בתחרות למציאת השחקנית הישראלית הכי ראויה לתואר "בעלת אלף הפרצופים", חנה לסלאו תהיה משובצת גבוה בפסגת הרשימה. בגיל 72, עם יותר מחצי מאה של עשייה, הקומיקאית הנצחית לא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש. מד"ר רות וסטהיימר ועד שיילוק של שייקספיר, מ"השיר שלנו" ועד המנקה קלרה, מסבתא זפטה ועד "שקשוקה", מ"גבעת חלפון אינה עונה" ועד טקס הפרסים בפסטיבל קאן, לסלאו מחליפה דמויות, פרצופים, מבטאים ושמות בקצב מסחרר כמו הדיבור הישיר שלה.
בחודש הבא היא תעלה לבמה בדמות אמה של פאני ברייס, בהפקה עברית למחזמר "מצחיקונת" בתיאטרון toMix. את הגרסה לקלאסיקה הנודעת מברודוויי, שהתפרסמה בסיקסטיז בכיכובה של ברברה סטרייסנד, מביים נתן דטנר, ומשתתפים בה מירי מסיקה, שלמה בראבא, ניצה שאול, ירון ברובינסקי, גל פופולר ועשרות זמרים ורקדנים.
מתוך המופע "מי מפחד מחנה לסלאו" // צילום: דיגיסטייג'
לרגל המאורע יצאנו עם לסלאו לסיור נוסטלגי בין התפקידים הגדולים שגילמה לאורך השנים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, ולדמויות שצרבה עמוק בפנתיאון התרבות והבידור של ישראל.
גבעת חלפון אינה עונה (1976) | ההצעה שהפכה לקלאסיקה
"הייתי ברביעיית הבנות של מועדון התיאטרון, ואסי דיין ראה אותי שם. נפגשנו והתחלנו לעבוד על התפקיד של יעלי, עם מיקי קם בתפקיד שפרה. הבאתי המון רעיונות, אבל שבוע לפני הצילומים אסי צלצל ואמר לי שהמפיק לא מוכן שיהיו שתי שחקניות אנונימיות בתפקידים ראשיים. הוא אמר שנורא לא נעים לו, אבל הביאו את ניצה שאול מלונדון לגלם את יעלי. עכשיו ניצה ואני עובדות יחד ב'מצחיקונת'".
נעלבת מהדחייה?
"מיקי קם לקחה את זה ללב יותר ממני, אבל אמרתי שמה שצריך לקרות קורה. אני כזאת. כשהם התחילו לצלם, אסי צלצל ואמר לי: 'אני חי עם זה לא טוב, ואני רוצה להציע לך משהו ברוח ספורטיבית, תפקיד קטנטן, חמש דקות מסך, של חרמונה, פקידת המח"ט, שאיתו את מגיעה בהליקופטר'.
"הוא שאל אותי אם יש לי מדי דקרון צמודים, והיו לי מהלהקה. אמרתי, יאללה אני באה. הייתי צריכה להתנשק בהתחלה עם אושיק לוי, ששיחק את ג'חנון, וכולם מציצים. הצעתי שאם אנחנו באים בהליקופטר, כמו בסרט 'מ.א.ש', אז שנשתמש בו להרים את האוהל. הייתי שם עם חזייה ותחתונים, ואסי ניסה לשכנע אותי להוריד חזייה, 'כי ממילא לא רואים כלום'. אמרתי לו 'אם לא רואים, למה צריך?'
"רוב התפקיד שלי היה אלתור, כמעט לא היה לי טקסט. באתי עם המדים מהבית, ליום צילום אחד, וכל השאר היסטוריה. בסוף הקרנת הסרט בקולנוע תל אביב סוכנת השחקנים לביאה הון, שהיתה אז ה־סוכנת, ניגשה אלי ואמרה לי 'אני רוצה להחתים אותך'".
"ב'גבעת חלפון' הצעתי לאסי דיין שאם אנחנו באים בהליקופטר, אז שנשתמש בו להרים את האוהל. הייתי שם עם חזייה, ואסי ניסה לשכנע אותי להוריד, 'כי ממילא לא רואים כלום'. אמרתי לו 'אם לא רואים, למה צריך?'"
הרגשת שמדובר בסרט שיהפוך לפולחן?
"אי אפשר אף פעם לדעת כשעושים סרט. את עושה את הכי טוב שאת יכולה. אני יכולה להבין למה הוא הפך לכזה, הוא סרט מאוד ישראלי, ארץ ישראל, שירות המילואים, הצבא, וכמובן הגשש ואסי. זה עשוי מאוד טוב".
"ברנשים וחלומות" (1981) | בדיוק כשנמאס לי להופיע מול שני אנשים
"ל'ברנשים וחלומות' הגעתי אחרי שעשיתי הצגת יחיד באנגלית ובעברית שעלתה במלון שרתון, בשם I'm Getting My Act Together and Taking It on the Road, וזאת היתה הרפתקה. במקור, מנכ"ל המלון רצה להפוך את המועדון במלון לתיאטרון, אבל ההצגה היתה פלופ קולוסאלי. עדנה שביט ביימה, הייתי אז נורא צעירה, ושיחקתי מישהי שאמורה להיות עשור מעל גילי. בקיצור, כל הסיבות לכישלון.
"הופעתי בפני המנכ"ל ואשתו, ומלצרים שחיזקו את הרכב הצופים, ונקעה נפשי מלהופיע מול שני אנשים. רציתי קהל. ואז הציעו לי את 'ברנשים וחלומות', וידעתי שאני רוצה גדול, היכל תרבות, מיוזיקל. תמיד אהבתי מיוזיקלס.
"עשיתי הצגת יחיד באנגלית ובעברית שעלתה במלון שרתון, והיא היתה פלופ קולוסלי. הייתי אז נורא צעירה, ושיחקתי מישהי שהיא עשור מעל גילי. כל הסיבות לכישלון"
"נשארו לי זיכרונות נפלאים מההפקה. צדי צרפתי הנהדר, קאסט נפלא, ההיכל היה מפוצץ 60 פעם. לא אשכח שאילי גורליצקי אמר לי 'תסתכלי על הקהל, לא תראי את זה הרבה בחיים'. אמרתי לו 'יכול להיות שאני עוד אראה' (צוחקת). זה באמת היה מטורף, משגע".
"אירמה לה דוס" (1987) | רזה מאוד אני כבר לא אהיה
"זאת היתה נפילה קולוסלית. 'עלובי החיים' יצאו אז בקאמרי, עם דודו פישר כז'אן ולז'אן, הצלחה ענקית, עם ריקי גל ושלומית אהרון. אנחנו יצאנו במקביל כהפקה פרטית בהיכל התרבות. הכוריאוגרף היה אוהד נהרין, וזה היה כישלון בקופות, הפקה ענקית שקרטעה, והפסידו שם המון כסף".
למרות הכישלון, נהנית שם?
"מאוד. זאת היתה הפקה יפה, למרות שמראש קצת הריחה לי אלטע שמאטע. זה גם היה בעידן האיידס, והרגשתי שזה לא יעבוד. ולא טעיתי, אני יודעת לזהות. אני זוכרת שצדי אמר לי שאני צריכה לרזות לתפקיד, והייתי אז רזה! אמרתי לו 'אני בחיים לא אהיה רזה מאוד', והוא ענה 'בשואה כולם היו רזים'. יש לי זיכרון נהדר מההפקה, ואחריה התגרשתי".
סבתא זפטה (1987) | סבתא חיה (ולא) מתה
"בתוכנית האירוח 'סיבה למסיבה', ששודרה בערוץ 1 בכל יום שישי, יגאל בשן, דני בסן ואני, בניצוחו של דוד קריבושי, היינו מגיבים עם 'שיר השבוע' לאירוע שהיה בחדשות. יום אחד קריבושי סיפר שאלון אבידר כתב שיר שהגיב לתקרית שבה עבריינים כפתו זוג קשישים ושדדו אותם ברחוב שינקין. השיר 'שודדים וגנבים', עם המילים 'קוראים לי סבתא זפטה, אני שולפת מהר... קישטא גנבים לכו הביתה' הוקלט באולפן, וזה היה היסטרי.
"אחרי שבוע נערכה הפגנה מול בניין גל"צ ביפו, במחאה על שלא משמיעים מוזיקה מזרחית ברדיו. היום זה נשמע הזוי. הניפו שם שלטים, וגם ג'קי מקייטן נכח, עם כיסא הגלגלים שלו. אמרנו שאנחנו חייבים להגיב לזה.
"אבידר כתב את 'מריומה יומה', עם השורה 'מריומה שלי כתבתי לך שירים, אבל ברדיו לא משדרים...', וזה היה סוג של פרודיה, אבל עם אמירה חזקה. הקלטנו שוב באולפן, בביצוע סבתא זפטה, אבל בישיבה לפני התוכנית מני פאר, שהנחה, אמר שיש בעיה, כי מקייטן הוזמן לאולפן להתראיין על ההפגנה, והוא עלול להיפגע מהשיר. אמרתי למני: 'תן לי לצלצל לג'קי ולהציע לו להצטרף אלי בשירה בבית האחרון. ברגע שהוא יצטרף, זה יוציא את העוקץ'.
"מני פקפק, אבל ג'קי הסכים להצעה - וזה הפך לשלאגר היסטרי, מקום ראשון במצעדי הפזמונים. זאת היתה כאמור פרודיה, אבל העם החליט".
עד היום זו הדמות שהכי מזוהה איתך.
"את הדמות אני המצאתי. החלטתי שזו סבתא רוטנת, נרגנת, בהשראת אבא שלי, שבא מהשואה והיה אומר תמיד כמה קשה פה ואיך היה צריך לנסוע לאמריקה. היידיש זה כמובן מהבית. כיוון שהיא זקנה, יש לה חופש להגיד הכל. היא הפכה לדמות בתוכנית הבימתית הראשונה שלי ב־1988, 'לסלאו בחיוך ישיר', שכתבתי עם יוסי בנאי, והיא מלווה אותי עד היום. הקהל לא מוותר לי. היום הסבתא מתפרעת בקטע של סטנד־אפ הורס על בית אבות, שנגמר בסוף עם השיר 'מריומה'. זו דמות אייקונית. בחודש הבא טיפקס, שמופיעים בבארבי, הזמינו אותי לעשות איתם את השיר על הבמה, ואני אסכים".
קלרה המנקה (שנות ה־80) | עם אסי עזר ורותם סלע במקרר
"קלרה היא מנקה עם חוכמת חיים, והדמות שלה הגיעה גם לפרסומות. עשיתי פעם קמפיין למזרנים, והבאתי את המשפט העממי 'אנחנו עניים מדי בשביל לקנות בזול'. זאת היתה דרך החשיבה של קלרה.
"עבדתי ב־1988 עם יוסי בנאי, שלא אהב פוליטיקה, וכתבנו ביחד קטע שבו קלרה מפצחת גרעינים ויורקת את הקליפות תוך כדי שהיא מנקה. ואז היא אומרת 'כמה שמנקים - הלכלוך תמיד יישאר', כשהמטאפורה היא ללכלוך בממשלה. היא גם אומרת שם 'פעם היה פחות צפוף, היו פחות אנשים, צריך לקחת את המדינה החוצה ולנער טוב־טוב, שכל הלכלוך ייצא'. יוסי פחד והוריד את הקטע הזה.
"לא ידעתי מאיפה בא לי הקול של קלרה. לקח לי שנים לקלוט שזה הקול של ידידה, אחותו של איציק עוקב, חבר שלי מהלהקה הצבאית. ואיך נולד הקוקו והפפיון? צילמנו אצל מיכה קירשנר בסטודיו את כרזת המופע, והיה שם בד אדום עם עיגולים לבנים. יוסי בנאי אמר לי 'קחי את הבד ותעשי מזה משהו'. עשיתי קוקו, וגם קשרתי את הבד על החזה כמו סטרפלס, בצורת פפיון".
"לא ידעתי מאיפה בא לי הקול של קלרה המנקה. לקח לי שנים לקלוט שזו אחות של חבר מהלהקה הצבאית. ואיך נולד הפפיון? כשצילמנו את הכרזה בסטודיו היה שם בד אדום עם עיגולים לבנים. יוסי בנאי אמר לי 'תעשי מזה משהו', אז עשיתי קוקו וקשרתי על החזה בצורת סטרפלס"
איך נולדה הדמות מלכתחילה?
"המופע שביים יוסי בנאי הורכב ממערכון־שיר, מערכון־שיר. אלון אולארצ'יק כתב לי שיר, וחשבנו שמתאים שקלרה תשיר אותו, אבל היה צריך לפניו מערכון, ושם נולדה קלרה. אף אחד לא זוכר את השיר, אבל עם קלרה אני ממשיכה עד היום. והיא מתעדכנת, יש לה חיים משלה, הקהל לא מוותר לי עליה.
"בהדרן בתוכנית הנוכחית שלי, 'מי מפחד מחנה לסלאו', אני חוזרת לקטע שעשיתי עם קלרה בבית האבות, אבל מתייחסת לסלבס של היום. למשל, אני פותחת את המקרר ורואה שם את רותם סלע ואסי עזר. בכל מקום שפותחים הם שם, תפסו את הטלוויזיה לכולם. עדכנתי גם על הפרידה של סטטיק ובן־אל. הכל מתעדכן".
"השיר שלנו" (2007-2004) | הייתי משוגעת, התפרעתי לגמרי
"בדמות של נעמי שחר הייתי משוגעת, התפרעתי לגמרי. זאת היתה סדרה יומית ששודרה ביס, וזה אומר שכל יום הייתי צריכה ללמוד טקסטים. מי יכול? אז מבינים את הסיטואציה, את הקונפליקט, ומאלתרים קצת. הטקסט היה כתוב נהדר, ואורי גרוס, מיוצרי הסדרה, הרשה לי הרבה פעמים לאלתר".
היום דור חדש נחשף לסדרה, בני נוער מתים עליה.
"זה מה שנקרא קלאסיקה, סדרה שעומדת במבחן הזמן. אנחנו קצת הקדמנו את זמננו. גם 'תנוחי', שבכלל הקדימה את זמנה, היתה סדרה משוגעת ומטורפת. יש לי מעריץ שעשה לי דיסק עם כל הפרקים. ל'השיר שלנו' קמתי כל יום מוקדם בבוקר, ורוב הבגדים והתכשיטים שם היו שלי מהבית. ממש חגגתי בצילומים, הלכתי על זה.
"נעמי שחר היא דמות גדולה מהחיים, ויש לה מניע. זה חשוב. שאלו אותי למה את משחקת תמיד את הרעות? ועניתי שאני לא שופטת את הדמויות שלי. אני לא רעה ואני לא משחקת תוצאה. גם הרעים בחיים לא יודעים שהם רעים, הם מאמינים בצדקתם, אבל צריך להיות להם מניע, והמניע שלי שם הוא שהבת שלי תצליח - וכל האמצעים כשרים. התפרעתי עם נעמי לגמרי, אהבתי אותה מאוד".
יש סיכוי לקאמבק?
"בכיף! אני מאוד אשמח".
"אזור חופשי", 2005 | "כבר הספידו אותי. ואז הגיע הפרס
"ההצעה לתפקיד הגיעה אחרי שלוש שנים קשות שבהן לא עבדתי. כבר הספידו אותי, אמרו שאני גמורה, שמנתי מאוד. זה הסרט השני שעשיתי עם הבמאי עמוס גיתאי, ונטלי פורטמן היתה הכוכבת. זה סרט מסע, בנהיגה, המצלמה באקסטרים קלוז־אפ כל הזמן. התנאים היו לא פשוטים, עמוס ישב מאחור עם צלם, סאונד מתחת לרגליים, לא היה פשוט לנהוג ולשחק.
"כשזכיתי בפסטיבל קאן על התפקיד, נטלי צלצלה ואמרה לי 'הם לא יודעים, את צריכה לזכות בפרס גם על ההתנהלות מול עמוס, איך הסתדרת איתו, ועל זה שנהגת ושיחקת במקביל'. היא לא האמינה שנוהגים באמת, כי בהוליווד משתמשים ברמפה מיוחדת לצילומים, אבל אני נהגתי משרתון בתל אביב עד רבת עמון בירדן. ימים, חתיכת נסיעה. בהתחלה נטלי רצתה לעזוב, אבל בסוף ראתה שאני נוהגת מצוין, וביקשה לנסוע רק איתי".
האמנת שתזכי בקאן? הישג אדיר לשחקנית ישראלית.
"באירוע ההקרנה המוקדמת בפסטיבל כל העיתונאים והמבקרים עמדו ומחאו כפיים, וכשיצאו אמרו לי 'זה היה נפלא'. הייתי בטוחה שהם אומרים את זה לכולם. היינו שם שלושה ימים מאוד אינטנסיביים. ראיינו אותי לטלוויזיות מכל העולם, ועמוס אמר 'מהמרים עלייך' - אבל לא האמנתי. באותה שנה היו מועמדות שרון סטון, ג'ולייט בינוש, נטלי פורטמן ואני.
"מיכאל תפוח, המפיק, אמר לי 'משכנים אותך במלון מפואר. אם את נשארת פה עוד יום, זה אומר שאת כנראה זוכה'. כשהתחילו לשאול אותי לקראת הטקס אם הכנתי נאום, שאלתי את עמוס אם אני יכולה להזכיר את השואה, כי באותו יום ציינו 60 שנה לשואה, ואמא שלי היתה עדיין חיה. עמוס אמר 'את יכולה לדבר על מה שאת רוצה, זה הרגע שלך'.
"ואז קראו בשם שלי ועליתי לבמה. אני די טובה באלתורים, וכשרייף פיינס העניק לי את הפרס ורכן לתת לי נשיקה בלחי, הזזתי את הפנים ונתתי לו בשפתיים. כולם צחקו, וכבר נשבר הקרח. אמרתי לקהל שתמיד חלמתי לנשק את רייף.
"בדברי התודה שלי חלקתי את הפרס עם עמוס גיתאי ועם אמא שלי, ניצולת שואה מאושוויץ, וכל השורדים שעדיין חיים ברחבי עולם. אמרתי שהגיע הזמן שהפלסטינים והישראלים יישבו יחד ויפתרו את המשבר במזרח התיכון. פתאום התחילו מחיאות כפיים מטורפות".
קשה היום לחשוב על שחקן ישראלי שיקבל הוקרה כזאת בעולם. בינתיים בעיקר מחרימים אותנו.
"הבן שלי, בן, התקבל עכשיו לפסטיבל סאנדנס עם סרט שהפיק, למרות שאמרו שיש אנטישמיות ושלא ייתנו לנו. אני חושבת שגם היום, אם יהיה סרט מעולה, יש סיכוי. אבל מובן שהיום הרבה יותר קשה לישראלים".
"בנות הזהב" (2016-2011) | יותר כיף מאשר שליחות
"הסדרה שודרה בערוץ 10, ואני שיחקתי בה את דליה. צילמנו באולפני הרצליה, שירילי דשא היתה הבמאית, את הטקסטים למדנו בעל פה כי לא היה לנו פרומפטר, והפרטנריות היו נהדרות. עם מיקי קם אני הולכת המון שנים אחורה, תיקי דיין נפלאה, ועל רבקל'ה מיכאלי אני מתה. אנחנו בקשר עד היום.
"זו אמנם היתה התוכנית הראשונה בארץ שנתנה מקום בולט לנשים מבוגרות בטלוויזיה, אבל לא אגיד שהרגשנו שליחות. הפרקים היו כתובים היטב, אבל לא הרגשתי חלוצה או פורצת דרך. זה היה סיטקום טוב, עם טובות הקומיקאיות בארץ, והיה תענוג".
הומור ביידיש (2017) | עסיסית בכל הזדמנות
"זו שפת האם שלי, אני חולמת ביידיש. בתפקיד שיילוק הכנסתי יידיש, כשזה מתאים אני מוסיפה. היידישפיל חיזרו אחריי שנים, וב־2017 עשיתי הצגה נהדרת שם, 'אדיפוס שמדיפוס', שמבוססת על סרט של וודי אלן, שבו אמא שלו מדברת איתו מהשמיים. זה היה מאוד מצחיק.
"היידיש היא שפה שיש בה עסיסיות, ואני מכניסה אותה בכל הזדמנות. במופעים שלי אני עושה קטעים ומתרגמת לעברית, כי הקהל של היידיש הולך ונעלם. אני מכניסה את השפה הזאת איפה שאני יכולה, כשזה מתאים, ועכשיו גם ב'מצחיקונת'".
"שקשוקה" (2025-2021) | באור התכלת העזה
"בעבודה על 'מצחיקונת' ירדנו לשתות קפה, והיו שם מלא ילדות ונערות שביקשו סלפי איתי. נתן דטנר, במאי ההצגה, שאל למה הן מסתערות עלי, והאם אני גם כוכבת ילדים ונוער עכשיו. עניתי לו שכן (צוחקת). זה קרה לי גם אחרי 'השיר שלנו'.
"צריך לעשות בחירות נכונות, במיוחד אם את שורדת 50 שנה במקצוע, ובחרתי ב'שקשוקה' בכאן חינוכית קודם כל בגלל היוצרים, אבנר ברנהיימר ואביעד קידר, והסופרת גליה עוז, שכתבה את הספרים שעובדו לסדרה. אני אומרת גם הרבה 'לא', הולכת לפי תחושת הבטן של דברים שאני מרגישה שהם איכותיים. במקרה של 'שקשוקה' הרגשתי שזה טוב ונכון. יש אנשים ששוכחים שהתחלתי בכלל עם 'קשקשתא', בסבנטיז, ושאני האמא הביולוגית שלו. אני ילדתי את קשקשתא עם הקוצים, ואחרי שנה נתתי אותו לנירה רבינוביץ'. ותשאלי למה".
למה?
"עשיתי סרט עם אורי זוהר, וראיתי שכתוב בפרסומים 'חנה לסלאו (קשקשתא)'. אמרתי אללי, זה דבק בי! באתי לטלוויזיה הלימודית ואמרתי שאני עוזבת. אמרו לי 'השתגעת?'. הבנתי שזה עלול לדבוק בי, ולא רציתי להיות 'חנה לסלאו (קשקשתא)'. אני אוהבת ילדים, עושה המון הצגות בחנוכה. אם ילד רואה הצגה טובה ואיכותית, אנחנו מחנכים את דור העתיד. אם הוא רואה משהו קלוקל, זה מה שיישאר לו בטעם, והוא לא ירצה לראות עוד. זה דבר חשוב. 'שקשוקה' עוסקת בשמנופוביה, בהומופוביה ובעוד תכנים חשובים, אני משחקת את תכלת, המנהלת המשוגעת, ומכניסה את השיגעון לדמות".
"מי שמע על חווה ונאווה" (2022)
"זאת היתה חוויה. קרן מור ואני עבדנו ממש יפה יחד. התפתחתי כשחקנית דרמטית עם השנים. אחד התפקידים הדרמטיים והמרגשים שעשיתי היה לביבה פופוך ב'מלאכת החיים' של חנוך לוין בהבימה. וגם פה התפקיד היה דרמטי, של מישהי שהיא מרמורית החורש, אדם שפספס. אישה מאוכזבת שלא יישמה את החלומות שלה, כמו הרבה אנשים בעולם שפספסו".
מאיפה את מתחברת לתחושות האלה?
"גם ממקומות אחרים וגם ממקומות אישיים - למשל שלוש השנים שהיה לי קשה ולא עבדתי בהן. הלכתי עד הסוף בדמות בסדרה, נראיתי שם שערורייה. הייתי מאוד רזה, יותר מדי. אני הרי סוכרתית, מזריקה, והגעתי ל־58 ק"ג, תת־משקל. נראיתי כמו הירקות ששוכחים במקרר ומוצאים אותם אחר כך מצומקים. אחרי הצילומים היה לי אירוע מהסוכרת, הגעתי לבית חולים באמבולנס, הייתי במצב לא טוב. חוץ מהחוויה הזאת הצילומים היו מעניינים מאוד, לא קלים. זאת סדרה עמוקה, שלא התרוממה מאוד, למרות שהיתה במקום הראשון בצפייה ביס הרבה מאוד זמן".
"חנה לסלאו היא ד"ר רות וסטהיימר" (2024) | בלי בלמים
"הרבה דברים סיקרנו אותי בדמותה של ד"ר רות וסטהיימר ז"ל. יש בינינו דברים מקבילים - אני בת לניצולי שואה והיא ניצולה בעצמה. כבר ב'סיבה למסיבה' עשיתי קטע שבו חיקיתי אותה, ועברנו ייסורים עד שקיבלנו את הזכויות למחזה, שמירי לזר תרגמה לתיאטרון חיפה. כשקראתי אותו לראשונה פשוט התאהבתי בחומר והתחברתי לד"ר רות.
"היא לא מפסיקה לדבר, וההומור שלה משלב צחוק ודמע. בדיוק אני. אצלי השואה מסתתרת מתחת. הסיפור שלה הוא סיפור של אישה שהמציאה את ההעצמה הנשית, באומץ. היו לה שלושה בעלים, היא לא הפסיקה ללמוד והאמינה בעצמה, היתה לה הצלחה בינלאומית - וככה חולפת תהילת עולם.
"כיום רבים לא יודעים, אבל ד"ר רות היתה ענקית בארה"ב. היא גם היתה מהנשים הראשונות שדיברו על סקס, וזה קצת דומה במובן מסוים לסבתא זפטה, שגם דיברה על סקס. לא בגסות, אלא בדרך שלה, כסבתא יהודייה. נועז, אבל לא זול ומלוכלך. וזאת היתה פריצת דרך.
"באייטיז גם אני העליתי מופע בשם 'סקס, שקרים וחנה לסלאו'. דיברתי שם על סקס, ומי דיבר על סקס אז? היו מקומות שלא רצו להזמין את המופע, בגלל הקטעים שבהם דיברתי על סקס חופשי, והיו מופעים לוועדי עובדים שבהם נכתב 'האמנית תדבר, אך לא על סקס'. כששאלתי למה, אמרו לי שיש דתיים בקהל. אמרתי, 'ומה? הם לא עושים סקס? הם עושים את זה יותר מאיתנו (צוחקת)'. אף פעם לא חשבתי על עצמי בסטנד־אפ כאישה - אני אמן, ולא היתה לי שום בעיה לדבר על סקס. כיום, אגב, אני מרגישה שפחות בא לי. זה בתקופות".
הספקת לפגוש את ד"ר רות לפני שנפטרה.
"נכון, ביקרתי את הילדים שלי בניו יורק, והרגשתי שאני חייבת לפגוש אותה. יש לה בת, מרים, שתגיע החודש להצגה, ודרכה איתרנו את רות. התברר שהיא עברה שבץ, והיא הסכימה לפגוש אותי על כיסא גלגלים בבית החולים השיקומי בברוקלין. השבץ פגע לה במוטוריקה ביד וברגל, אבל לא בדיבור. אדם לא בהכרח יסכים שיראו אותו במצב כזה, והיא הסכימה.
"באייטיז היה לי מופע, 'סקס שקרים וחנה לסלאו', ודיברתי על סקס. היו מופעים לוועדי עובדים שבהם נכתב 'האמנית תדבר, אבל לא על סקס' - בגלל הדתיים בקהל. אמרתי, 'ומה, הם לא עושים?' אף פעם לא היתה לי בעיה לדבר על סקס. היום אני מרגישה שפחות בא לי. זה בא בתקופות"
"בפגישה היא היתה חריפה מאוד, מדהימה, רק קצת יותר איטית בתגובות שלה. אחרי כמה חודשים היא נפטרה, ומרים סיפרה לי שיומיים לפני, כשהיתה בבית החולים מוקפת בכל אהוביה, היא אמרה 'כשאשתפר ניסע לישראל לראות את חנה לסלאו בהצגה'. תראי כמה אופטימיות היתה בה. מאוד התחברתי לאישה הזאת".
"הסוחר מוונציה" (2025) | אילוף הסורר
"את שיילוק גילמה עד היום אישה רק ברויאל שיקספיר בלונדון, ועכשיו אני, בהבימה, בחירה של משה קפטן הבמאי. אני מעולם לא התמודדתי עם שייקספיר, אני אוטודידקט, לא חוג דרמטי, לא בית ספר, כלום. יש לי ניסיון של שנים, כי התחלתי בקאמרי, אבל בשייקספיר לא נתקלתי. כשקפטן הציע, זה נראה לי מאוד מאתגר.
"לקחנו את העלילה לברלין 1933, עליית הנאציזם. להגיד שהיה לי קל ללמוד את הטקסט? לא, כי זו הרי לא שפה מדוברת, יש בה חריזה, משקלים. ואני בדרך כלל לומדת טקסטים בקלות. בשלב מסוים אמרתי למרים (עציוני, המנהלת שלה; מ'כ) 'זה קשה לי, אני מצטערת שהסכמתי לזה'. היא אמרה לי 'חנהל'ה, אני מכירה אותך, את תתגברי'. וברגע שהשתחררתי - זה קרה. אני אומרת תמיד לחבר'ה הצעירים: 'תשתחררו מהטקסט. אי אפשר להסתכל כל רגע על הדף'. טקסט הוא טקסט, אבל את הדמות מוצאים בצורה אחרת.
"להתקרב, לעבוד ולאהוב את הדמות של שיילוק זה תהליך, ואת זה היה לי. ברגע שהשתחררתי מהטקסט אפשר היה לשחק. היום, בסוף כל הצגה, בהשתחוויה, אנשים בקהל עומדים, וזה ממש מרגש. אני מרגישה שההצגה השתחררה, וזה כיף, זה תענוג".
"מצחיקונת" (2026) | גם אני הייתי עיוורת
"אני מכירה את 'מצחיקונת' בעל פה. את הסרט ראיתי כשעוד יכולתי לשחק את פאני פרייס, ויש נאמבר משם שביצעתי בתוכנית טלוויזיה שעשיתי. מאוד רציתי להיות מצחיקונת, אבל עכשיו אני האמא של פאני, של מירי מסיקה המקסימה, שאיתה הייתי ב'עלובי החיים'. אני מגלמת אישה בעלת באר, חזקה, מצחיקה, וולגרית, שורדת. הבת שלה, שרצה על הבמות, היא ברווזון מכוער, אבל מאוד מוכשרת. אני מאמינה בה.
"בהצגה (שתעלה במארס בביתן 2, אקספו תל אביב; מ"כ) אני משחקת קלפים עם ניצה שאול ועם יעל עמית, החברות שלי, והדמות יושבת עלי בול. נתן דטנר הרשה לי להוסיף פה קצת יידיש, זה מתאים לדמות שחיה בשנים ההן בברוקלין. כשפאני הופכת לכוכבת, אני אומרת לה על ניקי ארנשטיין, שהוא בעצם נוכל: 'את אהבת אותו יותר מדי, עיוורת היא האהבה'. גם אני בעצמי הייתי עיוורת בחיי הפרטיים, בחתונה שלי עם בני בלוך. הזהירו אותי, ולא רציתי לראות, זה מטשטש. יש פליק דרמטי בסוף".
המחזמר הזה הוא הגשמת חלום?
"הגשמת החלום היא שבגיל 72 אני במקצוע הזה, עדיין מחוזרת, יכולה לבחור ובוחרת. זה לא מובן מאליו".
