אַל תִּבְכֶּה יֶלֶד: הפקרנו את שירי הילדים העצובים - ויש לזה מחיר כבד

57 שנים חלפו מאז, ואיש כבר לא מנסה לכתוב שירי ילדים לפי המתכון של יהונתן גפן ז"ל. שיר כבר לא נולד כמו תינוק, ובהתחלה זה כבר לא כואב. גם לא באמצע או בסוף.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

הפלפל והמלח - מרכיבים שצוינו במפורש במתכון של גפן - הוסרו ממנו, ואת מקומם תפסו ממתיקים מלאכותיים, סטריליים, שטותיים וצוהלים. הכאב, העצבות, הכעס, הקנאה וכל שאר הרגשות האמיתיים הוסרו מטעמי חוסר התאמה להעצמה - וילדי ישראל, שזקוקים כעת למינון גבוה של חוסן נפשי כדי להכיל את המציאות המחרידה שסביבם, נותרו בלי ממ"ד לנפש.

"איך שיר נולד" הארס־פואטי לא פתח את "הכבש השישה־עשר" (השיר לא נכלל באלבום המקורי, אף שהוקלט). ב־1978 שירים כמו "הילדה הכי יפה בגן", על ילדה שמבטלת את עצמה מרוב קנאה, היו שירי ילדים לגיטימיים לחלוטין. ב־1991, כש"איך שיר נולד" נוסף כרצועה הפותחת להוצאה המחודשת בדיסק, הגישה כלפי יצירה לילדים כבר היתה קצת אחרת, פחות מחנכת ויותר מגוננת.
הרצועה המקדימה היא, למעשה, הסבר שכאילו מצדיק את הרגש המורכב שמובע אחריו, בנקודות מפתח שונות באלבום - הצדקה שמנסה לרכך את המכה, כמו רופא שמסביר לילד כיצד ירגיש בעוד רגע, כשיקבל זריקה.

זו היתה רק תחילת הסוף של שירי הילדים העצובים. מרככי הרגשות העמוקים והמסננים התרבו עם השנים עד כדי כך, שהסוגה הספרותית־מוזיקלית נכחדה כמעט לחלוטין. מייד ננסה להבין איך קרה שזנחנו אותה לטובת מני ממטרה. נקפוץ שנייה לים, נירגע, ונתחיל.

הכוח הנפשי להכיל

חוף בוגרשוב בתל אביב, כמה ימים לפני תחילת מבצע "עם כלביא". יש כאן מסיבת יום הולדת לילדה בת 7. כל הילדים קופצים רוקדים, כלת השמחה משתוללת כ"פנתרה", ואחרי "אספרסו מקיאטו", הלהיט של אסטוניה מהאירוויזיון, וכמובן, "הרם־סם־סם" של כוכב הילדים קוגומלו, מצב הרוח הולך ונעשה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. כן, בשלב מסוים גם זה מגיע, בווליום מוגזם, ובקטע של "השם יתברך תמיד אוהב אותי" הילדים נכנסים לאקסטזה של צרחות. השם יתברך, כמה רעש.

לפני 47 שנים בערך טוליק ישב שם בשקט בחול והביט בים הכחול. בידיו היה אשכול ענבים ובעיניו דמעות עגולות, שמקורן בהתנסות ראשונית בחוויה של דחייה כהשלכה למעשיו ("רינה הלכה לה לבד בחולות", כי טוליק לא הסכים לתת לה עינב). הוא כבר לא יחזור לשם - ולא רק בגלל רינה. לתרבות הישראלית אין היום אומץ, או רצון, לייצר שירים שנועדו להטמיע בנפשם של ילדינו את האמת על העולם, ואת הכוח הנפשי להכיל אותה.

השיר "טוליק", בביצועו של אושיק לוי, השתתף בפסטיבל שירי הילדים מס' 9 שנערך ב־1978, הגיע שם למקום הרביעי, ובהמשך התברג במקום העשירי במצעד הכללי של רשת ג'. מאז, בדומה לשירי ילדים רבים אחרים משנות ה־70 וה־80, הוא נחשב לקלאסיקה ישראלית בקרב ילדים ומבוגרים כאחד.

הסיבה הישירה לכך היא היחס שניתן אז לשירי ילדים, שבמקרים רבים היה זהה לזה שקיבלו השירים ה"רגילים", בכל הנוגע למידת ההשקעה ולרמת הטקסטים, הלחנים, העיבודים והביצועים. הסוגה היתה חלק מהותי, קריטי, מהתמהיל שממנו הורכבה המוזיקה הישראלית עד סוף שנות ה־80. חדר מקושט וצבעוני בלב המיינסטרים, עם שוקולד, עוגות גבינה ובובה זהבה, שלא רק ילדים נהנים לשהות בו, אלא גם האמנים והיוצרים שכתבו ושרו להם, שכן הצלחה בקרב ילדים הובילה מייד להצלחה בקרב מבוגרים.

גם אלה שכבר היו כוכבי ענק השתתפו אז בפסטיבלי שירי הילדים, שהיו במה מרכזית, ורבים מהם - אריק איינשטיין, מתי כספי, שלמה ארצי, עפרה חזה, חוה אלברשטיין, יפה ירקוני, ירדנה ארזי, כולם - גם הוציאו אלבומי ילדים מושקעים ואינטליגנטיים, או לפחות השתתפו באלבומי האוסף שהסתובבו תחת מחט הפטפון בכל בית אב בישראל.

ילדים שמעו שם, למשל, ש"אבא לא יודע הכל", כפי שמסביר אושיק לוי בפזמון של "ילד, אתה שואל" (מתוך פסטיבל שירי הילדים מס' 13, 1982). שיר שיוצר, במודע, סדק בשכבת ההגנה הבסיסית ביותר של הילד ובתמימותו, אבל גם מאפשר לו להתמודד עם המציאות באופן מושכל יותר ולפענח אותה "כמו גדול".

ד"ר יעל דר: "זה קשור לאובר־השגחה ולאיזה פחד שמא שירים כאלה יחלישו את הילד, שנתפס כפגיע. גם לילדים של היום כואב, אבל השירה לא נותנת מענה. יש מגמה שאם תגיד מספיק פעמים שאתה שמח - תהיה כזה"

ב־1994 הוציא לוי אלבום בשם "לפעמים, לא בכוונה", ובו שירי ילדים "כבדים" דוגמת "האיש שמרביץ", "כשמישהו מעליב אותי" ו"סבא שלי מת", שכתב יהודה אטלס והלחין נפתלי אלתר. זה לא הצליח, בלשון המעטה.

"והילד הזה הוא אני", ספרו המכונן של אטלס מ־1977, שיצא גם כתקליט עם לחנים של אבנר קנר, הציג רגישות אותנטית ואמינה של ילד לסביבתו באמצעות שירים קצרים וחכמים. 17 שנים אחר כך, אטלס ולוי גילו שהילד הזה הוא כבר מישהו אחר לגמרי.

"האלבום שלי ממש לא זכה לתשומת לב", אומר לוי בנימה קלה של ייאוש. "לא רצו את זה. אנשים אמרו לי 'תקשיב, זה יותר מדי טוב'. פעם, היו פסטיבלי ילדים ונכתבו שירים במיוחד להם, הכל היה אחרת. היום זה כבר לא קיים, נו, אתה רואה מה כותבים לילדים.

"אני לא יודע בדיוק להגיד למה זה קורה, אבל אין ספק שזה קורה. אולי גם כי הילדים חשופים היום ליותר מדי דברים ואין להם סבלנות לזה. מגיל שנתיים הם עם האצבע על הטלפון. לקראת סוף שנות ה־80, כשעשינו את התוכנית 'בלי סודות', היה לזה ערך חינוכי, אבל ב־1994, כשהאלבום עם יהודה אטלס יצא, כנראה אף אחד כבר לא היה בקטע הזה".

חוויית החמצה בג'מבו

גם מלכת הילדים הנצחית ציפי שביט לא היססה לגעת פעם בחומרים פחות עולצים, ובהם הבלדה "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", שהלחין עוזי חיטמן, המכוונת להתמודדות עם רגשי נחיתות, או המארש האיטלקי "כולם הלכו לג'מבו", שמשקף לילד חוויה של פומו (חרדת החמצה). בשירים אחרים שביט הגישה סיוע נפשי בקולה לג'ינג'ים ("אני ג'ינג'י"), לילדים שמכרסמים ציפורניים ("אוכל ת'ציפורניים'") ולילדות שמתמודדות עם בעיות משקל בשיר "הילדה השמנה" ("לא רוצה לשמוע את כל השכונה/ הנה השמנה/ ופעם אחת להיות ראשונה ושונה").

היום גם היא מתקשה להבין למה כמעט לא כותבים שירי ילדים כאלה. "זה התקבל ומתקבל תמיד באהבה, בדמעה מתגלגלת, תנועה של כל הגוף ימינה ושמאלה וחיבוק של הילד שיושב לך על הברכיים", אומרת שביט. "אולי הפסיקו עם זה מתוך איזשהו רצון להגן על הילדים, אבל לי אף פעם לא היו ספקות לגבי שירים כאלה. לרגע לא חשבתי ש'הילד הכי קטן בכיתה' עלול לפגוע במישהו. להפך, חשבתי שזה מקסים.

"כשעוזי חיטמן הביא לי את השיר, הרגשתי מייד שחיי השתנו. הוא התקשר אלי בחצות, אמר לי 'בואי, תשמעי שיר'. אמרתי לו שזה טרטור, אבל באתי, שמעתי את הדבר הזה, והיו שם מצוקה וצער, כמו שהחיים שלנו בנויים. בשירים האלה, כמו 'אמא, הו אמא, חבקיני חזק', יש משהו שמחבר את הילדים לכאב, שגם הוא חלק מהחיים. למשל, זה שילדה בוחרת ילד אחר ולא אותך, כמו בשיר 'דני גיבור'. זה פותח את הלב, וגם את החיבוק המיידי, העידוד והנחמה.

"אני, אישית, אף פעם לא חשבתי מה יקרה בעתיד לילד מזה שהוא מקשיב לשיר מסוים. לא חשבתי מה יקרה אם אחר כך יעשו עליו חרם, למשל. רציתי רק שבאותו רגע הילד יגיע למקום גבוה ויהיה מאושר. בגדול, זה נכון מאוד שאחרי עצב גדול באה שמחה גדולה, ואחרי שמחה גדולה יש פחות קסם. אלה המורדות והעליות של החיים שלנו, שילדים חווים כמו מבוגרים. למה אין את זה עוד? אני לא יודעת. אולי תשאל את ה־AI?"

לא יודע, ציפי. קשה לסמוך עליו. את הלהיט "ממטרה עם מטרה", למשל, של מני ממטרה ("מני מני מני מני ממטרה/ כל היום אני רק טרללה לה/ מני מני מני מני ממטרה/ ממטרה עם מטרה") ה־AI מתאר כ"שיר שבונה מתח בין כאוס (טרללה, חזרות, ממטרה) לבין תכלית (מטרה)", ומסביר ש"הוא מבקר את חוסר המיקוד והרדיפה אחרי סמלים חיצוניים (כסף, רוטינה), אך מסתיים באמירה מעט אופטימית: אולי אפשר להפוך את ה'ממטרה', המנגנון חסר הכיוון, ל'ממטרה עם מטרה' - פעולה שיש לה משמעות". בקיצור, לא.

ב־1993, כשתור הזהב של שירי הילדים בישראל כבר היה בשלבי גסיסה מתקדמים, הוציאו ארקדי דוכין ומיכה שטרית, יחד עם הבמאי חיים בוזגלו, את אלבום הילדים החמוד, השונה והמעט משונה "אחלהזאורים", שכלל את הלהיט "בית קפה של דינוזאורים", שבו מופיעה השורה "ודינוזאורה יפה, שחושפת את שיניה, את רגליה, את שדיה".

פרופ' שי רודין: "בשנות ה־40 וה־50 ילן־שטקליס הובילה את הקו של שירה על עצב של ילדים כאילו הם בוגרים. שירים דוגמת 'מיכאל' מציפים אצל הילד רגש של אכזבה שאין לו פתרון. אין כאן אפילו סוף פתוח, יש סוף רע וסגור"

דוכין חשב אז שזה מתאים לילדים, היום הוא בטוח בזה. "צריך להתייחס לילד בכנות, כמו שמתייחסים לאדם מבוגר", הוא מסביר. "לא סתם כתבו את 'הנסיך הקטן', שאת המסר שלו אנחנו שוכחים. ילד הוא כל יכול. אם יש למבוגר, נגיד, חלום לפתוח מסעדה ואני אומר לו 'עזוב, אף אחד לא יבוא' - הוא באמת לא יפתח. ילד, לעומת זאת, יחייך ויגיד 'שמעתי, אבל אני בכל זאת אפתח את המסעדה ואעשה מלא כסף'.

"דמיון של ילד - אין לו גבולות. ילד לא מקבל את המושג 'גבול', ולכן גם כתבנו לו בלי גבולות. ברוסיה יש בערך 300-200 תחנות רדיו שהן רק לילדים - החל מרדיו הכי עמוק וחינוכי ועד רדיו לתינוקות. יש שם גם הרבה תחנות רדיו שהילדים עצמם מפעילים.

"ספר ילדים זה דבר קדוש ברוסיה. יש בספרים האלה נושאים היסטוריים, דברים קיצוניים שאמורים להיצרב בתוך האישיות שלו לכל החיים. בכל עיר יש לפחות עשרה תיאטרונים שמיועדים רק לילדים".

גם אצלנו מאוד אוהבים ילדים.
"בסדר, זה נחמד, אבל השאלה היא איך מתייחסים אליהם וכמה משקיעים בהם. ילד צריך לראות דברים שאי אפשר לראות. הוא צריך לשחק עם החומר הזה, שהוא מקבל בשירים, בתוך הדמיון. הוא חייב לפתח את הדמיון ואת האישיות שלו. אתה יודע מה זה סרטים לילדים ברוסיה? אלה חברות גדולות שמתעסקות רק בסרטי ילדים ונוער, ברמה הכי מושקעת, הכי עמוקה. אני יכול לדבר שם עם בן 12 ולא להבין על מה הוא מדבר, מרוב שהוא יודע יותר ממני. פוטין, למשל, היה ילד סופר־אינטליגנטי שקרא את כל הספריות בעולם.

"כאן יש זלזול בילדים, מגמה להרוג את הדמיון של הילד. בסך הכל הילדים פה סופר־חכמים, אבל הם מתפתחים להיות אנשי בורסה או הייטק. אנשי שכל, עם פחות רוח. זה עצוב, כי השפה העברית דווקא מאוד מפותחת בתחום הרוח. הקבלה וכל הספרים העתיקים מלאים ברוח. אני חושב שאנחנו הרבה יותר מתקדמים מהרוסים בלהבין את הדיבור הרוחני, אבל השפה הספרותית לא מפותחת פה בכלל לעומת רוסיה".

חיים במציאות חריגה

את שירי הילדים של היום אפשר לחלק בגסות לארבעה אבות־טיפוס: שירים היתוליים והיפראקטיביים של כוכבי ילדים; גרסאות כיסוי לשירי ילדים ישנים; שירים שנועדו למבוגרים ושאומצו על ידי הילדים (האמנים הבולטים בז'אנר: סטטיק ובן־אל, נועה קירל, חנן בן ארי, שוטי הנבואה, אנה זק, נונו); ושירי פופ לועזיים מהספוטיפיי של האחים הגדולים ("אפצה אפצה" אוכל היום את "עוגה עוגה" בביס).

בכלל, נדמה שהיוצרות התהפכו יחד עם היצירות: אם בעבר שירי ילדים כבשו את מצעדי המבוגרים, היום הילדים הם שמאמצים את שירי המבוגרים. קורס ההכנה לאובדן התום, שהעביר להם תור הזהב של שירי הילדים בישראל, כמעט לא עודכן במהלך 40 ומשהו השנים האחרונות. הוא עדיין רלוונטי, אבל הוא דורש השלמות, בוודאי בהתחשב בכך שהילדים בארץ חיים כבר שנתיים במציאות חריגה, שבהכרח מעוררת תגובות רגשיות. מישהו צריך לחבק אותם במילים ובלחן, שבאמת יודעים מה לעשות כדי לגרום לילד לעבד את זה מבלי לאבד את זה.

לא בטוח ש"מר עגבנייה" הוא האיש הנכון למשימה, אבל ננסה, אולי נופתע. "כיוצר לילדים, אני קודם כל מחפש להרים, במירכאות, לילדים, אבל לא תמיד", אומר יובל שם טוב (המבולבל). "'הדרך שלי', למשל, מתחיל כשיר פסימי. אני מנסה להתקדם בחושך הגדול, להיזהר, לא ליפול, ולמצוא את הכוח שבתוכי. אני חושב שכאמני ילדים יש לנו שליחות, ועם השליחות הזאת אנחנו מושכים ילדים לכיוון חיובי.

"זה נכון לבטא כאלה רגשות ולתת לילדים להיות מודעים להם, כי זה בסדר לפחד ולהיות עצוב, אבל צריך לדעת איך לשמח אותם. שמע, נתת לי פה רעיון. האמת היא שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב שיר שקשור לתקופה שאנחנו נמצאים בה, כשילדים שומעים אזעקות וערים למציאות של המלחמה. במיוחד אחרי שביקרתי ילדים שאיבדו אבא או אמא. אני כן רוצה לגעת בנושא הזה, אבל אולי כדאי לחכות קצת, שהפצעים יגלידו.

רוני וייס: "בזמנו העבודה על חומרים לילדים היתה קפדנית ומושקעת עד פרטי הפרטים של עברית נכונה. הדבר הזה הלך לאיבוד. זו התנתקות של התרבות מאחריות, שמתחילה בחינוך. היום אומרים לילד 'לך להייטק'"

"אז כן, אתה צודק - אי אפשר להתעסק רק בטוב ולהגיד שהכל סבבה. יש ציפייה להקרין שהכל טוב - וזה לא נכון. ילד צריך גם לדעת להודות שהוא עצוב ומפחד. תקשיב, ממש הארת את עיניי".

מסרים בקריצת עין

מלחמות תמיד היו ותמיד יהיו, במיוחד באזורנו, אבל כדי להתמודד עם ההשלכות האיומות שלהן, הורים עדיין משתמשים בשירים הישנים - למשל, שיר הערש "נומי נומי", שבו אבא כביכול "הלך לעבודה" ו"ישוב עם צאת הלבנה", כשלמעשה הוא הלך למלחמה, נהרג, ולא ישוב גם אחרי צאת הלבנה - אבל עד אז הילדה תאמין שהוא כן ישוב ותצליח להירדם.

בכלל, בהיעדר חומרים חדשים, ילדים ישראלים רבים עדיין מקשיבים היום לפני השינה לשירים הישנים, שמשקפים עבורם רגשות כואבים - ובכך מסייעים להם להתמודד עימם. הם לומדים דרכם להזדהות עם הזולת ("אין אני יודעת למה הם אומרים 'פיסחת את', הן משתיים הרגליים חסרה את רק אחת", מתוך "אלישבע מה נחמדת", שכתבה מרים ילן־שטקליס), להבחין בין חלום למציאות ("ולא היה מלאך ולא היה שלום", מתוך "נולדתי לשלום" של עוזי חיטמן) ולהכיל עלבונות ("כולם אמרו 'ימימה כה יפה, רק רגליה עקומות נורא'", מתוך "הבובה ימימה", שכתבה בלהה יפה) וריקנות ("שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו, וכך נותר לו נח לבדו", מתוך "פרידה מתיבת נח", שכתבה סופרת ומשוררת הילדים הוותיקה והפורה נורית זרחי).

לפעמים המסרים האלה הועברו לילד בקריצת עין. ב־1977, למשל, פרסם אפרים סידון את ספר שירי הילדים הנועז "שירים במיץ" (לא לבלבל עם "שירים במיץ עגבניות" של מתי כספי, מ־1989), שכלל חומרים הומוריסטיים־מקאבריים דוגמת השיר "האמא והמכשפה", שבו האמא מאיימת על הילד שאם לא יאכל, "לא תהיה לי ברירה, אני אקרא למכשפה נוראה, שתאכל אותך מייד!" - ואז, כשהמכשפה מגיעה, היא טורפת את אמא. בזמנו הוצאת כתר סירבה להוציא את הספר בטענה שהוא "אכזרי מדי". "רק כשהעורכת עזבה את תפקידה, הוא יצא לאור וזכה להצלחה עצומה", סיפר בעבר סידון בראיון, "מה שמלמד שילדים לא נבהלים כשאוכלים להם את אמא".

את כל זה נראה שהמיינסטרים הישראלי זנח, או שמא נאמר הפקיר. "יש היום נטייה להשתיק צער וכאב", אומרת חוקרת תרבות הילדים ד"ר יעל דר, "זה קשור לאובר השגחה ולאיזשהו פחד שמא שירים כאלה יחלישו את הילד, שנתפס כחלש וכפגיע. זה קורה בתגובה לכך שכשמשוררים עם כאבי ילדות מאוד קשים כתבו לילדים - כמו מרים ילן־שטקליס בשנות ה־50, שכתבה 'בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל', או יהונתן גפן בשנות ה־70 - הם בעצם הדהדו את הילדות שלהם עצמם.

"זה לא אומר שמי שכותב היום שירים לילדים הוא נטול כאבים מהילדות, וזה לא אומר שלילדים של היום לא כואב באותה מידה, אבל היום השירה לא נותנת לזה מענה. הסיבה לכך היא שהתובנה הפרוידיאנית, שאומרת שלדבר על הכאב זה מחזק וטיפולי, התחלפה במגמה של העצמה. כלומר, אם תגיד מספיק פעמים שאתה שמח ומאושר - תהיה שמח ומאושר.

"זה נובע, לדעתי, מתרבות הרשת, כי שם אתה תמיד מראה שמחה, הנאה, ומבליט רק את מה שטוב. השירים של היום בעצם מכינים אותם לזה, וגם מגיעים מזה. הם מסיחים את דעתם מהכאבים ומהקשיים של החיים".

אז מה עדיף? להפחיד אותם או לא לחשוף אותם לזה בכלל?
"אני לא יודעת מה עדיף, אבל אני יודעת שיש כאן, קודם כל, זילות של שירה. אנחנו, המבוגרים, הפסקנו לקרוא ולהקריא לילדים שלנו שירה. כשמוותרים על שירה, מוותרים על עיסוק בשאלות הקשות, בדברים שהם אמביוולנטיים, לא בטוחים. זה היופי והכוח שלה - ואנחנו לוקחים את זה מהילדים.

"מזל שעוד יש לנו את הקלאסיקות - לאה גולדברג, ביאליק, וגם יהודה אטלס, למשל. גם מאיר ויזלטיר כתב שירי ילדים נורא יפים. קח, לדוגמה, את 'דני גיבור' של ילן־שטקליס, שהוא שיר על ילד שאמא שלו רוצה שהוא יהיה גיבור, אבל הוא לא יכול, כי 'הדמעות בוכות בעצמן'. הוא רוצה לבכות. היום, באתוס של ההעצמה, אתה יכול לראות גם ילדים ששרים את 'השם אוהב אותי', כי השם מחזק ומחבק אותם למרות החולשות.

"בכלל, יש היום טשטוש בתרבות הפופולרית בין הדורות. פעם היתה חלוקה הרבה יותר הרמטית. בעבר מבוגרים היו מנכסים לעצמם את הילדות ומאמצים שירי ילדים, והיום ילדים מנכסים לעצמכם את הבגרות. מצד אחר, יש גם חפיפה: נועה קירל, לדוגמה, סקסית, אבל יש בה גם משהו של ילדה".

אפשר להניח שמרים ילן־שטקליס, מחלוצות הסוגה, היתה פחות מתחברת למציאות הנוכחית, המבוססת על התכחשות לכאב. "בשנות ה־40 וה־50 היא הובילה את הקו הזה, של שירה על עצב של ילדים כאילו הם בוגרים", אומר חוקר הספרות פרופ' שי רודין. "שירים כמו 'מיכאל' מציפים אצל הילד רגש של אכזבה, שאין לו פתרון. הילדה חיכתה למיכאל, והוא לא בא. אין כאן אפילו סוף פתוח. יש סוף רע וסגור".

ילן־שטקליס לא חשבה שזה עשוי לצלק ילדים?
"להפך, הרציונל הוא לתת כבוד לרגש של ילדים, ולא להתייחס לילד עוד כאל בובה - 'את עצובה, אבל מייד שמחה'. עד אז השיח על עולם הילדים היה שיח של קלישאות. התפיסה של מבוגרים היתה שבעולם הילדים אין את העומקים הרגשיים האלה, ושלא צריך, למשל, להכין אותם למעבר דירה, כי 'ילדים מתרגלים מהר לכל'".

הפזמונאות לילדים בשנות ה־50 צמחה משירה שהתפרסמה אז בעיתוני ילדים ובמוספים. למשל, לאה גולדברג, שכתבה שירים ל"דבר לילדים". גם ביאליק נגע בזה קצת - למשל, בשיר "בערוגת הגינה", שמתאר חוסר יכולת להשתלב חברתית: "רק הפול המסכן עמד לו בצד, הוא נשען על מקלו, לא נע ולא נד". מאוחר יותר, בשנות ה־60, היתה נטייה בארץ לכתוב שירי מולדת ותקומה בגוף ראשון רבים (אנחנו) גם לילדים, אבל בשנות ה־70 שירת היחיד חזרה לזרם המרכזי, גם בשירי הילדים.

"אפשר לקרוא למה שקרה פה 'המהפכה האטלסית', על שם יהודה אטלס", אומר פרופ' רודין. "בספר שלו, 'והילד הזה הוא אני', הילד פתאום ביקורתי כלפי אמא, כלפי אבא וכלפי כל מיני דברים שקורים בבית. הדבר הזה לא קיים היום בגלל מהפכה אחרת, ביבליותרפית (שיטת טיפול נפשי באמנויות, ר"ב), שמבוססת על ההגות של התיאורטיקן ומבקר התרבות ניל פוסטמן בספר 'אובדן הילדות' שיצא ב־1982, ושאומרת שהסיפור צריך לתת לילדים כוח, תקווה ושמחה.

"הבעיה היא שדרך תרבות הילדים הנוכחית אנחנו בעצם גורמים לילדים לאבד את הילדות. פוסטמן בעצם אמר 'בואו נהפוך את תרבות הילדים ללונה פארק, ניתן להם ליהנות ולא נחשוף אותם לכאב ולעצב'. כאן התחיל עידן הצנזורה, ואיתו הוויתור על העומק ועל האיכות. יש פה קריאה לכתיבה תבניתית, ללא עומקים רגשיים, שמבקשת לשקר לילדים.

דפנה בן צבי: "ב'שירים לעמליה' אני מכבדת את הילדים מספיק כדי לדעת שהם יכולים ליהנות. כולם מחפשים היום להעצים, אבל לרוב עושים את זה בדרך מאוד שטחית. אי אפשר לשים רגשות בצד, צריך להתמודד איתם"

"נוסף על כך, תרבות הילדים היום היא תרבות נפרדת. בשנות ה־80 ישבה כל המשפחה וצפתה בטלוויזיה ב'מי הבוס', שהיתה סדרה בז'אנר לכל המשפחה, כמו השירים שכתבו כאן, שפנו גם למבוגרים וגם לילדים. היום אין את זה יותר.

"אתה יודע, חינוך זה לא רק בית ספר, זה גם תרבות. והיום, מתוך השפע העצום שיש ברשת ובנטפליקס, ההורים כבר לא יודעים מה כן ומה לא טוב לילדים. הם לא חושבים ששיר של נועה קירל, לצורך העניין, זה לא לילדים. אין להם גם זמן לנטר תכנים. מתי שמעת על הורה שקודם צופה בסדרה, ורק אחר כך נותן לילד לצפות בה?"

אף פעם לא.
"בדיוק. הבעיה היא שבישראל פשוט נטשו לחלוטין את תרבות הילדים. מה נשאר לנו? כמה כוכבי ילדים וזהו. המדינה חייבת להשקיע יותר בתרבות הזאת. אי אפשר להשאיר את זה בידיים של השוק החופשי בלבד. מצד שני, זה לא תלוי רק בפעולות של המדינה. הטכנולוגיה אשמה בזה לא פחות. השירים הרבה יותר קצרים ופשוטים היום בגלל ילדי הטיקטוק, שאין להם סבלנות לדברים עמוקים וארוכים".

היום חשוב הטאלנט

דווקא יש דרך יעילה מאוד ללכוד את תשומת ליבם של ילדים, גם בעידן הטיקטוק. קוראים לזה לחן. מנגינה. מחקרים גילו שזה הדבר האחרון שאנשים שסובלים מאלצהיימר שוכחים - ולא במקרה. מוזיקה טובה נקלטת ונחקקת בראשם של ילדים, וגם של מבוגרים, הרבה לפני המילים שמוצמדות לה. היא הדלת שדרכה נכנסים לעולם המילים, המסרים והמשמעויות. ככל שהיא בנויה טוב יותר, כך המעבר חלק יותר.

בניגוד לתפיסה הרווחת, שלפיה ילדים נמשכים למנגינות פשוטות, דווקא מהלכי אקורדים מתוחכמים, מעברים בין סולמות ועיבודים מורכבים יכולים להיטמע באופן אפקטיבי יותר בנפשם, גם אם הם לא ערים להם. בשיר "הלילות הקסומים" שכתבה עדה נסטוביץ', הלחין אילן וירצברג וביצעה נורית גלרון בפסטיבל שירי הילדים מס' 8 שנערך ב־1977, מרכך קצב האומפה־אומפה בפזמון את הצער של הילד מהגילוי שמדובר בחלום בלבד, ושבבוקר "הפיה כבר נעלמה".

"אומפה־אומפה הוא מקצב שמאפיין מאוד שירי ילדים, ושפעם אפיין גם את הלהקות הצבאיות, ואפילו את להקת כוורת", מסביר וירצברג. "המקצב הזה כאילו מאיץ בך לעשות משהו, וזה מאוד התאים לתקופה ההיא בישראל, של העשייה והבנייה - ולילדים זה עובד היטב. בכלל, מי קובע מה זה שיר ילדים? אני חושב שממש כמו אז, כשקבעו כמעט באופן שרירותי ששיר מסוים יהיה שיר ילדים, ככה גם היום: לשירי ההיפ הופ והפופ של היום יש מקצב מגניב ודיבור גימיקי כזה, שהילדים נגנבים עליו".

"נקודת המוצא היום בשירי הילדים היא לא השיר, כמו שהיה בזמני, אלא הטאלנט ששר אותו", אומר המוזיקאי רוני וייס, שהיה, בין היתר, המנהל המוזיקלי של כמה מפסטיבלי הילדים בשנות ה־80. "בפסטיבלי הילדים ההורים חוו את השירים יחד עם הילדים, וזה היה בעצם מכוון לכולם. היום הסיכוי שתכתוב ותלחין שיר ילדים עמוק וישמיעו את זה, הוא אפס.

ציפי שביט: "בשירים כמו 'אמא, הו אמא, חבקיני חזק' יש משהו שמחבר את הילדים לכאב, שגם הוא חלק מהחיים. כשילדה בוחרת ילד אחר, כמו ב'דני גיבור', זה פותח את הלב, וגם את החיבוק המיידי, העידוד והנחמה"

"בזמנו ניהלתי מוזיקלית תוכניות בטלוויזיה דוגמת 'החתול שמיל', 'שלוש, ארבע, חמש וחצי' ו'תופסים ראש' - והעבודה על זה היתה קפדנית ומושקעת ברמות, עד פרטי פרטים של עברית נכונה. הדבר הזה הלך לאיבוד. יש כאלה שאולי יגידו לך שזה לטובה, אבל זו בעצם התנתקות של התרבות מאחריות, שמתחילה בחינוך. הופכים את הילדים ישר למבוגרים ואומרים להם 'יאללה, לכו להייטק'.

"אני שייך לדור שבו מגיל אפס היינו שמים מוזיקה, מכבים את האור, יושבים שעה בחושך ומקשיבים לשירים. היום הילד רוצה לראות משהו זז מולו. אין יותר דבר כזה 'רק מוזיקה', אין יותר את החוויה האקוסטית נטו, ולילדים אין גם סבלנות למשהו כזה ארוך כי הם רגילים לקטעי וידאו קצרצרים".

לדעת המלחין והמעבד המוזיקלי הוותיק קובי אשרת, הבעיה חמורה אפילו יותר. "אתה מדבר איתי פה על שירי ילדים עצובים, אבל האמת היא שאין שירי ילדים חדשים בכלל", הוא אומר. "נעלמו הפסטיבלים שהיו קטליזטורים נהדרים לשירים האלה, ואז הכל נגמר. הפסטיגל של היום לא מפצה על זה, מכיוון שהוא הפך לאיזה ריאליטי שואו. גם תוכניות טלוויזיה שהשתתפתי בהן, דוגמת 'ראש כרוב', 'קרוסלה' ו'הצריף של תמרי', היו מקור נפלא לשירים.

"היתה אז כתיבה ענפה לילדים, ואני, באופן אישי, אהבתי במיוחד לכתוב שירים לילדים, כי אני חושב שהם אינטליגנטיים, שיש להם טעם נפלא ושלא צריך להתיילד בשבילם. אפשר להתעסק בכל, הם יכולים לספוג הכל. הבעיה היא שכמו שהפוליטיקה שינתה כאן את פניה, גם המוזיקה השתנתה והפכה לאוסף של מוצרים מתכלים. אין מקום לשירים כמו 'גלי', למשל, שהלחנתי למילים של אהוד מנור, ושעד היום הוא קלאסיקת ילדים ענקית.

"אני זוכר שהיה בזמנו דיבור עם אהוד, שאולי זה שיר עצוב מדי שיכול לפגוע בנפש של הילדים. אבל ילדים יכולים להתמודד עם כל נושא - בתנאי שזה בעולמם. מבחינת המוזיקה, הם יכולים לשמוע כל דבר. לא צריך לגונן עליהם כל כך. צריך לומר להם את האמת בפרצוף, כמו שאומרים למבוגרים. אם לא תאמר להם את האמת, הם יסתובבו וילכו".

יובל שם טוב (המבולבל): "האמת היא שאני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב שיר שקשור לתקופה, כשילדים שומעים אזעקות וערים למציאות המלחמה. אני כן רוצה לגעת בזה, אבל אולי כדאי לחכות קצת, שהפצעים יגלידו"

המצב כיום קשה, אין ספק, אבל פה ושם עדיין יש יוצאים מן הכלל. למשל, אלבום הילדים "פלא" של עלמה זהר מ־2015, שהצליח, למרות כל המני ממטרות מסביב, לחדור ללא מעט פלייליסטים של שירי ערש בספוטיפיי. השירים שבו לא ממש עצובים או כואבים, אבל מושקעים מאוד מבחינה לירית ומוזיקלית, מדברים לילדים בגובה העיניים ומתובלים ברוחניות עדינה שמתחברת היטב לתמימות ילדית.

גם פרויקט הילדים "אגדה חיה", שיצר שחר אבן צור בשיתוף עם מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, מכוון למקומות נכונים באמצעות הומור ורגישות, וממש לא מזלזל באינטליגנציה של קטנטנינו, וכמותו גם הפרויקט המוזיקלי "ילדי בית העץ", שיצרו יאיא כהן אהרונוב מהדג נחש יחד עם אחיו דן, איש חינוך, ושהפך לסדרת ילדים מצליחה בחינוכית.

על אוטיזם ודימוי גוף

לצד פזמונים חמודים־מצחיקים, יש בפרויקט גם כמה שירים רציניים - אמנם ללא שיקוף רגשי משמעותי, אבל עם עומק פסיכולוגי וחברתי - למשל, השיר "ילד לא רגיל", שעוסק ביחס לאוטיזם. "הרעיון התחיל מזה שהשמעתי לבת שלי שירים של מתי כספי ושל אריק איינשטיין, היא מאוד אהבה, ואז שמתי לה שיר של הדג נחש, וראיתי שגם זה עובד", מספר כהן אהרונוב. "בסופו של דבר, שאלתי את עצמי למה בעצם אני צריך להשמיע לה שירים מלפני 40 שנה, ולא ליצור בשבילה משהו שאני אוהב, ממחוזות הגרוב.

"הגעתי יחד עם אחי למסקנה שאפשר לדבר בשירים האלה על הכל, על כל מה שקיים, גם אם זה קשה. הילדים מרגישים הכל, גם אם לא מדברים איתם. אספנו את האמנים הכי טובים שיש ויצרנו אלבום שמביא את המוזיקה הכי טובה שאפשר, ממש כמו פעם, ודיברנו על אוטיזם, על דימוי גוף, על גירושים ועל מלחמה. כל מה שהוא חלק מהחיים שלנו. לשמחתנו, זה הגיע להמון ילדים אחרי שפנו אלינו מהחינוכית והפכו את זה לסדרה, שהגיעה למאות אלפי צפיות".

זה היה הימור די פרוע.
"ברור. בהתחלה כל מי שפנינו אליו אמר לנו 'עזבו, ילדים לא רוצים דברים מורכבים, תנו להם משהו שיתפוס אצלם', אבל התעקשנו לכבד את האינטליגנציה שלהם, וגילינו שצדקנו. בהופעות הם ממש מקשיבים למילים ושרים אותן. הורים מספרים לנו שזה גם מייצר שיח בבתים. דרך השירים הם לומדים להכיר את הילדים שלהם. מבחינתי, זה הניצחון של הפרויקט הזה. הוא גם היה איכותי, אמיתי ואמנותי, וגם מאוד־מאוד הצליח. זה לא מובן מאליו".

אגב, ראוי להזכיר כאן עוד שני אלבומים יפים שיצאו בשנות האלפיים, ושהציגו גם הם גישה מכבדת ואיכותית לשירי ילדים, אף שלא ממש כבשו את לב המיינסטרים: "לילה טוב", שיצרו עובדיה חממה ושרון רוטר, ו"ילד פעם", שיצרו לי גאון ואורי וינשטוק.

אחת מנקודות האור היותר בוהקות בשנים האחרונות היא הספרון "שירים לעמליה", שכתבה דפנה בן צבי לבתה כשהיתה בת 4, ושאיירה עפרה עמית. השירים הרגישים והחכמים שבו כאילו ממשיכים את תור הזהב ההוא, ולא במקרה הם הפכו למופע מוזיקלי מצליח. בשיר "פצע", לדוגמה, בן צבי מתכתבת, במתכוון או שלא, עם "ילד, אתה שואל" של אושיק לוי, ועוסקת בהתמודדות עם סדק - במקרה זה, פצע - במגננה ההורית.

הדגש בשיר הוא על תגובת הילדה לפצע של אבא ברגל. היא לא מוכנה להכיר באבא פצוע, ומעדיפה להתעלם מקיומו: "מאז אני לא רוצה לבנות איתו מגדל, גם לא להתנדנד איתו על הערסל... שום דבר לא יעזור, אני רוצה שהוא ילך עכשיו, ומוכנה שיחזור רק אם הפצע יעבור".

קובי אשרת: "תמיד אהבתי לכתוב שירים לילדים, כי אני חושב שהם אינטליגנטיים, שיש להם טעם נפלא, ושלא צריך להתיילד בשבילם. הם יכולים לספוג הכל. הבעיה היא שכמו פוליטיקה, גם המוזיקה פה השתנתה"

בשיר אחר, "בוא אבא", בן צבי למעשה מסבירה למה שירים כאלה נחוצים כל כך לילדים. "ספר לי על יער רוחש זאבים", מבקשת הילדה מאביה לפני השינה. "ספר על תינוקת שגרה עם דוב, על תנין שבלע את הרחוב". כלומר, כל עוד אבא או אמא פה, הילדה לא רק יכולה להתמודד עם שירים וסיפורים כאלה - היא דורשת אותם.

"ברור שאני כותבת לילדים, אבל העניין המרכזי שלי הוא לכתוב את הרגשות שלי, את המחשבות שלי, את הקשיים שלי", מסבירה בן צבי, "אני בעצם כותבת לילדה שהייתי, מרגיעה ומחזקת אותה. אני זוכרת את הילדה הזאת. אתה יודע, לאה גולדברג אמרה פעם שסופר טוב חייב לזכור היטב את ילדותו.

"מצער אותי לראות שיש פחות שירה לילדים שנוגעת ברגשות עצובים, ושכמעט לא מקריאים יותר לילדים שירים, כי ילדים שומעים גם את המוזיקה של המילים, ולא רק את התוכן. ההיגיון שמאחורי השירים העצובים, או הקשים, הוא שהתינוק הקטן קולט רק את המוזיקליות של המילים וככה הוא נרגע ונרדם, בזמן שהאמא, שכבר נורא עייפה בשלוש בלילה, יכולה להוציא את העצבים שלה, את הקושי, דרך המילים".

את חושבת שלהורים אכפת בכלל היום מהמילים?
"אני לא עושה את זה מתוך רצון לחנך את ההורים, אלא מתוך רצון להביע את עצמי בצורה הכי מדויקת שאני יכולה, ואני חושבת שאני מכבדת את הילדים מספיק כדי לדעת שהם שם, ושהם יכולים ליהנות מזה. הדבר שכולם מחפשים היום הוא להעצים את הילד, אבל ברוב המקרים עושים את זה בדרך מאוד שטחית, או לא נכונה. אי אפשר לשים דברים בצד. צריך להתמודד איתם. מוריס סנדק האמריקני, שכתב את 'ארץ יצורי הפרא', אמר פעם שהדבר היחיד שמעניין אותו כשהוא כותב זה איך ילדים שורדים. כלומר, איך הם שורדים את הפחדים, את הבדידות, את ההתנשאות של המבוגרים. זה גם מה שמעניין אותי".

לקשט מחדש קירות

בחזרה לחוף בוגרשוב. השמש שקעה, וממסיבת יום ההולדת של בת ה־7 נשארו רק כמה שקיות זבל גדולות, קשורות היטב, שהניחו הורים מתורבתים ליד האשפה. היה כיף, אבל מה עכשיו? איך תשרוד כלת השמחה הצעירה את הדאון ביום שאחרי, ללא כלים נפשיים שמכינים אותה לכך? היא כנראה תצליח, אבל זה יהיה כואב.

"רע לי, רע לי, רע ומר, יום ההולדת שלי נגמר!" כותבת בן צבי בשיר "יום הולדת". "נגמרו השירים, המשחקים, נגמרו שקיות הממתקים, המתנות נפתחו והונחו בצד, כולם הלכו, לא נשאר אף אחד". כואב, נכון, אבל משקף סיטואציה רגשית חשובה, שמשה דץ, למשל, לא מתייחס אליה ב"איפה העוגה?" שלו. ובהמשך בן צבי גם מציעה דרך להתמודדות: "אני רוצה לקשט מחדש את הקירות, למלא עוד ממתקים בשקיות, ללבוש את אותה שמלה ולהתחיל הכל מהתחלה".

וכך, מתוך הכאב על כך שיום ההולדת נגמר, צומחת פנטזיה. נברא עולם פנימי, דמיוני, שבו יום ההולדת קם לתחייה, הכאב נעלם, ואת מקומו תופסת התלהבות מחודשת. דמיון, כפי שיודע כל ילד, מנצח הכל. פיקוד העורף של התרבות הישראלית חייב לעשות יותר, במיוחד עכשיו, כדי להגן עליו.

bahariroy@gmail.com