מתי בפעם האחרונה הופעת?
"בשבוע שעבר, ובערב יום הזיכרון וביום העצמאות עם תיסלם באילת. אני מופיע בארבעה פורמטים שונים. יש את תיסלם, שהיא משהו שאנחנו עושים כבר 42 שנה וזה באמת עונג גדול להיות עם האנשים האלה, שהם כמו משפחה. יש לי מופע אינטימי שבו אני מופיע עם עדן ניר בסון, הגיטריסט שלי כבר שבע שנים, וזה מופע שבו אני מתגלה גם כמצחיקן לא קטן. יש לי מופע חדש עם חמישה נגנים, שהתחיל בפסטיבל הפסנתר, אנחנו עושים ערב שמוקדש כולו ליענקל'ה רוטבליט שגם מתארח במופע, וזה כיף לא נורמלי. ואחרון חביב, מופע אינטימי עם יושי שדה, שבו אנחנו מופיעים בבתים של אנשים.
"התחלנו את המופע הזה לפני שבע שנים, ובגלל שאני סובל מחרדות נטישה יש לי תמיד פחד שלא יבואו לראות אותי. זה משהו שמקנן בי כבר שנים ודי משפיע גם על ההתנהלות שלי בחיים. הרבה פעמים אני מחליט שאני לא מופיע עוד כי לא מגיעים מספיק אנשים לטעמי, אבל כשאתה מופיע אצל אנשים אין סיכוי שהם לא יהיו בבית. הם הרי הזמינו אותך, אז כנראה הם יהיו בבית.
"אני מאוד אוהב להופיע, זה מרגש אותי בכל פעם מחדש, ולקראת כל הופעה אני מתרגש כאילו זו ההופעה הראשונה. אני אוהב את המפגש עם הקהל, האדרנלין הזה נחוץ לי כדי לא לשקוע".
מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?
"אף פעם. יש אולי שניים או שלושה שירים שהלחנתי, לא כתבתי, שנכנסו לאלבומים שלי. יש לי איזה סוג של מחסום יצירתי מטורף. הכי בא לי בעולם לכתוב שיר אבל זה פשוט לא קורה, מחסום בלתי עביר".
מתי בפעם האחרונה זיהו אותך ברחוב?
"הבוקר, והאמת היא שבתקופה האחרונה זה מאוד נעים. מתברר שאנשים אוהבים את השירה ואת הקול שלי ומחמיאים על מה שאני עושה, אז יש לי עדנה לעת זקנה. זה לא תמיד היה ככה. בשנים הראשונות של תיסלם היתה היסטריה סביבנו, אבל אחר כך היו הרבה שנים של התפיידות לתהום הנשייה, כאילו כלום. בעצם, חזרתי להיות פעיל רק בשבע השנים האחרונות, שבע השנים הטובות.
"אני טיפוס שנלחץ מתשומת לב. זאת אומרת, על הבמה אני פתוח, אבל כשיש יותר מדי תשומת לב ובאים אלי הביתה זה מלחיץ אותי, ובתקופת תיסלם לא היה לי פשוט הדבר הזה. רציתי לעשות מוזיקה ורציתי הכרה, אבל יש הבדל בין הערצה להכרה. רציתי הערכה, שיגידו 'בוא'נה, אתה עושה את זה טוב'. מה שקורה היום זה מה שרציתי שיהיה תמיד. האישיות שלי כנראה לא אפשרה שזה יקרה בשלב יותר מוקדם כי לא היה לי אורך הרוח הנכון, לא התמודדתי. האמת היא שהתחושה הקבועה שלי בין תיסלם המקורית לבין הקריירה המאוחרת שלי היא של כישלון.
"בשבע השנים האחרונות קרו כמה דברים. הופענו עם הסימפונית של ראשון לציון והתגובות היו מעולות, אז החיזוקים נתנו לי יותר תעוזה. התחלתי להעז לעשות דברים שלפני כן גרמו לי לחרדות. להיכנס לאולפן היה גורם לי חרדות, להופיע היה גורם לי חרדות. לאט־לאט למדתי להתמודד, והיום אני באמת נמצא במקום טוב מאוד. עברתי מהימנעות לעשייה מרובה. אני לייט־בלומר והגעתי לבגרות מסוימת".
מתי בפעם האחרונה כעסת מאוד?
"החודש. אחרי פטירתו של יהונתן גפן ז"ל, שהוא איש יקר וחשוב בתרבות הישראלית שגדלתי עליו. התגובה המכוערת של טלי גוטליב על פטירתו הכעיסה אותי. אני לא מבין ממה האישה הזאת עשויה, מה המבנה האישיותי שלה ולמה היא מתנהגת בצורה כזו. זה מעורר חלאה וכעס וזעם.
"אני מאוד מודאג מהמצב בארץ, וגם הולך להפגנות. יש כאן בעיות שהתחילו מקום המדינה ותמיד טאטאו אותן הלאה, אז הכל טואטא, טואטא וטואטא, עד שהגענו למצב כמו עכשיו שגפרור אחד הדליק הכל וקורה פה משהו עמוק.
"לימדו אותנו בשיעור אזרחות ששלוש רשויות הן הדבר הבסיסי בדמוקרטיה הישראלית, ומה שקורה זה ניסיון לכפות שינוי קיצוני, שיכפיף את הרשות המשפטית לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, שהן למעשה אותה רשות כי זה רוב של אלה שנבחרו. אם שינוי כזה יעבור, גמרנו עם הדמוקרטיה. אני מרגיש גם שלאנשים נמאס להיות חוטבי עצים ושואבי מים של ציבור אחר. מבחינתי, תתפללו בבית - ותלכו לעבודה. תפרנסו את המשפחה שלכם, ובזמן החופשי אני אעשה פסלים ואתם תלמדו תורה.
"בהופעות, כשאנחנו שרים את 'פרצופה של המדינה', שנכתב ב־1990 וכל הזמן מקבל עוד ועוד משמעות אקטואלית מפחידה, הקהל קם וצועק 'דמוקרטיה!'. באיזשהו מקום אני מרגיש שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. כל מה שהיה ברור לגמרי מבחינת הדנ"א הישראלי שלי הפך פתאום ללא ברור. לא השיח, לא השפה. אנחנו לא עם אחד יותר, גמרנו. כל הסיפור הזה של אחים נעלם, הוא לא קיים. אנחנו שבטים שהצליחו - ואני אומר את זה במפורש, הצליחו - לסכסך בינינו ולקרוע אותנו לגזרים. אני נורא דואג ומרגיש שלי היתה ילדות הרבה יותר טובה ובטוחה מאשר לילדים שלי, ושלנכדים שלי יהיה עוד יותר גרוע".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"אני כל הזמן מתגעגע לאמא שלי, יהודית. כבר 47 שנים שהיא איננה, ואני עולה לקבר שלה. אני הולך לשם כי עבורי זה לחזור לקריית גת, למקום שלי, אבל קריית גת שלי כבר לא נמצאת, וגם אליה אני מתגעגע. היתה לי הילדות הכי מדהימה בעולם. אנשים מדברים על עיירות פיתוח ועל העזובה בפריפריה, אבל בשנות ה־60 וה־70 זה לא היה ככה. הביאו לנו את המורים הטובים ביותר. היו לי מורים שבאו במיוחד לקריית גת כדי ללמד אותנו בתיכון רוגוזין, שהיה תיכון מדהים. יצאו ממנו אנשים משכמם ומעלה.
"ראיתי את הפחונים שאנשים גרו בהם כשהגעתי עם אמא לארץ. אנחנו גרנו בדירת שני חדרים - בחדר הגדול גרה משפחה אחרת, ואמא ואני היינו בחדר הקטן. זה היה בסדר, כי זה מה שהיה. אחר כך הגיעה עוד עלייה, ואמא שלי נתנה למשפחה אחת לגור אצלנו עד שהבית שלהם יהיה מוכן, בלי לקחת מהם כסף. הם נתנו לי אופניים במתנה. בגדים הייתי מקבל מהשכנים. היה לנו מעט אבל היינו לבושים היטב ואכלנו בסדר. מבחינתי היה לנו הכל.
"אמא נפטרה תוך כדי השירות הצבאי שלי בלהקת חיל האוויר. היא חלתה בסרטן המעי, ורק אחרי שהיא נפטרה סיפרו לי שהיא היתה מגיעה לכל הופעה שלנו בבית החייל. באה מקריית גת באוטובוס, רואה את ההופעה וחוזרת הביתה - ולא ידעתי על זה.
"היא הגיעה לארץ בגיל 18 ולמדה בבית ספר לאחיות בירושלים. המשפחה שלה הושמדה, והיא הכירה את אבא שלי כאן. הם נסעו לברזיל, שם נולדתי, ואז הוא נטש וחזרנו לארץ. למזלי היתה לי את המשפחה המאמצת שלי, שעד היום היא המשפחה שלי. זו המשפחה של חבר טוב מהשכונה, שאמא שלי ביקשה מאמא שלו שתשמור עלי אחרי שהיא תמות. היא שומרת עלי עד היום".
מתי בפעם האחרונה חשבת על אבא שלך?
"אני חושב עליו לעתים קרובות. ב־1994 נסעתי לברזיל לפגוש אותו לראשונה אחרי שנטש אותנו, והייתי מבוהל מאוד. נסעתי עם הבמאית ג'ולי שלז במסגרת סרט דוקומנטרי, וזה היה מסע שהכל בו היה קיצוני. הצחוקים היו קיצוניים, הבכי היה היסטרי, והיו המון עצבות ופחד, לצד שמחה גדולה. היה רגע לפני שפגשנו את אבא שלקחתי כדורי הרגעה.
"בסופו של דבר פגשתי אדם. לפגוש אותו היה מצד אחד הקלה גדולה שעשיתי את זה ואני יודע מי זה אבא שלי, ומצד שני סוג של ריקנות גדולה כי יכולתי בעצם להצביע על כל איש ברחוב ולהגיד 'זה אבא'. אתה לא מרגיש כלום, שום דבר. אם נניח הבן אדם היה בא ומספק לי איזשהו גירוי רגשי, מפעיל את האינטליגנציה הרגשית שלי והיינו מדברים על דברים, אולי היה קורה משהו. אבל זה היה כל כך בנאלי, כאילו סתם איש. עצוב.
"אחר כך נסעתי עוד פעמיים לפגוש אותו ואת כל האחים שלי, שהם הסיפור הגדול. אבא שלי נפטר מסרטן ב־2009, והיום אני בקשר עם האחים שלי ועם המשפחות שלהם. יש לי אחות מדהימה ומצחיקה ברמות בשם מוניקה, ויש לי אח שדומה לי בשם דיוויס. עם כולם אני בקשר טוב, וב־2019 גם נסענו לחתונה של האחיינית שלי בברזיל".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"בשבת האחרונה חגגנו יום הולדת משפחתי לשלישיית הבנים שלנו. משניים מהם כבר יש לי נכדים ואחד עם אישה בהיריון, אז בעוד חודש יהיה לנו עוד נכד. אחד הבנים לא גר בארץ, הוא גר בגרמניה ועושה התמחות ברפואה. יש לי שני נכדים ממנו, וזה לא פשוט שהם רחוקים.
"אם היו שואלים אותי בדיעבד אם אני רוצה אותם במכה אחת או אחד־אחד, הייתי נורא שמח שהם היו באים אחד־אחד, אבל כשאתה מקבל כזאת מתנה אתה לא אומר כלום. זה לא פשוט לגדל שלישייה, מאוד לא פשוט. כהורה צעיר אתה עושה המון טעויות, והיום אני מתחיל להבין איפה טעיתי ומשתדל לפצות, מה אני אגיד. אני חושב שהיום הקשר שלנו מצוין ואני כמובן מאוד אוהב אותם.
"את אשתי חגית הכרתי לפני 42 שנה. צוף פילוסוף מתיסלם היה שכן של ההורים שלה, באתי לקחת אותו ויצא שלקחתי אותה. כזוג ותיק אתה לומד שקודם כל מקשיבים ולומדים, וכדאי לא להיות תמיד צודק. הסוד הוא להיות חברים, זה הדבר הבסיסי במערכת יחסים, וגם לדעת ללמוד לקח ממהמורות שאתה עולה עליהן. חשוב לקחת רק דברים טובים קדימה".
"לפגוש את אבא שלי היה הקלה, ומצד שני גם ריקנות כי יכולתי בעצם להצביע על כל איש ברחוב ולהגיד 'זה אבא'"
מתי בפעם האחרונה נהגת?
"בגיל 24, ונקלעתי לתאונה. הייתי עם רישיון חדש לגמרי. בתקופה ההיא עוד לא היה הורה מלווה - ולי גם לא היו הורים שילוו אותי בכל מקרה, ואז מישהו עצר על המקום ונכנסתי בו מאחור. טראומה, עניינים. מאז הפסקתי לנהוג, אז זוגתי, הילדים וכל מי שנמצא מסביבי נוהג עבורי. לי זה לא מפריע, אבל לסביבה זה סיפור אחר. אני נוסע הרבה גם בתחבורה ציבורית, באוטובוסים, ברכבות, במוניות, ובעיקר אני הולך ברגל".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"בדצמבר חגגתי 67, והגיל מעסיק אותי ברמה שאני מבין שהמעטפת מזדקנת, למרות שבאישיות שלי אני דביל כמו שהייתי תמיד. אני אומר תמיד את מה שאלון אולארצ'יק אמר לי פעם: 'אם לא היו מראות בעולם, לא הייתי יודע שאני מבוגר'. אני יודע שאנשים לא מרגישים טוב בגיל שלי, ואני אומר תודה לאל שאני מרגיש סבבה ושהכל בסדר. אני עושה דברים ויש לי אנרגיה, אז אני גאה בעצמי ואומר 'יש לך את זה, כאילו בינתיים...'. הפחד הוא שמא זה קורה בבת־אחת. אני קצת מפחד, כי אני לא רוצה להיות חסר אונים, זה הדבר היחיד שבאמת מפחיד אותי".
מתי בפעם האחרונה התחלת תחביב חדש?
"בקורונה התחלתי לפסל בחימר, אחרי שטיפסתי על הקירות. חברה טובה חיברה אותי עם מורה לפיסול, תמי מאירי, ונהיינו חברים טובים. בהתחלה היו לי תסכולים ולא הייתי מבסוט. נהגתי למעוך את הכל.
"היו פסלים שכבר פיסלתי ואפילו שרפנו אותם, אבל אחרי שהם יצאו שברתי אותם. לאחרונה לקחתי הפסקה מהפיסול כי יש המון דברים שקורים, אירועים, הופעות, והייתי באמריקה בסיבוב. אבל עכשיו הבאתי חימר הביתה כי מגרד לי בידיים.
"יש לי עבודות רבות בבית, וגם חגית לומדת קדרות. החלום שלנו הוא לפתוח סטודיו משותף".
"כל מה שהיה ברור לגמרי מבחינת הדנ"א הישראלי שלי הפך פתאום ללא ברור. לא השיח, לא השפה. אנחנו לא עם אחד יותר, גמרנו. כל הסיפור הזה של אחים נעלם, הוא לא קיים. אנחנו שבטים שהצליחו - ואני אומר את זה במפורש, הצליחו - לסכסך בינינו ולקרוע אותנו לגזרים. אני נורא דואג ומרגיש שלי היתה ילדות הרבה יותר טובה ובטוחה מאשר לילדים שלי, ושלנכדים שלי יהיה עוד יותר גרוע"
מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?
"מתוקף המקצוע אני מקבל המון פניות להתנדב, מדברים קלים ועד דברים יותר רציניים. אני מאוד־מאוד משתדל להיענות בחיוב לכמה שמתאפשר ומודע לזה שמה שכאילו קטן בשבילי ולא דורש מאמץ יכול לגרום לשמחה מאוד גדולה למישהו אחר, אז למה לא? אלה דברים שאני עושה בשביל אחרים ושיהללו אותי זרים, אז מה אני אדבר על עצמי?".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה חגגת חג בישראל?
"הגעתי לארץ במארס 1959, בגיל 3 ושלושה חודשים. נסענו לקיבוץ חפץ חיים, קיבוץ דתי, כי לאמא שלי היתה שם בת דודה מאוד דתייה שהיתה חברה טובה שלה. אמא היתה דתייה מאוד, אבל אחרי שהמשפחה הושמדה בשואה היא יצאה בשאלה. גם האיש שהיא התחתנה איתו היה ספק־יהודי ספק־לא, אז מבחינת המשפחה זו היתה התפקרות. כשהגענו לדודה היא לא נתנה לנו להיכנס, ואמא שלי עמדה בחוץ על המדרגות. רק אחרי שבעלה הגיע הביתה ואמר לה 'תגידי, השתגעת? זו יהודית, מה את לא נותנת לה להיכנס?' היא התרצתה. היינו שם בליל הסדר בחדר האוכל של הקיבוץ וזה היה אירוע גדול, אבל הסיטואציה עצמה היתה טראומטית"
דני בסן // בן 67, זמר, שחקן ומדבב. נשוי לחגית, אב לשלושה וסב לארבעה. מתגורר בתל אביב. נולד בברזיל ועלה ארצה עם אמו ב־1959, כשהיה בן 3. שירת בלהקת חיל האוויר ופרץ ב־1980 כסולן להקת תיסלם, שאיתה הוא מופיע עד היום. במשך השנים השתתף בסרטים, בהצגות ובמחזות זמר והוציא ארבעה אלבומי סולו. יופיע ב־23 ביוני בזאפה הרצליה וב־28 ביולי במועדון הגריי בתל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו