היתה זו עוד שעת צהריים מנומנמת במפעל הטראש של "הדו"ח היומי". ממש כפי שעושים שם מדי יום ביומו, גם בתחילת השבוע חפרו במוח חברי התוכנית על ריאליטי ועל תרבות הכלום, והכל היה דביק וזרם כרגיל - עד שלפתע התיישבה באולפן ציפי מור. בבת אחת, נמסו כולם מהתרגשות. זה היה רגע קסום ונוסטלגי. הם רצו לגעת בה, לחבק, לנשק ולהיזכר. הם גמגמו ושאלו איך היה פיסטוק במציאות, ולרגע קצר חזרו לילדותם בגלל זאתי שמזמן־מזמן קראו לה "רגע" והיא היתה בוּב שובב וממש פגע.
ההתרגשות ההיא מנוכחותה של דמות טלוויזיונית איקונית שווה אזכור דווקא בגלל חתך האנשים שנכחו באולפן. ארבעה דורות של ישראלים מסוגים שונים: מגיש החדשות אלי ראכלין בן ה־60, נהג המונית בדימוס טילטיל שכבר חצה את גיל 50, המעצב מושיק גלאמין (46), השחקן בן אדם (37) ואושיית הריאליטי ליר עוז, שנולדה בסביבות שנת 2000. כל אחד מהם גדל בעשור אחר, התחנך בצורה שונה והוא בעל דעות מגוונות - ועדיין כולם גדלו על הדמות של רגע, ועל הפרקים של "רגע עם דודלי" ושל "בבית של פיסטוק".
בחודש אפריל הקרוב נציין 50 שנה לשידור תוכנית הבכורה של "רגע עם דודלי" בחינוכית. בדיעבד, ברור שמדובר באחת מסדרות הילדים המיתולוגיות, האהובות והמוערכות ששודרו בישראל. נוסטלגיה תמיד מעוררת רגשות, אבל גם מדהים לראות כיצד דמות אחת שגילמה ציפי מור לפני עשרות שנים השפיעה - ועדיין משפיעה - על סקאלה רחבה כל כך של ישראלים, כולל רבים שבכלל לא נולדו כשהתוכנית צולמה ושודרה לראשונה.
הכוכבים צוברים היום מיליוני צפיות, אבל לא מייצרים תוכניות קאלט. אם פעם שכרו יועצים פדגוגיים כדי שהמסר הנכון יגיע לילד הנכון, היום מעסיקים אלגוריתמים כדי שהילד ימשיך לצפות
ארבע עונות של "רגע עם דודלי" בשחור־לבן הולידו יציאות כמו "לא לוקחים מפתח מחביתוש בלי רשות של רגע ודודלי", שירים נצחיים כמו "הכי כדאי להיות גדולה", רגעים דרמטיים כגון "מוקי, הכלב של דנה, אבד", וגם דמות משנה של אדם בוגר וילדותי בשם פיסטוק, שבהמשך זכה לקבל סדרת ספין־אוף מצליחה, שהתרחשה בבית שלו. בית קטן ומוזר, ואם הולכים קצת ימינה ועוברים את ההר, אז שם, מעבר לשביל, על יד הענן, פוגשים אדם מבוגר שמנהל מערכת יחסים מוזרה עם ילד קטן.
רחוב טומטום
בימים ההם, כשהתחשק לנו לפתוח לרגע את דלת הקסמים ההיא, הטלוויזיה לימדה אותנו את יסודות החיים. בולבול הקבולבול ודובי דוברמן חינכו אותנו כיצד חוצים כבישים, פרפר נחמד הסבירה על צבעים ועל יחסים וחברוּת, וכשרגע ודודלי המחיזו את אגדת "אליעזר והגזר", הם דאגו להבהיר לצופיהם הקטנטנים שהכל אפשרי בעזרת שיתוף פעולה.
כוכבי העבר סיפרו איך בזמנו הצמידה הטלוויזיה הלימודית יועצים פדגוגיים לכל הפקה, ואלה עזרו בניסוח המסרים. כך הצליחו תוכניות העבר לחנך את הקהל שלהן ולהטמיע את ערכי הבסיס של החברה הישראלית - ערכים שחלקם כבר לא באמת קיימים, ולא מועברים כיום לדורות הצעירים שגדלים כאן.
לכל דור ודור יש את התוכניות שעליהן הוא גדל. יש דורות שהתחנכו על ברכי "פרפר נחמד", "רחוב סומסום", "שכונת חיים", "טלפלא" ו"מה פתאום?" (קישקשתא), ויש את דור "הפיג'מות", את הדור של "גאליס", את הדור של "אלישע" ושל "שקשוקה", ואת הדור הנוכחי, שלמרות היוטיוב נשאב בשמחה לעלילותיהם של כראמל החתול ומשפחת ג'רום.
מתבקש לשאול: האם התוכניות של פעם נמצאות באותו לבל של התוכניות העכשוויות? מצד אחד, התחרות היום היא אינסופית, ומצד שני ליוצרי הסדרות של תקופתנו יש יותר אמצעים, טכנולוגיה מתקדמת, ולפעמים גם יותר כסף ויח"צ. ועדיין, לא בטוח שהתוכן לילדים שמופק כיום מצליח לחנך את הדור הצעיר, בגילים הכי תמימים שלו, לאור אותם הערכים ובאותה ההצלחה, כפי שעשו התוכניות האיקוניות בימים שבהם היו ערוץ וחצי על המסך.
נוסטלגיה תמיד מעוררת רגשות, אבל מדהים לראות כיצד דמות אחת שגילמה ציפי מור לפני עשרות שנים השפיעה על סקאלה כה רחבה של ישראלים, כולל רבים שלא נולדו אז
אמנם הכוכבים של היום - דמויות כמו יובל המבולבל, מני ממטרה, הדוד חיים ואחרים - צוברים מיליוני צפיות ביוטיוב, אבל אף אחד מהם לא הצליח עד כה לייצר תוכניות טלוויזיה שהפכו לקאלט. אם פעם שכרו יועצים פדגוגיים כדי לוודא שהמסר הנכון יגיע לילד הנכון, היום מעסיקים אלגוריתמים כדי לוודא שהילד ימשיך לצפות עוד דקה. זה לא אותו תהליך.
החינוכית היא פחות או יותר הערוץ היחיד שבאמת משקיע המון בסדרות לילדים, ומייצר תכנים מקוריים ומושקעים ללא הפסקה. כל להיטי השנים האחרונות יצאו משם, לרבות סדרות כמו "האחיין שלי בנץ" ו"לבד בבית", שפרצו את מגבלת הגיל ומשכו אפילו קהל בוגר.
ערוצי הילדים (ניקלודיאון, הופ וכד') מייצרים פחות תכנים חדשים באופן משמעותי, ושום דבר מהם לא מתקרב לממדים של פיסטוק, דודלי או קיפי. הטלוויזיה הממוסדת, שבמשך דורות היתה "הבייביסיטר של כולנו", כאילו הרימה ידיים והפסיקה לדבר עם הדור הצעיר.
להתראות ב־2076
ביום ראשון הקרוב תושק בכאן חינוכית עונת הסיום של "כראמל". בארבע השנים האחרונות היא היתה היהלום של תוכניות הילדים. וייב אירופי, חתול מדבר, נבלים וכוחות נסתרים כישפו ילדים מכל שכבות הגיל. פרקי הסיום יוקרנו בבתי הקולנוע במהלך חופשת פסח, במעין ניסיון למקסם את ההצלחה וואן מור טיים, כי "כראמל" היא כנראה הניסיון האחרון לבנות מיתוס בקרב ילדים בעידן שבו כבר אין מסך אחד שכולם מתכנסים מולו.
האם מישהו יתגעגע לכראמל, ליובל המבולבל או למני ממטרה בעוד 50 שנה? האם בכלל יהיו תוכניות ילדים בטלוויזיה בעוד חמישה עשורים? ציפי מור המסה השבוע בנשימה אחת את ליבם של ארבעה דורות שונים. קשה לדמיין שמשהו שנוצר היום - ביוטיוב, בסטרימינג או אפילו בחינוכית - יצליח לייצר אותו אפקט בעוד 50 שנה. לא כי אין כישרון, אלא כי הטלוויזיה של אז, בתמימותה, עוד האמינה שהיא חייבת משהו לילדים שיושבים מולה. היוטיוב לא חייב כלום לאף אחד.
רגע עם דודו
מעניין לאן היו מובילים החיים את דודו טופז, לו היה מתקבל לתפקיד של רגע ב"רגע עם דודלי". טופז עשה אודישן, אך הפסיד לציפי מור והסתפק במשרה חלופית בהפקת התוכנית. הוא היה שותף בכתיבת הפרקים, ועל פי האגדה, היה זה שהמציא את השם פיסטוק עבור דמותו של ספי ריבלין.
בין ערוצים: כל הסיפור על רגל אחת
סדרות טלוויזיה אוהבות לשמור לעצמן סודות, ולחשוף אותם ברגע המתאים. זה נכון גם לריאליטי. השבוע גילו משתתפי "המירוץ למיליון" סוד שהצופים ידעו מפרק הבכורה - אחד המתמודדים המובילים, עמרי רוזנבליט, איבד את רגלו במהלך המלחמה.
"תמיד היתה לו פרוטזה?" שאלה בתמיהה המתמודדת הבלונדינית כשראתה אותו לראשונה במכנסיים קצרים - והיא לא היתה היחידה שהתבלבלה. ההפקה בנתה סביב החשיפה סצנה מרגשת, שבה כל המתמודדים נחשפו למצבו בו בזמן, והשתמשה בנכותו של הלוחם כדי לבנות עליו דקות של טלוויזיה אמוציונלית.
למעשה, כמעט לכל אחד על המסך היום יש סיפור שמתחבר למלחמה: נריה זינגבוים, למשל, שמשתתף עם אחותו, סיפר שניגש פעם לאודישן עם חברו שאולי גרינגליק, שנפל בעזה רגע אחרי שהופיע ב"הכוכב הבא". ברקע מתרוצצות שמועות על בת של חטוף שתיכנס לבית "האח הגדול", אמילי דמארי ממשיכה לצלם ל"מחוברים", ובחדשות ממשיכים לאסוף תרומות לשיקום חטופים.
כי אפשר לסיים מלחמות, אבל אי אפשר למחוק את מה שקרה מהמוח. קוראים לזה פוסט־טראומה.
להתמכר/לוותר
איך להגיע מבלפסט לגן עדן (נטפליקס)
שלוש חברות שנושקות לגיל 40 מקבלות הודעה על מותה של החברה הרביעית בקליקה שלהן. הן נפגשות בהלווייתה ומתחילות לחקור את מותה המפוקפק בצל אירוע טראומטי שקרה להן בתקופת התיכון, ונשאבות לתוך חקירה מסורבלת ומלאה קונספירציות ושקרים. מדובר בסדרה החדשה של ליסה מקגי, שיצרה בעבר את קומדיית המופת האירית "נערות דרי", וכעת כאילו יצרה עוד סדרה ברוחה של הקודמת. אם לא צפיתם עדיין ב"נערות דרי", ראו זאת כהמלצה כפולה.
סיפור אהבה: ג'ון קנדי וקרולין בסט (דיסני+)
תשעה פרקים מבית היוצר של ריאן מרפי על הרומן, הנישואים והמוות הטרגי של ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט - הזוג האיקוני של שנות ה־90 שנהרג בהתרסקות מטוס קטן ב־1999. הסדרה עוקבת אחריהם, מהפגישה הראשונה בחגיגה של קלווין קליין ועד לטיסה האחרונה. סדרה על אנשים מצליחים, בגדים יפים, תסרוקות מושלמות ושעמום חסר עומק. עינוי מוחלט.
