"כש'בדיוני' מרגיש יותר מדי אמיתי", כתבה השבוע בסטורי באינסטגרם נעמה יששכר, שהסיפור האישי שלה (ישבה בכלא הרוסי אחרי שנתפסו אצלה סמים כשחזרה מטיול בהודו) סיפק השראה לעלילה של "הבת" - סדרת דרמה חדשה שעלתה השבוע בקשת 12, ונמכרה כבר לשידור באפל טי.וי.
כמה סדרות ישראליות תצליח צהיי למנות ב-30 שניות? // צילום: היום פלוס
אמנם זה לא בדיוק אותו סיפור, אבל אפילו יששכר, כך מתברר, חשה קצת מוטרדת מהדמיון, לפחות של סצנות המעצר. "את הסיפור שלך אי אפשר לכתוב בלעדייך", כתבה לה באינסטגרם חברה שלה, ויששכר השיבה: "כשאת צודקת, את צודקת". מישהי אחרת הגיבה: "הגיע הזמן לקבל על זה הרבה מאוד כסף", ויששכר הגיבה: "מסכימה איתך! אבל זה לא המצב, לצערי. אני לא מעורבת בסדרה".
עד כמה השראה היא בעצם סוג של פלגיאט (גניבה ספרותית)? היכן עובר הקו השקוף שבין העתקה של סיפור אמיתי שכולנו מכירים, לבין השימוש בו רק כדי למשוך צופים ואז לבנות ממנו משהו אחר לגמרי? סדרת דרמה מתוסרטת היא לא דוקו. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה לסיפור שלה - גם לרכוב על הגב של נעמה יששכר כדי לייצר תשומת לב.
לקריאת הטור המלא של ניר וולף במגזין "היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
