הצלפים החרדים של צה"ל נחשפים: "במשפחה היו בהלם"

מקצוע הצלף הוא מהקשים שיש בצה"ל ולאו דווקא פיזית, אלא אולי בעיקר מנטלית. אם רוב הלוחמים המסתערים יורים לכיוון האויב בתקווה לפגוע בו, וגם אם פגעו - לא בדיוק עצרו להחליף פרטים, הצלף יודע בדיוק לאיזו כתובת הוא שולח את הכדור.

לפני הירי הצלף יכוון בסבלנות את רובה ה־M-24. הוא לא יירה בהזדמנות הראשונה, אלא יסדיר נשימה, ורק כשיהיה בטוח שהקליע יעשה את הדרך מבלי לסטות, ילחץ על ההדק וגם יראה את התוצאה.

"זה שונה מחייל שנלחם עם מחבל על זיג ולשניהם יש את אותו סיכוי", מסביר סמל ש' (22) מכפר חב"ד. "צלף רואה מישהו יושב ומעשן או שותה קפה - ואז מכוון לו לראש. ברור שזה משהו שאתה חושב עליו, אבל אם אתה מאמין בהסרת האיום ושאתה מציף טוב בעולם ולא ההפך, אתה לא נותן למחשבות האלה להטריד אותך".

סמל ש' הוא לא הצלף הראשון בצבא. היו כבר רבים וטובים לפניו, אבל הוא עדיין שייך להיסטוריה - חייל חרדי, בוגר קורס הצלפים הראשון של חטיבת חשמונאים.

"אנשים זלזלו ואמרו 'הכשרה הם יכולים לעשות, אבל איפה הם יעשו קורס מ"כים?'" מחייך סמל ג', גם הוא צלף. "ופתאום יש קורס מ"כים וקורס חובשים וקורס נהגים וצלפים. אז אמרו 'כל זה מגניב, אבל זה בטח ייפול בקורס קצינים', אז הבאנו גם את בה"ד 1 לבא"ח שלנו, שזה מטורף. אם הייתי אומר לך לפני עשור שהיום תהיה חטיבת חי"ר ויהיו יחידות מודיעין וסייבר, ושכל שבוע תתחיל הכשרת תומכי לחימה, לא היית מאמין. נראה שאנחנו, החרדים, בדרך הנכונה".

נכונה, אבל עדיין איטית.

"איך אמר מישהו מהחטיבה? אל תפריעו. זה עובד. נכון, זה לוקח זמן ומאתגר ולא תוך שלושה מחזורים יהיו לך מאות מתגייסים, כמו בחטיבות אחרות, וגם עלינו משפיע הסד"כ הקטן, אבל אל תפריעו, זה יקרה".

"חיפשתי לתת יותר"

ישבתי איתם במוצב בצפון ימים ספורים אחרי שסיימו חודש אינטנסיבי של לחימה בלבנון. את הסימנים שהשאיר על הקירות הכטב"ם שהתנפץ שם במהלך המלחמה ראו היטב, אבל עליהם זה לא משפיע. חיילים משופשפים בדיוק כמו גולני, גבעתי וצנחנים.

"אצלי הצבא לא היה בתכנון", מספר ג' בן ה־22 מבית שמש. "לא גדלתי לזה. אני הצעיר מבין חמישה ילדים שאף אחד מהם לא התגייס, אבל אחרי 7 באוקטובר חיפשתי איך לתת יותר והתחלתי לברר על מסלולים.

"לא מצאתי משהו שיתאים כדי למצות את עצמי ושמתאים לאורח חיי, ואז חבר אמר ששמע על חשמונאים ושווה לבדוק. במשפחה היו בהלם, לא ידעו מאיפה זה בא. לא ידעו איך היחידה תעבוד, כי כבר ראינו בעבר ניסיונות כושלים. זו היתה כאפה מבחינתם, אבל היום, ברוך השם, הם תומכים, מבסוטים והגיעו לכל הטקסים. אז נכון שבסביבה יש עדיין הרמת גבה ואנשים שמעקמים אף, אבל אנחנו לא נותנים לזה להפריע".

יכולת להמשיך ללמוד, כמו רבים מחבריך?

"תמיד ידעתי שיש לי משימה, בין אם זה ללמוד תורה ובין אם להתגייס. אני אף פעם לא עושה משהו בשבילי, אלא כי אני מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אז בהתחלה חשבתי שהמקום שמתאים לי הוא בישיבה, עד שהרגשתי שאני לא ממצה את עצמי ויצאתי לחפש".

סמל ג' הוא בוגר מחזור הגיוס הראשון של חטיבת חשמונאים. חברו, רב"ט א' (22) מירושלים, שלמד איתו במשך שמונה שנים בתלמוד תורה, הגיע במחזור השני.

"הייתי בישיבה, אבל הרגשתי שאני חייב לתרום יותר ולא ידעתי איך, עד שהתקשרו ואמרו שיש לי מועד גיוס ואין מצב לברוח", הוא מספר. "לא הייתי אנטי הרעיון, כי אבא שלי ושני אחיי היו בצבא, אבל אני הראשון במשפחה שהלך לקרבי וזה היה מבחינתם שוק טוטאלי. דתית ורוחנית לא חששתי. אני מאמין שזה מאוד אישי, ותלוי בי ולא בסביבה".

זה עמד בציפיות?

"מאה אחוז. השתניתי לגמרי. מצאתי המון כוחות שלא ידעתי שנמצאים בי, כוחות נפשיים ופיזיים. לפני כן לא הייתי מאמין שאצליח לעבור הכשרה אם הייתי יודע מה מחכה לי, והיום גם מבחינה רוחנית אני מרגיש הרבה יותר שייך לעם, מרגיש כמו שליח".

סמל ג': "לא היו לי ציפיות, כי לא ידעתי למה אני נכנס. פתאום מתחילים לזרוק ראשי תיבות ופקודות. המפקדים לא הבינו שאין פה אחים גדולים שלימדו אותנו ולא עברנו מכינה או קורס כושר קרבי. אני מרגיש שלימדו אותי בתקופה די קצרה איך מאזרח פשוט, שלא ידע דבר ואחרי יומיים קיבל נשק, להיות סופר־מקצועי, וברוך השם, גם להתקדם רוחנית".

למה אתה מתכוון?

"בניגוד למסגרות אחרות שגדלתי בהן, ששם תפילה ולימוד הם חלק מהלו"ז, גם פה הם חלק, אבל כאן אתה עושה כי אתה מרגיש שזה מה שנכון. הרי אין דבר יותר קשה אחרי ליל תרגילים ומסעות לעצור רגע ולהתפלל שחרית, אבל זו התפילה הכי טובה שיש וזה משהו שלמדתי פה. אם בישיבה הייתי קם 'פרצוף כרית', לוקח כוס קפה ביד ומתפלל כי צריך, כאן התפילה היא משהו שאני מחכה לו והיא מגיעה ממקום שאתה רוצה לשבת רגע ללמוד בשטח, ולא שיחשבו שזו שעת מנוחה. אתה רואה כמה זה עושה טוב להמשך היום ואיך זה משפיע על הסביבה".

סמל ש': "יצא לי להעלות טרמפיסט, בחור ישיבה, ששאל איפה אני משרת. כשסיפרתי שבחשמונאים בהתחלה הוא היה אנטי, אבל שאל איך כאן ומה אנחנו עושים. סיפרתי והוא התלהב. אמרתי לו שזה שונה ממה שהוא שמע וזה עובד. כשנפרדנו הוא הצדיע ואמר 'כל הכבוד לכם'".

זה רק מראה שכל החרדים יכולים.

סמל ג': "לפני כמה שבועות הייתי בחתונה של חבר מהפלוגה, והיה אורח שאמר 'היום התווכחתי עם אשתי ואתם מוכיחים שאפשר להתגייס ולהישאר חרדים, למה לא כולם כמוכם?' הסברתי שאפשר להתגייס ולהישאר חרדי וזה לא מפחית מהלימוד ולא מוריד מהרמה המקצועית של היחידה, אפילו ניתן לעלות על יחידות אחרות.

"מצד שני, צריך להבין שיש אנשים שקשה להם, בין אם זה ישיבות שלא מעודדות ואם תלמיד שלהן התגייס ורוצה לחזור לישיבה לחג, הוא לא תמיד יתקבל בסבר פנים יפות. יש גם משפחות שלא מקבלות את המהלך. ברוך השם, השלושה שיושבים איתך זכו למשפחות מחבקות ותומכות, אבל לא כולן כאלה. מי שמרגיש שהשליחות שלו והדרך להגן על עם ישראל הן בישיבה, לדעתי לא צריכה להיות טענה אליו. אף אחד מאיתנו לא הוכרח להתגייס, ואתה רואה חבר'ה עם מוטיבציה בשמיים".

אבל יש חובת גיוס לכולם.

סמל ג': "החובה היא להגן על העם. כמו שלא אשאל למה קצין מודיעין לא עבר הכשרה או מסעות כמוני, אני מבין שלכל אחד יש תפקיד ומשימה לא פחות חשובים. נכון שאני חוזר בסופ"שים גמור מעייפות, ולפעמים רואה חברים שמחים ורעננים, אבל אני לא שואל 'למה?' אני מבין שלכל אחד יש את המקום, ואם הם מרגישים שהדרך שלהם בישיבה, מי אני שאתנגד?"

רב"ט א': "אישית אני חושב שגיוס חובה הוא בעיקרון לא דבר נכון".

אז מי יתגייס?

רב"ט א': "לכן אני לא קובע".

"צריכים חבר'ה רגועים"

נפגשנו כמה ימים אחרי פסח. אלה חבר'ה שהיו רגילים לעשות את החג החשוב עם המשפחה, לפי כל הכללים, ומצאו את עצמם בלבנון, בסדר צבאי מאולתר, רגע לפני עלייה למשמרת.

"בלבנון עשינו משהו שעובדים עליו הרבה בהכשרה והיה מאוד רלוונטי, עניין חוסר הוודאות", מספר סמל ג' בחיוך. "יומיים לפני אומרים לך 'יש שינוי משימה, לא יוצאים הביתה'. אם היית אומר לי את זה כאזרח, הייתי מתפרק ומשתגע. מה זאת אומרת, הבטיחו לי חג בבית. אבל מלמדים אותך בהכשרה שיש לעיתים בלת"מים ובמקרה כזה מחייכים וממשיכים הלאה".

איך היה הסדר בצבא?

"היה רגע בליל הסדר שאתה מסתכל צפונה ורואה את האויב ומדרום את היישובים שלנו, וזה מכניס בך תחושה שיש כעת אלפי משפחות בישראל שעושות את הסדר, ובאיזה מקום זה בזכותך. זה היה אמנם סדר לא כמו שאני רגיל, בלי המשפחה ובמקום יין שתינו מיץ ענבים, ולפני זה היתה תחושה גדולה של באסה. יודע מה זה להתקשר הביתה לאחל 'חג שמח' ולשמוע על ההכנות? אבל היום אני חושב שזה היה ליל הסדר המשמעותי ביותר שהיה לי בחיים. לא בהכרח הכי כיף ומצחיק, אבל בהחלט הכי משמעותי".

סמל ש': "כשאתה בתוך לבנון, אתה מרגיש שאתה ממצה את הייעוד וזה נותן לך הרבה יותר כוחות ממה שאתה חושב. חד־משמעית זה היה אחד מלילות הסדר הכי טובים שעברתי".

סמל ש' וסמל ג' היו כבר בעזה ובסוריה במהלך השירות, אבל ללבנון הם נכנסו כצלפים מוסמכים אחרי שעברו קורס שנמשך שישה שבועות ושאליו נבחרו כ־20 חבר'ה. "נראה שבחרו בי כי יש לי את התכונות המתאימות", אומר רב"ט א', שעבר איתם את הקורס. "חוץ מיכולות מקצועיות זה תלוי גם באישיות. צריך להיות קרי רוח, שקטים. אני מאוד שמח שסיימתי".

סמל ש': "זה משהו שממש חלמתי עליו מהגיוס. קראתי, התעניינתי בתחום והייתי צריך ללחוץ על המפקדים כדי שיוציאו אותי, כי רצו לשים אותי בניוד. נלחמתי בשיניים".

סמל ג': "המפק"ץ ניגש לקראת סוף קורס מ"כים ושאל אותי 'לאן אתה רוצה להתקדם?' לא כל כך ידעתי, אז הוא אמר שיחשוב קצת, וכשהציע את התפקיד נורא התלהבתי, כי זה נשמע מפוצץ להיות צלף, אבל אנשים לא מבינים מה זה אומר. ביום הראשון המדריכים הביאו ערימת חוברות לימוד וחומרי עזר, ואתה מבין שזה לא מה שלמדת בטירונות, שארבע אצבעות על ידית אחיזה ולדרוך את הנשק. זה הרבה מעבר, אבל זה מקצוע מדהים".

אתה יודע למה בחרו דווקא בך?

סמל ג': "אני מניח שצריך ראש על הכתפיים ופחות פזיזות. הרבה פעמים לבחור שעל קוצים מביאים את ה'נגב', שייתן איתו מכת אש על הבית, וזו משימה לא פחות חשובה. כאן צריכים חבר'ה רגועים שלא ממהרים ללחוץ על ההדק, כי הדבר הכי חשוב אצל צלף הוא גורם ההפתעה. אם איבדנו אותו, איבדנו הכל. זה מתחיל מהעמדה, איך אתה מקים אותה כמה שיותר מוסתרת, ומשם עובר לפעולה. בהרבה מקרים אתה מתאפק קצת כדי לחכות לרגע המתאים ורק אז מבצע".

הצלפים קיבלו לידיהם את ה־M-24, רובה מתוצרת ארה"ב, שנמצא בשירות הצבא משנת 1997 ומאז עבר שיפוצים וחידושים. משקל הנשק 5.5 ק"ג, כדוריו בקוטר 7.62 מ"מ כמו של מאג, אבל אחרים, יותר אווירודינמיים. הירי נעשה בבודדת והמרחק האפקטיבי עבור צלף הוא עד 800 מטר.

בכל חודש הכלי עובר בדיקה קפדנית, כי כל שריטה בקנה יכולה להשפיע על רמת הדיוק. הצלף עובד בדרך כלל עם מאתר ששוכב לצידו בעמדה, עם משקפת שמגדילה פי שניים מזו של כוונת הרובה. השניים סורקים את השטח עד שהם מתבייתים על המטרה הנכונה.

"כשאומרים שלכל כדור יש מטרה, אז פה אתה גם מבין שהכדור לא סתם יעוף ויפגע בשלב מסוים במשהו", מסביר סמל ג'. "אתה ממש מכוון באיזה סנטימטר ובאיזה שלב תפגע, יודע לנצל כל תכונה קטנה במזג אוויר, רמת לחות, גשם, רוח. יש ירידה לפרטים הכי קטנים. יש לנו מרחק שאליו אנחנו רלוונטיים, ובגדול השאיפה היא לא לעבור את ה־800 מטרים. הרבה פעמים תרצה להיות מתון ולא סתם לבזבז הזדמנות ולחשוף את עצמך ואת הכוח. יש כאן הרבה שיקול דעת".

סמל ג': "תפסנו מוצב פנימי שמאוד עצבן את חיזבאללה, וחטפנו כל יום. רחפני נפץ, כטב"מים, נ"טים. כמעט בכל בית תמונות של נסראללה, דגלים, צעיפים. היה כוח שמצא משגר טעון. מצאנו כרטיס טווחים מדויק לערים בארץ, כמה צריך לכוון כדי לירות למרכז"

עוד לפני הקורס נאמר לחניכים שאם מישהו חושב שהוא מגיע לתפוס כמה שעות של מנוחה, או לשחק עם חברים, הוא טעה בכתובת. אלה הולכים להיות שבועות אינטנסיביים ומפרכים, והביאו להם את טובי המדריכים כדי שיוציאו מהם את המיטב.

"הגיע ללמד אותנו מישהו שפעם היה צלף במארינס והיום גר בארץ, מפתח נשק, איש שכל כולו סביב המקצוע", מספר סמל ג'. "הוא הסביר לנו שבתחילת דרכו לא היו מכשורים טכנולוגיים, ותוך כדי ישיבה איתנו הוא אמר לנו מה מהירות הרוח 'ירדה ככה, עלתה ככה'. תבין, חשבו שההכשרה שלנו תהיה חלבית, כי אנחנו הראשונים בחטיבה, אבל הביאו לנו מפקד מאחת מיחידות הקומנדו שאמר 'נביא מההכשרה שלי, ואם לא תצליחו לבצע, נוריד לאט־לאט תכנים'. הצלחנו הכל, לצערנו".

לא קיללתם את הרגע?

"אנחנו חרדים, אנחנו לא מקללים".

"הסבך בלבנון אגרסיבי"

אף אחד מהם לא חשב שהם יגיעו כל כך מהר ללחימה, אבל כשנפתחה המערכה בלבנון הם כבר היו בפעילות בצפון, ובאותה שבת שבה חיל האוויר הפגיז לראשונה באיראן, הם הוקפצו מחופשה מהבית ובתוך זמן קצר נכנסו לשטח אש.

"שיגענו את המפקדים, אמרנו 'יאללה בואו כבר נעשה משהו, בואו ניכנס'", מספר סמל ג'. "הכנו את הציוד, היינו מוכנים, חיכינו לאוטובוס, ואז אתה נכנס - פלוגה גדולה שהולכת בשני טורים, וזה מדהים שזה כמו בהכשרה.

"באימונים אתה שואל 'ככה אלך בלבנון, בשני טורים, אחד אחרי השני?', אז כן, ככה, בשני טורים, מסתכלים לצדדים. אתה מרגיש חלק ממשהו ענק כשרק בשבילך יורים ארטילריה. אותי זה הדהים. ארטילריה, בשבילי? אני כולה חייל שנכנס ללחימה, אז בשבילי יורים מרגמות? אתה הולך ושומע מעליך את שריקות הפצצות, וזה מדהים".

הם תפסו עמדות בבתים, חיפו כנגד איומים. אחרי לא מעט זמן בעזה פגשו את השטח הלבנוני, השונה לחלוטין. "בלבנון הלחימה יותר כיפית, אם אפשר לקרוא לזה 'כיף'", אומר סמל ש'. "אתה מסתכל בבוקר מהחלון והנוף מטורף".

"הסבך בלבנון אגרסיבי, הרבה שיחי סירה קוצנית", מוסיף סמל ג'. "היה לילה אחד שאמרנו שאנחנו כולה נכנסים לעומק של 500 מטרים לתוך סבך ואז שוהים שם כמה שעות. מדובר במרחק שאתה בדרך כלל משלים בזמן של ארוחת בוקר, אבל זה היה סבך משמעותי וממש היינו צריכים 'לקצור' את הדרך. יחד עם זאת, הוא היה מאוד מלמד. אתה לומד לזהות תנועות ואת השטח שאתה נמצא בו".

היה לכם הרבה אקשן במהלך הלחימה?

"תפסנו במשך שבועיים מוצב פנימי שמאוד עצבן את חיזבאללה, וחטפנו כל יום. רחפני נפץ, כטב"מים, נ"טים - ועדיין תפקדנו. נכנסנו לכפרים בגזרה המערבית וכמעט בכל בית מצאנו תמונות של נסראללה, דגלים, צעיפים. היו גם ממצאים יותר משמעותיים. היה כוח שמצא משגר טעון שמכוון ליישובים בישראל. בשבוע שעבר איתרנו מחסן שהיתה עליו ידיעה מודיעינית. פרצנו אותו ומצאנו מלא קופסאות ריקות של טילי נ"ט ולידם כרטיס טווחים מדויק לערים בארץ, כמה צריך לכוון כדי לירות למרכז".

כחייל די ותיק, אתה מרגיש שהצבא תרם להתפתחות שלך?

סמל ג': "רק תרם. אני לא חושב שהייתי כזה לא מוצלח לפני הגיוס, אבל אני שומע את הפידבקים מהסביבה ואנשים אומרים 'הצבא בנה אותך', חוץ מזה שהוא הוריד לי 20 ק"ג במשקל. באתי ילד שמנמן שחשב שאת הכל יעבור בקלות, ופתאום אתה אוכל כמו שצריך, מתאמן, זה בונה אותך. עכשיו, בלבנון, עשינו דברים שעבדנו עליהם במשך הרבה זמן".

רב"ט א': "הייתי בישיבה, אבל הרגשתי שאני חייב לתרום יותר ולא ידעתי איך. לא הייתי אנטי, כי אבא שלי ושני אחיי היו בצבא, אבל אני הראשון במשפחה שהלך לקרבי וזה היה מבחינתם שוק טוטאלי. דתית ורוחנית לא חששתי. אני מאמין שזה תלוי בי ולא בסביבה"

"פרק חדש לעם היהודי"

נפגשנו ביום השואה. בזמן הצפירה הפלוגה קיימה טקס קטן בפינה ורק אחריו התפנו השלושה לשיחה. "עמדנו בצפירה ולא שכחתי את סבתא שלי, שהיא שורדת שואה", הסביר סמל ג'. "סבתא גרה באמסטרדם, ובכל שבוע, כשהייתי בלבנון, היא דאגה לשלוח הודעה ולהזכיר שאני הגאווה שלה ומה שמחזיק אותה זה שיש לה נכד חייל. סבתא עברה את המחנות, חלק מהזמן הסתתרה. זה מרגיש כעת כמו פרק חדש בתולדות העם היהודי".

ומה עם הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? הרבה חרדים לא מכבדים את המעמד.

"לא רבים. לכולם הצפירה אומרת משהו. אני התחנכתי בתלמוד תורה שלא תמך בנושא. אמרו לנו 'בבית כל משפחה תעשה איך שהיא מחנכת את ילדיה, אבל כאן לוקחים את זמן הצפירה לאמירת פרק תהילים, כי ככה אנחנו מרגישים שאנחנו מקדשים את אלה שנפלו'. יש את זה שיעמוד, אחר ידליק נר. כל אחד בדרכו לזכור ולעשות משהו לעילוי נשמת. יש אנשים שגם אם זה נראה לנו כמהלך אנטי, אני יודע שבשבילם הצפירה היא נושא קשה. הם ידאגו בשעה הזו להיות במקום שלהם עם עצמם, לא ילכו ברחוב ויעשו פרובוקציות, אבל יש להם קבלות אחרות שהן לא פחות חשובות".

סמל ש': "יצא לי להעלות טרמפיסט, בחור ישיבה, ששאל איפה אני משרת. כשסיפרתי שבחשמונאים בהתחלה הוא היה אנטי, אבל שאל איך כאן ומה אנחנו עושים. סיפרתי והוא התלהב. אמרתי לו שזה שונה ממה שהוא שמע וזה עובד. כשנפרדנו הוא הצדיע ואמר 'כל הכבוד לכם'"

שלושתם על מדים, עם נשקים. הם נראים כמו כל חייל בצה"ל וגם מדברים בסלנג המוכר, עם אותם ראשי תיבות וצ'אפחות מסורתיות. אולי זה גם מה שמפחיד רבים בעדה החרדית - שגיוס יגרום לאיבוד הזהות - אבל השלושה מדגישים שזה לא המקרה.

"בעוד עשר שנים, בעזרת השם, תהיה אוגדה חרדית", סמל ג' מקווה. "לכל יחידה יש את הייחודיות שלה ואנחנו לא מחפשים להתחרות עם אף יחידה אחרת בצה"ל, אבל פה האחווה מדברת, דבר שייראה חריג ביחידות אחרות. אנחנו צוות שמורכב מכמה מחזורים וזה לא מורגש, אין את נושא הפז"ם".

אתם מרגישים שונים?

"אני מניח שכל יחידה אומרת את זה על עצמה, אבל פה זה באמת מרגיש כמו משפחה. אני זוכר שבהצהרה שלנו - הרי אצלנו אין השבעה - היה חלק יפה. היתה איתנו פלוגת מילואים שגם ביצעה הצהרה, ומולנו עמדו משפחות ומלא־מלא ילדים שהתערבבו אחד עם השני. המח"ט דאז, אבינועם אמונה, אמר שזה היה חלומו, שככה זה ייראה. מעבר ללוחמים, גם משפחה. אז לפני חג הפסח אחת האמהות ארגנה שכל האחרות יגיעו אליה הביתה וישאירו אוכל ופינוקים, והיא דאגה להכניס את זה ללבנון עם הרב. יש להן היום קבוצות ווטסאפ מעודכנות ופעילות הורים. אין מילה אחרת ממשפחה".

אגב, שלושתכם עדיין רווקים?

"כן. אתה משאיר פרטים בסוף הכתבה, אם ירצו ליצור איתנו קשר?"