ומה אם איראן תתקוף ראשונה? הדילמה במערכת הביטחון | יואב לימור

איראן 1.

דומה שהפור נפל. ניתן ללמוד על כך לא רק מהדלפות של מקורבי הנשיא טראמפ, אלא מהנתונים היבשים. במזרח התיכון, כפי שדיווח ה"וול־סטריט ג'ורנל", מרוכז כעת הכוח הגדול ביותר מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב־2003. ספק אם היו מושקעים כל כך הרבה משאבים בחציית העולם רק לצורכי הרתעה.

גם הפרטים שזרמו, באיחור מה, מהמשא ומתן שהתקיים באמצע השבוע בז'נבה, מלמדים שמה שקרה שם היה רחוק מהאופטימיות המופרזת ששידרו שרי החוץ של איראן ועומאן, שמתווכת בין הצדדים. ה"כן" שאמרו האיראנים היה בעיקרו "לא" מנומס: הסכמתם בענייני הגרעין היתה חלקית בלבד, ובסוגיות האחרות - טילים, פרוקסיז, הטבח במשתתפי המחאה - הם סירבו לעסוק ברצינות.

מומחים לענייני איראן, כולל מקרב גופי המודיעין במערב, חלוקים בדעתם מדוע בוחר המנהיג העליון, עלי חמינאי, ללכת עם הראש בקיר. האם הוא מנותק מהנעשה בארצו וממה שקורה סביבה, או שהוא באמת קיצוני שלא מוכן לשום פשרה. קודמו, האייתוללה חומייני, היה מוכן לשתות מ"כוס התרעלה" כדי להסיר איום קיומי בשלהי מלחמה איראן־עיראק. על בסיס התקדים הזה מצופה היה מחמינאי לנהוג באותה הדרך כדי להציל כעת את הרפובליקה האסלאמית.

במקום זאת, בוחר חמינאי בדרך שמסכנת את עתידו של משטר האייתוללות. ניתן ללמוד על כך מדברים מפורשים שנשמעים בארה"ב (וגם בישראל) כי מטרת המלחמה תהיה הפלת המשטר. זהו יעד שאפתני מאוד, שסיכוייו להתממש תלויים בכמה רכיבים - עוצמת התקיפה, משך התקיפה, עוצמת הלחץ המדיני, הכלכלי ובעיקר הפנימי שהיא תיצור באיראן, קיומם של כוחות שייקחו לידיהם את המושכות באיראן, וגם לחצים פוליטיים פנימיים בארה"ב, במערב ובמדינות האזור שנכנסו שלשום לחודש הרמדאן וקשובות מאוד לרחשי הרחוב שאינו רוצה במלחמה.

התשובה לרבים מהעניינים האלה אינה ברורה. טראמפ אינו צפוי: הוא מסוגל להפוך החלטות ברגע, מבלי לחוש צורך לתת הסבר. גם המושג "ניצחון" מורכב אצלו יותר מאשר אצל אחרים. כך היה כשהודיע על סיום המערכה נגד החות'ים מבלי שהם הוכרעו; כך היה כשהודיע שתוכנית הגרעין של איראן חוסלה; וכך היה גם בוונצואלה, שלמעט החלפת הנשיאים לא באמת השתנה בה דבר.

טראמפ שהכרנו עד כה הוא ספרינטר. נשיא של מרוצים קצרים ותוצאות מהירות. ובאיראן - אלא אם יש לממשל קונץ־פטנט מפתיע - מדובר במרתון שיכול להימשך ימים, שבועות ואפילו חודשים, עד שהמטרה תושג. בימים האחרונים דובר הרבה על המערכות הקודמות שניהלה ארה"ב במטרה להפיל משטרים באזור - באפגניסטן ובעיראק. בשתיהן המערכה האווירית לוותה במהלך קרקעי, שממנו נמנעים האמריקנים כעת. בשתיהן האמריקנים גם תפסו את השלטון בעצמם ומסרו אותו פיזית לבני חסותם. באפגניסטן זה הצליח לפרק זמן מסוים, ואז כשל עם ההתקפלות האמריקנית ושובו של משטר הטליבאן. בעיראק זה הצליח קצת יותר, אם כי היא נותרה מדינה מפורקת, מסוכסכת ומסוכנת, שנתונה לפגיעת שלל גורמים שליליים - מאיראן השיעית ועד ארגוני הג'יהאד העולמי הסוניים.

הסיכוי לעשות זאת באיראן מעסיק את טובי המוחות במערכות הביטחון ובאקדמיה בישראל ובעולם מאז סיומה של מלחמת איראן הראשונה ביוני האחרון. דומה שמשהו יסודי נשבר אז, לא רק בשלילת יכולות פיזיות מהמשטר האיראני, בעיקר בכל הקשור למערך ההגנה האווירית, אלא בהבנה שאיראן חלשה מכפי שהיה נדמה. זאת תוצאה של כמה עניינים - מהפגיעה הקשה בבני חסותה, בעיקר חיזבאללה, ועד להתערערות המצב הפנימי באיראן כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה - ששורתם התחתונה היא שאויבי המשטר מבחוץ ומתנגדיו מבית חשים שיש כעת שעת כושר שלא היתה כמותה, ושלא ברור אם תחזור.

איראן 2.

בישראל השתעשעו ברעיון לפעול להפלת המשטר כבר בשלהי המלחמה ביוני. הקלות והמהירות שבהן חיל האוויר הגיע לטהרן הפתיעו אז רבים, והגבירו את התיאבון. ספק אם הפעם, בהנחה שמלחמה תפרוץ, תסכים ישראל לחזור שוב הביתה עם הישג חלקי בלבד. מבחינתה, מה שקרה אז היה חצי עבודה: הגיע הזמן להשלים את החצי השני.

את ישראל מטרידים באיראן, בגדול, שלושה עניינים: הגרעין, הטילים והסיוע לפרוקסיז. את האמריקנים מטריד עניין נוסף, רביעי, שעומד בבסיס הכוונה לצאת כעת למלחמה, והוא הדיכוי המתמשך של המשטר כלפי אזרחיו, שהתבטא בחודש שעבר ברצח של עשרות אלפים ממשתתפי המחאה שנולדה מהמצוקה הכלכלית הקשה ומהתשתיות הקורסות, בעיקר בבירה טהרן.

העניין הראשון, הגרעין, משותף לירושלים ולוושינגטון. בסופה של המלחמה הקודמת הצהיר נתניהו (בדומה לטראמפ) שתוכנית הגרעין חוסלה. זאת היתה אמת לשעתה: איראן אמנם נשמרת מאוד מאז שלא לשוב להעשרת האורניום, אבל מבצעת פעולות שונות - בעיקר עבודות תשתית ופיתוח - שנועדו לאפשר לה לעשות זאת כשתחליט, ובמרחב חסינות גדול מבעבר. גם סירובה למסור את האורניום שהועשר ל־60 אחוז, מלמד שיש פער בין הצהרות הניצחון לתוצאה בפועל. היא אמנם טוענת כי תהיה מוכנה לעשות זאת כעת, כחלק מהסכם, אולם במקביל מסרבת לסגור את המתקנים הגרעיניים ולהפסיק את הפעולות המחקריות.

העניין השני, שמטריד בעיקר את ירושלים, הוא הטילים. איראן הבינה במערכה הקודמת שזאת הבטן הרכה של ישראל. ובהיעדר הגנה אווירית אפקטיבית איראנית שתשבש את היכולת של חיל האוויר לתקוף אותה, היא גם הבינה שזאת ההרתעה היחידה שהיא מציבה מול ישראל. לכן היא מנהלת מאז מאמץ אינטנסיבי להתחמש במלאי גדול של טילים לקראת המערכה הבאה. ישראל עוקבת אחרי המאמץ הזה בעניין (ובעיקר בדאגה), ודיווחה לאמריקנים כי תיאלץ לפעול בטרם איראן תגיע למסה קריטית שההגנה האווירית הישראלית תתקשה להתמודד מולה. דיווחים כאלה הופיעו בחודש שעבר בכמה עיתונים. חלקם היו אמנם מוגזמים מבחינת כמויות וקצב ההצטיידות האיראנית, אבל רוח הדברים היתה נכונה.

העניין השלישי הוא בני החסות. איראן ממשיכה להשקיע בהם למרות המצוקה הכלכלית והמחאות מבית, אבל באפקטיביות פחותה מבעבר. נפילת משטר אסד אינה מאפשרת לה להשתמש בסוריה כמקפצת הברחות ללבנון, והיא נאלצת לחפש דרכים חלופיות. גם הכתף הקרה מצידה של ממשלת לבנון, וכמובן הפעילות הנמשכת של צה"ל, מקשים את מאמצי השיקום של חיזבאללה, שעומד כעת שוב בפני הדילמה המוכרת אם הנאמנות העיקרית שלו נתונה ללבנון או לאיראן. התשובה לשאלה הזאת תקבע אם חיזבאללה יצטרף למערכה הצפויה באיראן, בידיעה שיספוג תגובה קשה. ביוני אשתקד הוא נמנע מכך, אבל כעת - כשפטרונו עם הגב אל הקיר - הוא עשוי לבחור אחרת.

מי שבוודאות יצטרפו למערכה הם החות'ים, שהפסיקו לשגר טילים לישראל עם חתימת הסכם הפסקת האש בעזה. החות'ים אמנם התנתקו באופן חלקי מהעטין האיראני, אולם אינם רוצים בקריסת המשטר מחשש שהמיקוד יעבור אליהם. ניסיון העבר מלמד שיכולת הפגיעה שלהם בישראל מוגבלת, אם כי אפשר להניח שגם הם - בדומה לאיראן - עשו שיעורי בית וחיפשו דרכים להגביר את אפקטיביות הטילים והכטב"מים שלהם.

העניין הרביעי הוא דיכוי האוכלוסייה. איראן פעלה באגרסיביות חסרת תקדים כנגד מחאת ינואר, וגם לאחריה - באלפי מעצרים שנועדו להרתעה ולמניעת מחאות נוספות. טראמפ ביקש אז מהמוחים להחזיק מעמד, תוך הבטחה שהסיוע בדרך. השיהוי בהגעתו אפשר את הדיכוי; הגעתו הצפויה כעת אמורה להפיח רוח חדשה במחאה, בתקווה שהיא תוביל לשינוי מבית.

איראן 3.

דומה שאין נקודה ארכימדית אחת שפגיעה בה תמוטט את המשטר בטהרן. גם לא חיסול המנהיג, משום שיש סביבו גורמי כוח רבים נוספים שיש להם מה להפסיד. מדובר לא רק בהנהגה הדתית באיראן, אלא בעיקר במשמרות המהפכה שהשתקמו במהירות רבה יחסית מהפגיעה הנרחבת בבכירי הארגון במלחמת איראן הראשונה.

סביר שפגיעה רחבה, שיטתית, בצמרת הדתית, המדינית והביטחונית באיראן תהיה חלק מובנה מיעדי המלחמה. ובהמשך לכך, פגיעה בתשתיות שמשמשות אותה, בעיקר מתקני משמרות המהפכה והבסיג', משטרת הפנים, שהם סמל הדיכוי. נפילתם במרחבים רבים באיראן בו בזמן עשויה לפוגג חלקית את הפחד של הציבור, ולהוציא אותו מחדש לרחוב. דינמיקת המונים כזאת, אם תיווצר, אמורה להיות הבסיס לשינוי שאליו מכוונים בוושינגטון, בדומה למהפכות האביב הערבי במצרים, בלוב ועוד, לפני עשור וחצי.

סימן השאלה הגדול הוא צבא איראן. מבחינת המשטר, מדובר בכוח השלישי בחשיבותו, אחרי משמרות המהפכה והבסיג'. לכן הוא גם שלישי בחשיבותו מבחינת המערב וישראל, משום שאין לו השפעה ממשית על ארבעת העניינים שצוינו - הגרעין, הטילים, הפרוקסיז ופעולות הדיכוי. השאלה היא אם ביכולתו לשמש קטר כלשהו שימשוך כעת את השינוי, ואם קיימים מתוכו גורמים שיכולים לתפוס את השלטון ולהיות מוסכמים בו בזמן גם על ממשל טראמפ וגם על העם האיראני. סביר שבוושינגטון מחפשים גורמים כאלה בנרות. הניסיון הטרי מוונצואלה מלמד שיש גם מי שעוסק, מאחורי הקלעים, במאמץ להפוך אותם לאלטרנטיבה ממשית. ועדיין, איראן אינה ונצואלה, וכרגע לפחות ההרתעה הפנימית שמייצר המשטר חזקה מאוד. כדי שתיחלש צריכים להגיע המעשים.

חלקה של ישראל במערכה הזאת טרם הובהר. ניתן להניח שהוא סוכם בין ירושלים לוושינגטון - ובעיקר בין הקריה לסנטקום - כדי למנוע דריכה הדדית על הרגליים. מערכה כזאת, שעיקרה אווירית, מחייבת תיאום מורכב, בוודאי אם נכונים הדיווחים שתקיפה אמריקנית על יעדי משטר איראנים תלווה בתקיפה ישראלית על מערך הטילים במטרה לצמצם את פוטנציאל הנזק לעורף הישראלי.

חיל האוויר ביצע לא מעט פעולות שדרוג במערך ההגנה האווירית בחצי השנה שחלפה ממלחמת יוני, כדי להגביר את יעילותו מול איום הטילים האיראני. עם זאת, הניסיון מלמד שאין די בהגנה אווירית, ונדרשת גם התגוננות אזרחית משמעותית כדי לצמצם את ממדי הפגיעה בנפש. מצער (ומדאיג) שהמערכות האזרחיות עשו בזמן הזה מעט מאוד כדי לקדם פעולות שונות שבאחריותן - ממיגון מרחבי ועד ייעול מערכי הפינוי והפיצוי.

כאמור, וכפי שפורסם בתקשורת האמריקנית בראשית השבוע, ייתכן שישראל תצטרף לתקיפה האמריקנית. היא עשויה לעמוד בפני דילמה אם איראן תחליט לתקוף ראשונה. בחודש שעבר היה חשש שהיא תפעל כך, מה שהוביל להגברת הכוננות במערכי ההגנה וההתקפה בישראל. סביר שהתרגיל שביצעה איראן השבוע, שכלל את סגירת מצרי הורמוז ושיגור טילים, הקפיץ את מד הלחץ בישראל, והשאלה הקבועה היא אם להקדים ולפעול במקרה שמזוהה כוונה ברורה של איראן לפעול. על פניו התשובה ברורה: כן, ולו כלקח מתבקש מ־7 באוקטובר. בפועל, התשובה מורכבת יותר, משום שמשמעותה הוודאית של תקיפה היא מלחמה, שאליה תיגרר בוודאי ארה"ב, ובישראל יש כעת כוונה ברורה לתת לוושינגטון להוביל את המהלך (לפחות בראשיתו) ולא להיראות כמי שכפו אותו על טראמפ.

עם זאת, קשה להחמיץ את קוצר הרוח הגובר בישראל בציפייה לתחילת המתקפה. החשש התמידי הוא שטראמפ יתהפך ברגע האחרון, מסיבה כלשהי, ויעכב או יבטל את המתקפה. כרגע אמנם זה לא נראה כמו שאלה של אם אלא של מתי, אבל אצל טראמפ אין לדעת עד שהגברת השמנה שרה.

נפילה של המשטר באיראן היא אינטרס אסטרטגי של ישראל, שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת על האזור כולו. אבל למלחמה עצמה, בוודאי אם היא תתמשך, עשויות להיות גם לא מעט השלכות שליליות - על הכלכלה, על התעופה, על הספורט ועוד. נדרשו כמעט שנתיים כדי שהמשק הישראלי יתחיל לזקוף גב, וגם זה באופן חלקי (התיירים, למשל, עוד לא התחילו לחזור). מערכה נוספת באיראן תיקח את כל זה אחורה לתקופה לא ברורה.

ויש כמובן העניין הפוליטי. מלחמה דוחה הכל: את חוק ההשתמטות מגיוס, את דיוני התקציב, את ועדת החקירה הממלכתית, את המשפט. היא מבליטה את ראש הממשלה ומגמדת את יריביו. במצב הדברים הסבוך בישראל היא תחייב מעקב צמוד כדי לוודא שלאומי לא מתערבב באישי, וביטחוני בפוליטי.

עזה.

מי שמחפש בינתיים מפלט מהמתח בסוגיית איראן יכול למצוא אותו בנטפליקס, או בוושינגטון, שם התכנסה השבוע מועצת השלום של הנשיא טראמפ. הרבה כוונות ותוכניות מלוות את המהלך הזה, שהסיכויים להתממשותו אינם גבוהים. האמריקנים אמנם טוענים שעזה תפורז, חמאס יפורק מנשקו ויורחק מהשלטון, ישראל תיסוג והרצועה תשוקם, אבל צריך להיות שמעון פרס על סטרואידים כדי להאמין שזה יקרה.

ולמרות זאת, טוב עושה ישראל כשהיא משתפת פעולה עם המהלך, ולא רק מבחינה טקטית כדי שלא לריב עם טראמפ. חובה על ישראל לתת באמת סיכוי לשינוי כיוון בעזה, בוודאי כשהאלטרנטיבה היא חידוש המלחמה. נפילתו השבוע של לוחם סיירת הצנחנים, סמ"ר עפרי יפה, היתה תזכורת כואבת לכך.