לא הברדק, הפקק או החמסין: זה מה שיגרום לי לעבור לארה"ב

אם אני אי־פעם אשקול ברצינות לעזוב את ישראל ולעבור לגור בארה"ב לתקופה, זה לא יהיה בגלל החמסינים, או הברדק, או הפקקים, ואפילו לא כי כל הזמן מנסים להרוג אותי. זה יהיה בגלל הכביסה. חברים, אני חוזרת מהמסע הזה אישה שונה. אישה שראתה את האור. אישה שגילתה שזה לא שהיא שונאת לעשות כביסה, היא פשוט שונאת לעשות כביסה בישראל. מסיבה משעממת כלשהי, אנחנו אימצנו את מכונות הכביסה בסטנדרט האירופי, ברוחב 60 סנטימטר ובקיבולת של 8 קילו. אירופה, איפה שאנשים מתנצלים אם הם ילדו חצי ילד כי זה תופס מקום ומרעיש במסעדות.

מכונות הכביסה האמריקניות תמיד מגיעות עם הבית, מתברר. הן בקיבולת ממוצעת של 13 קילו ומסיימות מחזור רגיל ב־30 דקות. הן חזקות יותר ומנקות טוב יותר. משם הבגדים עוברים למייבש העצום, והם יבשים לחלוטין אחרי 42 דקות בממוצע. זה אומר שאפשר לעשות מכונה וחצי בשבוע למשפחה שלמה. אצלי, גם אחרי שלוש שעות המייבש המגמגם עוד מתלבט אם כשביקשתי "יבש", התכוונתי "לח כמו מגבון ישן" או "לח כמו בית שחי באוגוסט". בארה"ב, כשאני אסיים לעשות את כל הכביסה של כל השבוע, אני אתפנה להשתעמם. נדמה שזה מה שרוב האנשים עושים פה. או שאמצא לי תחביב משונה ויקר, כמו ניפוח זכוכית או אונליין פוקר.

אני כותבת את השורות הללו מאוסטין, טקסס. נחתנו כאן לפני יומיים למזג אוויר מושלם של 16 מעלות ושמש, ואני מצטערת מאוד שאנחנו עוזבים כאן מחר, ועוד לניו יורק, ישר לתוך סופת שלגים. על הבמה, בהופעה, הצעתי לבן הזוג שנישאר כאן ונשקר שביטלו את הטיסה שלנו ואת כל הטיסות האחרות גם. הקהל שמח ומחא כפיים, אבל בן הזוג כבר קנה כרטיסים לשני מיוזיקלס בברודוויי ולהופעת ג'אז של איזה גיטריסט מהולל שהתעטש פעם ליד מיילס דיוויס.

רוב הישראלים שהגיעו להופעה נמצאים כאן כבר כמה שנים. נהיו מנומסים. בהופעות הראשונות הבנו שצריך להזכיר לקהל שהם יכולים לצעוק את שמות השירים שהם רוצים לשמוע, כי אחר כך כבר יהיה מאוחר מדי. להזכיר להם שעמוק בפנים הם עדיין חוצפנים, מתחת לשכבות של בריסקט ובייסבול ולייבור דיי. כדי לסבר את האוזן, סיפרתי להם שיומיים לפני שהגענו לארה"ב היתה לנו הופעה בארץ. בסופה נעמד מישהו ליד הבמה וצעק: "אם היא לא שרה 'יונתן שפירא', אני לא הולך הביתה!". זו היתה הופעה של שירים של אלתרמן.

אכלתי טאקו עם עוף ואבוקדו ובצד תירס צלוי, וחשבתי שהייתי יכולה לגור פה - אלמלא כולם פה היו משוגעים ושאם את עושה הפלה את הולכת לכלא

כאן, בניגוד לסיאטל, סן חוזה, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, בכל מקום שהתיישבנו בו היה אוכל מד־הים. הקפה, המאפים, הברביקיו, הגלידה, הפיצה. ובניגוד לניו יורק - גם זול, והמלצרים מחייכים חיוך רחב, שואלים מה שלומך ומחכים באמת לשמוע. לראשונה זה שבועיים וחצי ביליתי חצי יום ללא הילדים שלי. אוסטין ידועה בסצנת הווינטג' שלה, ואני הלכתי למדוד מגפי בוקרים ושמלות נצנצים מופרכות מהאייטיז.

כשהתעייפתי, התיישבתי במסעדה צמודה לערוץ נחל עם מוזיקה מצוינת ברמקולים, ועשיתי "שאזאם" לכל השירים. אכלתי טאקו עם עוף ואבוקדו ובצד תירס צלוי, וחשבתי שהייתי יכולה לגור פה - אלמלא כולם פה היו משוגעים ואם את עושה הפלה את הולכת לכלא.

אבל אוסטין היא מזור לנפש שלי אחרי ארבעה ימים בלוס אנג'לס, שניים מתוכם בדיסנילנד. סיבוב ההופעות הזה מתגלה כסיבוב ארוך מאוד. אומרים שסיבוב ההופעות של טיילור סוויפט הוא סיבוב ההופעות הארוך בהסטוריה, אבל היא היתה צריכה רק לנסוע ממקום למקום ולהופיע, ואפילו פעם אחת לא חיכתה בתור למתקן של ספידי מקווין, ואף אחד לא צעק עליה שהוא רוצה מכונת בועות סבון בצורת באז שנות אור, למרות שכבר קנו לו שתי מכוניות ובובה של וול־אי. זה הכי עייפה שהייתי בחיים שלי. אולי מקום שני רק לעייפות מהלידה של הילדים, שיום אחד יגידו לי שהיה להם יותר כיף ביורודיסני לפני שנתיים.

טיפים חשובים להורים בדיסנילנד: כל המזון בדיסני מגיע בשקיות. עדיף לצרוך את כל מה שנשאר בהן. גם זה יהיה דוחה, לפחות לא תרגישו מרומים. דיסנילנד היא כמו קזינו לילדים: אין תחושת זמן, תמיד רוצים עוד והבית תמיד מנצח. אנחנו הודענו מראש שאנחנו לא קונים כלום, ולכן קנינו רק שלושה דברים לכל ילד. דיסנילנד היא יעד נהדר אם אתם לא אוהבים את הכסף שלכם.

תהיה טיסה הביתה?

רחוק מהעין, רחוק מהלב. קל יותר להיות רחוקה, בלי החרדה שתקועה כמו גוש בגרון. למי שזוכר, בפעם הקודמת שטסנו הילדים נשארו בבית, ונאלצנו להגיע אליהם בשחייה. לכן הפעם לקחנו אותם איתנו, ועכשיו בערך פעם ביום אני נכנסת לראות את הכותרות הראשיות בארץ, שנדע אם תהיה לנו טיסה הביתה. בבחירה בין להיתקע בניו יורק לבין לשלוח שוב את הילדים למסגרות, אני מודה שאני לא בטוחה מה אני מעדיפה. מה שבטוח זה שאם מלחמה עם איראן - אז עכשיו, בבקשה. אני לא חוזרת כדי לבלות איתם עוד שבועיים בבית.