנות את בית הכנסת? או! סיפור.
אוצר מתחת לתנור
לילה אחד חלם אייזיק שקול קורא ואומר לו שייסע לפראג ויחפור מתחת לגשר קארל, שם ימצא אוצר. כשהחלום שב וחזר כמה פעמים החליט אייזיק לא לקחת את הסיכון, ושם פעמיו אל פראג. הוא הגיע לגשר קארל והחל לחפור מתחת לגשר. נו, אתם כבר מבינים לאן זה הולך: שני שוטרים, אזיקים, גרירה לביתן המשמר וחקירה של מפקד המשמרת.
"מדוע חפרת?" שואל המפקד, ואייזיק המבוהל מסביר לו בתמימות ששמע בחלומו קול קורא ואומר לו שמתחת לגשר קארל בפראג טמון אוצר. המפקד מתפוצץ מצחוק: "נו, אז מה. ואני חולם כל הזמן שבבית של איזה יהודי בקרקוב, אייזיק בן יעקב שמו, מתחת לתנור - יש אוצר. אז מה: אז אני נוסע לקרקוב? סע הביתה, משוגע". ואייזיק נוסע הביתה וחופר מתחת לתנור, מוצא אוצר ובונה את בית הכנסת הזה. כי האוצר, כידוע, נמצא אצלך. מתחת לתנור.
פעם אחת בלבד בכל שנות הכתיבה הארוכות גנבתי טקסט. טוב, לא ממש טקסט, אלא נושא ומבנה. המילים שונו, וגם המשפטים, אבל מה שנותר הוא המבנה הבסיסי, ובעיקר מה שהכי הופך קטע ספרותי לקטע ספרותי - המנגינה.
עכשיו תגידו לי: מה יותר חי, או מה יותר בעל משקל - אייזיק ויעקב האמיתיים, שהיו או לא היו, או הסיפור הזה, שהוא מלא עזוז וחיות ונצח ותנועה ולקח ומדרש. הסיפור הזה כבר צוטט וסופר מפיהם של רבנים ואדמו"רים ספציפיים. אנשים יודעים להסביר גם איפה ומתי הוא נאמר - ואני לא מאשר ולא מכחיש ולא מתערב, רק אומר שזה ממש לא משנה. הדיונים על המפגש בין אגדות לבין העולם הסיפורי הם מעניינים גם אקדמית, ואפילו היסטורית, אבל הם אפילו לא אפס קצהו של הכוח האדיר שיש לסיפור כסיפור.
וכשהמקור הוא תנכ"י – על אחת כמה וכמה. לפני שנים אחדות היה לי הכבוד להיות חתום על מסמך חקייני שאני גאה בו: ספר סיפורים הנסמכים על סיפורי התנ"ך. הוא נולד בחג השבועות. זה התחיל מסיפור בודד שהגיתי ופרסמתי פעם, סיפורו של יהודי בישראל שירד מנכסיו וגלה מארצו עם משפחתו לארה"ב, שם ידעה המשפחה אסונות וטרגדיות. הוא מת ובניו מתו, ואשתו נותרה עם שתי כלותיה בגולה והחליטה לשוב ארצה. כלה אחת נפרדה מעליה והאחרת דבקה בה והחליטה לעלות איתה. הן השתקעו ברמת גן. הכלה האלמנה הכירה בעבודה את אחד המנהלים, שהיה קרוב משפחתו של בעלה המת. הם נישאו והקימו משפחה.
הסיפור הזה חביב, אבל בסך הכל מתאר התרחשות מעניינת ותו לא. כאן נכנסת לתמונה העובדה שהוא לא סיפור שאני המצאתי, אלא סיפורה של מגילת רות בתנ"ך. וכשאני רק מהרהר בקונסטרוקציה הסיפורית הזאת, שאני זוכר ומכיר מהמגילה, ומדמיין את רות המואבייה בשדות בית לחם, קורים שני דברים. האחד - תוקפת אותי לאות גדולה, לזכר בוקרי חג שבועות של ילדותי, שבהם היינו מאזינים לקריאת מגילת רות אחרי שהיינו ערים כל הלילה, כפי המנהג. אני ממש מתחיל, פיזית, לפהק.
אבל הרגש השני שחולף בי, הוא החשמל המוכר שמכה בנו בכל מפגש עם מקור תנ"כי. פתאום סיפור "סתם" של דברים מקבל חיים ומהלך קסם בלתי ברור. זה לא הקסם של החיקוי, זה הקסם של המקור. ממש חשמל. אני זוכר שההחלטה לפרסם את הספר ההוא, החלטה שהתקבלה על ידי העורכת שלי, נועה מנהיים (ואני מודה לה עליה מאוד), התקבלה בעקבות הסיפור הזה. "אם זה מסעיר אותך", היא אמרה, "שב תכתוב עוד כאלה". ואני שמחתי. גם כי הנה יש לנו קונספט לספר, וגם כי לא צריך לעבוד קשה. מישהו כבר עמל על זה לפניי.
איזה כיף לגנוב קונסטרוקציה של סיפור ממי שלא יכול לתבוע את גניבתו. התנ"ך. זאת הזדמנות טובה לספר את סיפורה של גניבה סיפורית אחרת, ממי שדווקא כן תבע. את חטאי אני מזכיר היום (עוד גניבה ספרותית נפלאה, הפסוק הזה): פעם אחת בלבד בכל שנות כתיבה ארוכות ממש גנבתי טקסט. טוב, לא ממש טקסט, אלא נושא ומבנה. המילים שונו, וגם המשפטים, אבל מה שנותר הוא המבנה הבסיסי, ובעיקר מה שהכי הופך קטע ספרותי לקטע ספרותי - המנגינה.
השיחה ההיא בשישי בבוקר
בימים ההם פרסמתי טור שבועי הומוריסטי בעיתון חרדי בשם "בקהילה", ושבוע אחד, כשנקפו השעות והייתי חייב לפרסם משהו, חטאתי בגניבה ספרותית של ממש. נטלתי קטע מופתי אהוב של ידידי ומורי אמנון דנקנר ז"ל, שפורסם בספרו המיתולוגי "הפסטו של השכן", ונושאו מסחטת המיצים שרכש בניגוד גמור לדעתה של אשתו ושהפכה מהר מאוד לפריט תופס מקום ומעלה אבק בארון. הרבה לפני שסטנדאפיסטים דיברו על מכשיר ההליכה כקולב היקר בתבל, כבר פרסם דנקנר את הקטע המקסים, שאהבתי מאוד.
שלוש סיבות טובות היו לי להיתר הגניבה: האחת, שמדובר במורי ואוהבי, ויכול להיות שהוא בכלל ישמח שתלמידו מעתיק ממנו מבנה ומנגינה; השנייה, שהקטע עתיד להתפרסם בעיתון חרדי מקומי וזניח ואין שום סיכוי שמישהו שקרא את הקטע המקורי, לא כל שכן זה שכתב אותו, בכלל יראה את הקטע; והשלישית, שממש ממש הייתי לחוץ ולא היה לי זמן.
כדי להרחיק עדותי כתבתי את הקטע הזה לא על מסחטת מיצים אלא על מכשיר להכנת סודה. אפילו כותרת יפה נתתי לו: "סודה של מכונה". השתדלתי ממש לא לחזור על אף מילה, אבל כאמור כן להעתיק את המבנה המוצלח ולשחזר את המנגינה. שלחתי את הטור, והוא הודפס ופורסם.
כל זה קרה ביום חמישי. בשישי בבוקר ב-7:30, חי נפשי, אני מקבל שיחת טלפון מדנקנר. כל מי שהכיר את האיש יכול לדמיין במדויק את הטון ואת הנהמה. "תפסתי אותך", הוא אמר, ובקולו לא היה שום כעס, רק צחוק אדיר שמקורו בהבנה המפעימה שהציפה אותו ושכוחה יפה מכל פלגיאט בעולם: שהנה, עכשיו יש לו ביד סיפור אדיר.
וזה באמת היה סיפור אדיר: ערב קודם הוא עלה לירושלים לבקר את חברו החולה. כיוון שהשעה היתה מאוחרת הוא נותר לישון בבירה, ובבוקר שישי הוא סר לרחוב קק"ל, לבקר במחוז ילדותו, והלך לחנות העיתונים של ניסן לוי ובניו. שם, לצד שאר העיתונים, שכן גם עיתון "בקהילה". ודנקנר, כמו דנקנר, קרא כל מילה מכל עיתון בדוכן, ופתאום מצא את עצמו עומד מול הגילוי הנפלא הזה, של תלמידו הגנב, ונתקף אושר.
ועכשיו אני חושב שזאת בכלל לא היתה גניבה. אולי זו היתה אגדה שנמסכת על מקורות. מותרת, לגיטימית, ואף מקובלת. יכול להיות? חבל שדנקנר לא כאן כדי לבדוק איתו.
