הצצה נדירה: כך אני מתכוננת לסיבוב הופעות חדש

חודש לפני הופעה ראשונה:

מתחילים חזרות. חזרות הן הדבר שהכי דומה לעבודה משרדית שיש למוזיקאים, רק שבמקום משרד יש חדר סגור בלי חלונות ועם שטיחים שמישהו מצא בזבל, במקום רמת החייל או הרצליה פיתוח זה אזור תעשייה שעשוי מאזבסט, עם מסעדת פועלים אחת שמגישים בה שמן עם קציצות, שמן עם קוסקוס ושמן עם חביתת ירק. ההייטקיסטים מגיעים דווקא בערב, להתאמן עם להקת הקאברים שלהם, שעושה שירים של שלמה ארצי וג'אמירוקוואי.

בבוקר מגיעים המוזיקאים, תמיד מאחרים, תמיד מרכלים במשך 40 דקות במקום להתחיל לנגן ותמיד בטוחים שהחזרה היא בשביל כל השאר חוץ מהם, הם כבר מכירים את השירים. ספוילר - הם לא.

שלושה שבועות לפני הופעה ראשונה:

השכנה שלי מלמעלה שואלת "נו, אז מה יהיה בהופעה?". נו, באמת, מה יהיה בהופעה. בולעי אש? דואט עם הולוגרמה של מייקל ג'קסון? לא, כנראה לא, זו שאלה שהתשובה עליה תסתכם ברוב המקרים ב"חליל צד/ קונטרבס/ אקורדיון". פיהוק. ההופעה תהיה מהממת, אבל לתאר למישהו הופעה שהוא עוד לא ראה זה כמו לתאר חלום, כלומר יכול לכלול קוף עם מצנח או את ישראל כ"ץ מחליק על סקטים, וזה עדיין יישמע משעמם.

ייאמר לזכותה של השכנה שהיא מתלהבת ומרימה, לא משנה מה התשובה. אולי אני צריכה להגיד לה שההופעה החדשה תכלול אותי יושבת לבד במשך ארבעה ימים, שש שעות ביום, מקרצפת עצמות בקר ושרה שירי עם יוגוסלביים ישנים*. אבל בטח גם על זה היא תגיד "נשמע נחמד, תוכלי לשמור זוגית גם לקוסמטיקאית שלי?"

שבועיים לפני הופעה ראשונה:

סיבוב הופעות חדש דורש אאוטפיט חדש. אתם כבר מכירים אותי הרי, ומבינים שאין לי סבלנות לקניות, שאין לי כוח למדוד, שאני קצת מפחדת מסטייליסטים, ועל כן בכל סיבוב הופעות אני לובשת אותה התלבושת שנבחרה בקפידה כדי להתאים לשירים, לתאורה ולאולם.

אבל חשוב לזכור שאנשים מתעדים את ההופעות הללו ואף מעלים את התמונות לרשת, ככה שאני לא יכולה ללבוש את השמלה של האלבום הקודם, או זה שלפניו, כי לא נעים. השמלות ההן מעתה ישמשו אותי לחתונות או להופעות בחו"ל, שם גם אם יש לקהל תלונות הוא מספיק מנומס כדי לא לחלוק אותן איתי.

שבועיים לפני ההופעה הראשונה נערכת מדידה, שאליה יש להגיע עם החזייה הספציפית והעקבים הספציפיים, כי את לא רוצה לדרוך על השוליים של השמלה שלך במשך כל הערב ולתהות לא אם, אלא מתי תיפלי.

שבוע וחצי לפני הופעה ראשונה:

אני נהיית חולה, אבל לא חולה סתם - חולה עם כל התוספות: חולשה, כאבים ושיעולים של מעשן כבד. הגוף שלי אדיב מספיק כדי לאפשר לי להגיע בריאה ליום ההופעה, אבל תמיד על הקשקש ותמיד בפאניקה שהקול שלי יחזיק מעמד בשלושת השירים הראשונים ואז אני אחנק ואשתעל את כל השאר, מה שמוביל אותנו בכל פעם אל רופאי קול, יצורים סדיסטיים שדוחפים לך לגרון מקל ארוך מאוד דרך הנחיר כדי לומר לך בסוף "צריך לא לדבר בכלל (דופק עם החותמת). את רוצה אישור מחלה?"

לא, דוקטור, אין לי מה לעשות עם אישור מחלה. אני עצמאית וזמרת, אתה זוכר? דיברנו על זה לפני ארבע דקות. אני אהיה בסדר בסוף, אבל נגלה את זה רק על הבמה.

שלושה ימים לפני הופעה ראשונה:

כדאי שאני אכתוב את קטעי הקישור האלה, בכל זאת. ממש כדאי, זה עוד רגע. אני רק אעמיס את המדיח ואשב על זה. אני הרי לא רוצה שיקרה מה שקורה תמיד - שאני כותבת אותם בחדר האמנים לפני העלייה לבמה, ואז אני לא מספיקה לאכול ומגעילה לכל הצוות. אני אכתוב אותם עכשיו, אני רק חייבת קודם להגיש את הטור לעיתון. ולענות למייל. ולשלוח הוצאות לרואה החשבון. ולהחזיר טלפון לעורך הדין של הדירה. אבל מייד אחרי זה אני אכתוב אותם.

עשר שעות לפני הופעה ראשונה:

שיעור פיתוח קול (סדרה של צעקות וצרחות בליווי פסנתר).

חמש שעות לפני הופעה ראשונה:

אצל הספר, מתלבטים אם אסוף או פזור. יותר מדי פעמים אני גומרת עם שישה קילו סיכות מתכת בשיער וכבד לי להזיז את הראש.

שלוש שעות לפני הופעה ראשונה:

באלאנס. פעם כולם היו כועסים בכל באלאנס כי הם לא שמעו את עצמם כמו שצריך, ואז המציאו משדרי אוזניות אלחוטיים, ועכשיו כועס רק מי שתקעו אותו ליד המתופף.

שעה לפני הופעה ראשונה:

כואבת לי הבטן. אני בטוחה שיהיה גרוע מאוד וכל האנשים האלה שקנו כרטיסים והזמינו בייביסיטר יכעסו מאוד, ייצאו באמצע ויגידו אחד לשני שחבל שהם לא הלכו להופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ.

חמש דקות אחרי ההופעה הראשונה:

מה הם רגשות אנושיים ואיך מכילים אותם? אני אמורה להיות מיומנת בזה, אבל אני תמיד שוכחת, ואני אתמודד עם כל התחושות הסותרות הללו באמצעות הסתגרות בחדר האמנים ואכילה מהירה של בייגלה.

* מרינה אברמוביץ' באמת עשתה את זה בשנת 1997, בביאנלה בוונציה. אוף, למה את כל הרעיונות הטובים לקחו כבר?