חלום בכריכה רכה: איה כורם כתבה ספר, מי לא התרשם?

סליחה שנייה, אבל לפני שאני מתחילה להשתפך פה על החלום שלי, ואיך כל החיים חיכיתי להגשים אותו ואיזה מהמם שזה סוף־סוף קרה - חשוב לי לתת פה דיסקליימר קטן שכל הקונספט של "חלומות" מרגיש לי מאודג'ן זי. מאוד ילדות בנות 19 שחולמות להיות מפורסמות, מאוד טיקטוקרים בני 22 שחולמים להיות עשירים. מה זאת אומרת "חלומות"? מה אני,נינטבגמר "כוכב נולד"?

החינוך שאני קיבלתי בבית עמד על שתי רגליים עבות של חובצת חמאה אוקראינית: לסתום את הפה ולהגיד תודה. יש מי שיאמרו שזה דבר והיפוכו - לסתום את הפה ולהגיד תודה - אבל הם כנראה לא מהעדה שלנו.

בנצרת עילית של שנות ה־80, יכולת לחלום מקסימום על ליוויס 505 או שהמדריך שלך בצופים סוף־סוף יבחין בך. בכיתה ט׳ גנבתי לאמא שלי כסף מהארנק וקניתי ליוויס. למחרת, הילדה הכי מקובלת בשכבה אמרה לי "וואו, איה, לא ידעתי שאת כזאת רזה". זה היה שווה את רגשות האשם.

שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד

בכיתה י' התנשקתי עם המדריך, וככה, מהר מדי, מיציתי את מלאי החלומות שהיו בהישג ידי. "זמרים" היו אנשים הרבה יותר יפים ממני, ו"סופרים" היו אנשים הרבה יותר חכמים ממני, שקראו כבר את כל הספרים, ולכן לא היתה להם ברירה אלא לכתוב חדשים בעצמם.

לא צניחה חופשית

אבל כשהעורכת ביקשה ממני לכתוב על "החלום שאני רוצה להגשים", ידעתי שזה לא צניחה חופשית או לבשל עם חיים כהן. החלום האמיתי היחיד שעוד לא הגשמתי עד אותו רגע היה להוציא ספר ראשון, והספר הראשון שלי היה בדיוק בדרכו לרדת לדפוס.

המייל שלה תפס אותי באמצע סופת שלגים באגם טאהו. התעוררתי בבקתה הכי רומנטית שראיתם בחיים שלכם, עם שעון מעורר ב־5:00 בבוקר, כדי לענות לכל המיילים ההיסטריים מהוצאת הספרים, לפי שעון ישראל, ולהחליט אם אנחנו רוצים על העטיפה תמונה שלי מגלגלת עיניים, כי זה יותר מייצג, או תמונה שלי רגילה ויפה, כי זה יותר ייצוגי.

מאז הוא כבר הספיק לצאת, ומישהו כבר הספיק לשנות את הערך שלי בוויקיפדיה לזמרת וסופרת. זה מוזר ומשמח מאוד. כבר קיבלתי תמונות של אנשים זרים מחזיקים אותו. כמה אנשים כבר הספיקו לשאול אותי מתי יוצא הספר הבא. זה הספר הראשון שלי. אמיתי, עם דפים והכל. בניגוד למוזיקה, שם תמיד יש לי שותפים - כתבתי אותו לגמרי לבד. אני כתבתי פאקינג ספר! אמיתי! עם דפים והכל! תודו שזה מרשים.

עוד קרב אבוד

נ.ב. לרוע המזל, רשימת האנשים שחשוב לי להרשים נכתבה אי־אז בשנת 2001, והיא כוללת:
בחור ששבר לי את הלב בצבא, ושלדעתי הלך אחר כך ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת חיפה. מדובר בחמש המילים המשעממות ביותר שנכתבו, אז ניתן לשער שכבר הרשמתי אותו עם השער שלי ב"פנאי פלוס" בפברואר 2017.

אחי הגדול. נועד מראש לכישלון, מכיוון שהוא אחי הגדול ולנצח יחשוב שאני מטומטמת.

בתי הבכורה. עוד קרב אבוד. באחת מהסצנות בסרט שעשו פעם על יהודית רביץ, הבת שלה יושבת במושב האחורי ומטנפת על השירים של אמא בעודה מאזינה ל"ברבי גירל" של להקת אקווה. מ.ש.ל.

מנהל התיכון שאמר שלא ייצא ממני כלום. עם זאת, אני לא בטוחה שספר על חוויות מהסייל באיקאה או סרטונים שלי מתאפרת ישכנעו אותו אחרת.

ההורים שלי. אם אני צריכה להמר, הם כנראה מתפעלים ממני מאוד, אבל למרבה הצער, נחסכה מהם כל יכולת לבטא את זה. כשאנשים פוגשים את אבא שלי ומבקשים למסור לי דרכו מחמאות, הוא מוסר את כל האינפורמציה רק ללא המחמאות עצמן, כדי ש"לא יעלה לי לראש". כדי להרשים את אמא שלי, אני יכולה רק להניח, ייקח הרבה יותר מסתם ספר. אנחנו מדברים על פענוח הגנום האנושי או על פרס ישראל, כמובן לא בכל תחום. מחשבת ישראל? נו, באמת.