נולדתי בפרנקפורט וגדלתי בבית יהודי דתי־אורתודוקסי. מאז שהייתי בת שמונה בערך נהגתי ללוות את אבא לבית הכנסת בכל יום שישי. אני לא רוצה לטעון לאדיקות דתית מיוחדת בגיל זה. אבל אהבתי להיות עם אבא שלי, בעיקר כי בדרך הוא היה קונה לי גלידה. כמובן, הוא היה חייב לקנות אותה לפני כניסת השבת, כך שאני הייתי מבחינתו מעין שעון מעורר, בזכותי היינו יוצאים מהבית בשעה מוקדמת מספיק כדי לעצור בחנות הגלידה.
לא היה מקובל שילדה יושבת ליד אביה בערב שבת בבית הכנסת. הזכות הזאת נשמרה בדרך כלל לבנים, אבל כיוון שהייתי בת יחידה, הרשו לי למלא כמה מתפקידיו של בן. משום כך גם שלחו אותי לבית הספר של שמשון בן רפאל הירש. זה היה בית ספר לבנות, כי בתי ספר יהודיים אורתודוקסיים בגרמניה לא היו משותפים לשני המינים, אבל הוא נחשב לבית ספר טוב בהרבה מזה שהיה קרוב יותר לביתנו. למעשה, בין חברותיי לכיתה היתה בת למשפחת רוטשילד, שגרה באחוזה ענקית, ואומנת הביאה אותה לבית הספר.
אמנם אין לי זיכרונות על איומים כלשהם בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו, אבל אני יודעת שתלמידים רבים, בעיקר הבנים, ספגו הטרדות מקבוצות של בריונים גרמנים צעירים. האנטישמיות בגרמניה היתה איום שידע תקופות של גאות ושפל לאורך מאות שנות היסטוריה, אבל מעולם לא שכך לגמרי, וזאת אחת הסיבות לכך שהיטלר הצליח לפתוח בקלות כזאת במערכה שלו נגד היהודים. כמובן, אחרי 9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח, נמוג לעד כל שמץ של נורמליות בכל הנוגע ליהודי פרנקפורט. בית הספר שלי נסגר, בית הכנסת שלנו נשרף. כשהיטלר רק עלה לשלטון ניסו הוריי להסתיר מפניי את חששותיהם; עכשיו זה כבר היה בלתי אפשרי. מאז אותו לילה ישנתי במיטה של הוריי כי לא רציתי לישון לבד.
הוריי הפגינו אומץ לכאורה - אולי רב מדי. רק שבוע אחר כך, ב־15 בנובמבר, הלכתי עם אבא שלי ברחוב שמול ביתנו, ושכן הזהיר אותו אזהרה חמורה.
"יוליוס, אתם חייבים לעזוב את גרמניה מהר ככל האפשר, אפילו הלילה אם תוכלו. המצב יהיה גרוע מאוד".
"אולי נצטרך לעזוב יום אחד", אבא ענה, "אבל מחר חג נוצרי, אין ספק שנהיה בטוחים". למחרת באו לביתנו שני חיילי אס.אס במעילים ארוכים ובמגפיים שחורים מבריקים ולקחו את אבא שלי.
יש לי שני זיכרונות עזים מהבוקר ההוא. תחילה הוציאה סבתא שלי כמה מטבעות כסף שהסתירה במכפלת החצאית שלה, נתנה אותם לאחד מאנשי האס.אס וביקשה ממנו לדאוג לבן שלה. זה ודאי לא הועיל במיוחד. ואז מיהרתי לחלון וראיתי את אבא שלי נכנס למשאית. אני לא יודעת אם הוא ראה אותי או לא, אבל הוא הרים מבט אל החלון שלנו וחייך, כאילו כדי לומר, "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר". זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אסונו היה בסופו של דבר למזלי הטוב. הוא לא נלקח למחנה ריכוז; הם עדיין לא נפתחו אז. לקחו אותו למחנה מעצר, ובסופו של דבר החזירו אותו, אבל הוא מת מאוחר יותר במחנה ריכוז, יחד עם אמא שלי, שתי סבותיי וסבי מצד אמא. אבל כיוון שלקחו אותו, אני הייתי זכאית לצאת מגרמניה באחת ממרכבות הקינדרטרנספורט, שנועדו להוציא ילדים יהודים מגרמניה. אחד התנאים לזכאות היה שלפחות אחד מהוריך נלקח על ידי הנאצים. כך, בזכות אבא השיגו לי אמא וסבתא מקום באחת הרכבות שיצאו לשווייץ.
• • •
הזיכרון האחרון שיש לי מאמא ומסבתא הוא של שתיהן רצות לצד הרכבת שבה הייתי כשיצאה מהתחנה, ומנופפות לי לשלום. אני חיקיתי את אבא וחייכתי אליהן, אבל בתוך תוכי הרגשתי בודדה ומפוחדת מאוד, וברגע שהרכבת עזבה את התחנה החלו דמעות לזלוג על פניי. הייתי בת עשר, נסעתי למקום לא ידוע עם מזוודה אחת קטנה ובובה. זאת היתה הבובה שאהבתי מכל, בובת צלולואיד. שם המותג היה שילד־קרוטה, ועל גב הבובה היה הסימן המסחרי יוצא הדופן של החברה, שנראה כמו קרפדה. מולי ישבה ילדה קטנה ממני, בת חמש או שש, שגם על פניה זלגו דמעות.
היה לה שיער בלונדיני והיא לבשה שמלה כחולה קטנה עם גרביים לבנים ונעליים שחורות מבריקות, כאילו היא בדרך למסיבה. אמא וסבתא שלי הלבישו אותי בגדים פרקטיים יותר, עם נעלי הליכה וגרבי צמר עבים, כי ידעו שיהיה קר בהרים שאליהם פנינו מועדות. כשראיתי את דמעותיה של הילדה הקטנה - שנראתה שברירית אף יותר ממני - הגישה שלי השתנתה. פתאום דאגתי לה יותר מאשר לעצמי. ברגע של נדיבות (שאני מודה בכנות שהתחרטתי עליו בהמשך) נתתי לה את הבובה שלי. בהתחלה היא נראתה תמהה, אבל כשהתעקשתי שהבובה שלה עכשיו, פניה אורו בחיוך. וברגע ההוא הבנתי את משמעות המושג "צדקה" ביהדות, הנתינה שעליה שמעתי פעמים כה רבות בבית הכנסת. נתתי את הבובה שלי, אבל תחושת הסיפוק שזכיתי בה מהשינוי שחל בארשת פניה של הילדה הקטנה היתה מתגמלת ביותר, והרגשתי שיש לה משמעות גם מבחינתו של אלוהים.
הרושם שיש לרוב האנשים ממני הוא של האישה הקטנה שמדברת על סקס במבטא משונה. לחלק מהאנשים יש שמץ של ידיעה על עברי, וחלקם, בעיקר היהודים, אפילו יודעים לא מעט על ילדותי. אבל כשהם רואים אותי בדרך כלל פניהם מוארים בחיוך, כי הם יודעים שכשד"ר רות בסביבה, דבריי הישירים ישעשעו אותם, ואולי הם אפילו יצחקו מאוד יותר מפעם אחת. אבל השאלה היא, איך הראש שלי יכול להיות מלא זיכרונות עצובים כאלה, ואני מסוגלת בה בעת להצחיק אנשים? זה לא תמיד קל, אבל הסוד הוא להפריד בין החלקים השונים של המוח. גם אם אני יכולה לסלק הצידה את הזיכרונות הרעים בעת הצורך, הם תמיד אורבים איפשהו, ולפעמים הם צצים דווקא ברגע המפתיע ביותר.
• • •
מכיוון שאני בקושי מטר וארבעים, אני נמשכת באופן טבעי לרעיון שמי מאיתנו שמעלים תרומות כלשהן לחברה עושים זאת רק בזכות העמידה על כתפי ענקים. בעיניי, חלק מהענקים הם האנשים שיזמו את המחקרים הראשונים על התפקוד המיני האנושי, ובהם אלפרד קינסי, מאסטרס וג'ונסון והלן זינגר קפלן, שהכשירה אותי. אבל דרכי מעלה, אל תפקיד הסקסולוגית, התחילה בצורה צנועה בהרבה, ובמקום לעמוד על כתפי ענקים נאלצתי לעמוד על פי תהום, על צוק רעוע שהקמתי בעצמי, שני כיסאות אוכל מעץ מהגוני כהה שהעמדתי זה על זה ואז טיפסתי עליהם.
הייתי בת 10 אז, וחייתי בפרנקפורט שבגרמניה. חיי סבבו סביב הוריי, יוליוס ואירמה סיגל, וסבתי מצד אבא, סלמה, שבביתה גרנו. לא ידעתי הרבה על מין, אבל שאבתי די מידע מלחישות, משפת גוף ואפילו מכמה רעשים משונים שהייתי שומעת בלילה והסתקרנתי. רוב ספריהם של הוריי היו מסודרים יפה על שני מדפי ספרים בסלון, אבל היה ספר אחד שהוריי הסתירו מפניי, בארונית נעולה על מדף בראש ארון. היום אני נמוכה, ואז הייתי נמוכה עוד יותר - אבל ידעתי איפה המפתח... ויום אחד כשנשארתי אחר הצהריים לבד, החלטתי להיות חווה ולנגוס מפרי עץ הדעת הזה.
בצעירותה. הועברה לבית יתומים בשווייץ
הרכבתי את מתקן הטיפוס שלי, סיכנתי את חיי ואת איבריי כדי לטפס אל ראש הארון, והוצאתי את הכרך. שמו היה "הנישואים האידיאליים"; בהמשך גיליתי שכתב אותו אדם בשם ון דה ולדה, והוא היה "מדריך הנישואים" הקלאסי של התקופה. דילגתי על החלקים שלא עניינו אותי - כגון אמנות השיחה - והתמקדתי בפרק העוסק במין, שבלט בשל שרטוטי התנוחות השונות.
עכשיו לפחות יכולתי לדמיין את המתרחש, אם כי בגיל ההוא בעצם לא היתה לדברים משמעות רבה בעיניי, פרט לעובדה שכמו כל הפירות האסורים, ידעתי שזה משהו שאני רוצה לדעת עליו יותר. אבל לא זכיתי להקדיש זמן רב להשכלתי, כי שמעתי את הוריי מחוץ לדלת. החזרתי במהירות את הספר למקומו החוקי, וחשבתי שתהיה לי הזדמנות נוספת לעיין בו בדקדוק רב יותר. בגלל השואה, לא היתה לי שוב הזדמנות לראות את הספר ההוא, והוריי לא עשו לי "שיחת הסברה". כך שבסופו של דבר, הרגעים הגנובים הספורים ההם עם הספר ההוא היו היסודות היחידים להשכלתי. לפחות עד שלמדתי יותר מכלי ראשון.
כמובן, הנאצים קיצצו את השכלתי בדרכים רבות יותר מאשר מניעת ידע על סקס. היהודים השוויצרים שניהלו את בית הספר שאליו הגעתי לא חשבו שפליטים גרמנים ראויים להשכלה של ממש. נראה שסברו שתמורת קורת הגג ושלוש הארוחות ביום שהעניקו לנו, עלינו להיות משרתים נאמנים של הילדים היהודים השוויצרים בפנימייה. משום כך, במקום תעודת בגרות, יש לי תואר שוויצרי במשק בית, שאותו אני מציגה בגאווה עמוק בארון. חלומותיי להיות רופאה נגוזו באדי חומרי הניקוי שבהם השתמשתי מדי יום ביומו לצחצוח השירותים בבית הספר.
הצלחתי אמנם לזכות בהשכלה מסוימת במהלך שש השנים שהעברתי בהיידן, אבל רק בזכות תושייתי. הבנים הפליטים הלכו לשיעורים של ממש כי בימים ההם גברים לא נחשבו מועמדים הולמים לתפקיד עובדי משק בית. כיוון שאנחנו, הפליטים מגרמניה, היינו מאוחדים, ואני נצמדתי במיוחד לילד אחד ששם החיבה שלו היה פּוּץ, יכולתי לשאול ממנו את ספרי הלימוד. לא תמיד הבנתי מה אני קוראת - בעיקר במתמטיקה - אבל הייתי נחושה בדעתי לא לתת להשכלה שהייתי זוכה לה בשנים האלה אילולא מצב העניינים לחמוק לחלוטין מידיי. ממש לפני כיבוי האורות היה פוץ נותן לי ספר לימוד או שניים שהייתי לוקחת איתי למיטה, ושוקדת עליהם לאור פנס.
בתקופות שבהן הייתי מאוהבת עד שיגעון בפוץ, השיטה הזאת עבדה. היא עבדה קצת פחות כשפוץ היה עולה לי על העצבים. לדוגמה, פעם כתבתי ביומן שלי שהוא סירב לסרק את שערו בשביל בצד, כפי שביקשתי - כך שמבחינתי, פוץ ואני היינו קאפוט. אבל בלי קשר למעמדה של מערכת היחסים בינינו, עדיין הצלחתי לקלוט די חומר לימודי, ולא להיות בורה גמורה.
• • •
כשרק הגעתי לישראל, חייתי בקיבוץ וגרתי באוהל. אפילו לא הייתי לבד באוהל. גרו איתי שני גברים. אילו הייתי בדואית, המשפחה שלי היתה מצמידה לי לוח מטרה לגב בשל הסדרי המגורים האלה. אבל לא היתה לי משפחה שיכלה לארח לי לחברה, כך שמגורים באוהל עם שני גברים לא היו ניסיון נורא כל כך. אמנם עמדתי בחיים באוהל ההוא, אבל זאת לא סביבת מגורים שהייתי רוצה לחזור אליה בקרוב, גם אם דרך הבריחה שלי לא היתה גרועה במיוחד.
אתם מבינים, מי שהיה מתחבר לבן או בת זוג מהמין השני (ולא, לא היה מדובר באחד משותפיי לאוהל) היה מקבל מהקיבוץ העברה מאוהל למבנה בעל ארבעה קירות וגג. ישראל היתה צריכה תינוקות, כך שכל תמריץ ליצירת תינוקות - למשל, פרטיות מסוימת - ניתן בקלות. אני לא אומרת שמצאתי חבר בקיבוץ אך ורק מפני שהזיווג איפשר לי לוותר על המגורים באוהל, אבל גם לא אומר לכם שלפני שפגשתי את הבחור המחשבה לא עלתה כלל במוחי.
מהקיבוץ עברתי לירושלים ולמדתי להיות גננת. ב־1948 פרצה מלחמת העצמאות, והיינו עלולים לאבד את ארצנו. לא הייתי מוכנה שזה יקרה, ולכן התנדבתי לפעול במחתרת. היו כמה ארגונים צבאיים במהותם, ואני הצטרפתי לגדול ביותר, ההגנה.
אני אישה בגובה מטר וארבעים. כל צבא שמכבד את עצמו בכל מקום בעולם היה דוחה את בקשתי להצטרף, אבל בזמנו לא היו יהודים רבים בפלשתינה (וגם לא בכל מקום אחר, בעצם, בעקבות מה שהנאצים עשו לעמנו), והיו הרבה ערבים בארצות מסביב שרצו למנוע את הקמת מדינת היהודים. כך שכולם גויסו, אפילו כאלה שהיה קשה למצוא עבורם בגד מתאים שיכול להיות דומה למדים. אמנם מיני וגובהי לא הסמיכו אותי לשירות, אבל התברר שניחנתי בתכונות אחרות שהקנו לי ערך בתור לוחמת גרילה.
הדבר הראשון שלימדו אותי היה איך לפרק ולהרכיב מקלע בעיניים עצומות. אני לא בטוחה עד כמה המיומנות הזו מועילה, אם כי נראה שאם הנשק נתקע לך במהלך קרב באמצע לילה אפל, כדאי לדעת מה לעשות. בכל אופן, הפכתי מומחית לא קטנה - התרגול היה מעמיק עד כדי כך שגם אם תשימו לפניי נשק כזה היום, אני מוכנה להתערב שאוכל לעשות הכל שוב (אולי רק אצטרך לרמות ולהזיז את כיסוי העיניים).
עשו לנו קצת אימוני ירי ואז שלחו אותי למטווח ונתנו לי רובה ארוך כמעט כמוני. לא היה קל כל כך להסתדר איתו בעמידה, אבל הורו לי לשכב על הבטן בחול החם ולירות על מטרה במרחק מאה מטר. גיששתי וניסיתי למצוא את התנוחה הנכונה להביט דרך כוונת הרובה, והמדריך ניגש אלי מאחור.
"סיגל, מה הבעיה?"
"לא נוח לי בשום תנוחה", אמרתי, והתפתלתי על האדמה כמו כלב שמנסה למצוא את הזווית הנכונה בדיוק לנמנום.
"אולי אני יכול להביא לך כרית? להגנה יש מלאי גדול. הכי חשוב שללוחמים שלנו יהיה נוח".
"אני משתדלת, אבל עוד לא עשיתי את זה אף פעם", אמרתי, וקצת ריחמתי על עצמי.
"אני אתן לך משהו טוב יותר מכרית. את רואה את המטרה שם? תחשבי שאדולף היטלר עומד מאחוריה, והלב שלו במקום של העיגול האדום. אולי ככה יהיה לך קל יותר". כן. הלך הרוח שלי השתנה בן רגע. במקום להתפלש במצוקה, הרגשתי שטף של אדרנלין. סוף סוף היתה לי הזדמנות לנקום באדם שהשמיד את משפחתי, ולו רק בתוך הראש שלי. הכוונת דקרה אותי בלחי וחול נכנס לי לחולצה, אבל לא היה לי אכפת. כיוונתי, סחטתי את ההדק לאט כמו שלימדו אותי ויריתי חמישה כדורים. וכולם פגעו בעיגול האדום!
• • •
התברר שיש לי כישרון, ושהקליעים שלי מגיעים למקום שאליו אני רוצה שיגיעו. אמנם לא התאמנתי במשחקי קאובויים ואינדיאנים בפרנקפורט, אבל משום מה, אם נותנים לי רובה ושמים לפניי מטרה, אני יורה את הכדורים היישר למרכזה. זה כישרון שלא איבדתי. פעם לקחתי את הנכד שלי, ארי, ליריד. הוא הזכיר לי, כאתגר, את הסיפורים שלי על עברי כצלפית כשעמדנו ליד דוכן ירי שבו אפשר לזכות בפרסים אם פוגעים במטרה - מעטים מאוד זוכים כי זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. חזרנו הביתה עם תריסר בובות פרווה ודג זהב בשקית ניילון מלאה מים. הבת שלי כעסה עלי כי לא היה לה מקום לשים את כל הפרסים!
אמנם בהחלט הייתי שמחה לירות בהיטלר במציאות, אבל אני דווקא מודה לאלוהים שמעולם לא נאלצתי לירות באף אחד. החובה העיקרית שהוטלה עלי היתה לעמוד על גג בניין ולפקח על מחסום מתחתיו. אם מישהו היה מנסה לפרוץ דרכו, הייתי נאלצת לבחון את כישורי הירי שלי. רק פעם אחת, בזמן שהייתי בתפקיד, קרה שמישהו שכח את הסיסמה. כשראיתי שיש בעיה, הרמתי את הרובה ושיחררתי את הנצרה. אבל לפתע התעשת האיש, כושר הדיבור חזר אליו והסיסמה נפלטה, ואני החזרתי את הנצרה למקומה.
נוסף על השמירה מן הגגות בכוננות ירי באויבים פולשים, שימשתי גם בלדרית. הייתי מהירה - וכנראה מכיוון שהייתי נמוכה שיערו הממונים שאהיה מטרה קטנה לצלפי הצד השני. אף אחד לא אמר לי את זה, אבל כשהעברתי הודעות לא עמדתי אף רגע במקום אחד, והקפדתי להיות קרובה לקרקע ככל שאפשר כי אם השתמשו בי כדי להעביר את ההודעה, פירוש הדבר שיש סיכון מסוים.
• • •
לא שירתתי בהגנה זמן רב. שירותי נקטע אחרי שנפצעתי קשות, אם כי הפציעה לא היתה קשורה לתפקידי כזקיפה או כבלדרית. הדבר קרה ביום הולדתי העשרים, 4 ביוני 1948. הייתי באכסניית הנוער שבה גרתי בזמן שלמדתי להיות גננת, והמשכתי לגור בה במהלך השירות בהגנה.
אחר הצהריים באותו יום נשמעה אזעקה שהתריעה מפני הפצצות מן האוויר, וקראה לכולם לרדת למקלטים. המקלט היה חדר גדול עם ספסלים, מואר בנרות. כיוון שהדבר קרה לעיתים קרובות, לא דאגתי יותר מדי. מניסיון ידעתי שאולי נצטרך לשבת שם זמן רב. חברה נתנה לי ספר בעברית, מתנה ליום הולדתי; החלטתי לרוץ בחזרה לחדר, לקחת את הספר ואז לרדת למקלט. כשעברתי בכניסה בדרך למדרגות למרתף, נחת פגז מחוץ לדלת המבנה והעיף רסיסים לכל עבר. טיח ודם התפזרו לכל עבר, ואבק נשר מהתקרה.
שלושה אנשים נהרגו, ובהם בחורה שעמדה ממש לידי. אני נזרקתי על הקיר, אם כי אני לא זוכרת מה בדיוק קרה. היו לי פציעות רסיסים בכל הגוף, אבל הכאב החמור ביותר היה ברגליים. הבטתי בהן, וראיתי שחברתי הנלורה מנסה לפרום את שרוכי הנעליים החדשות שלי, שקניתי ליום ההולדת. הייתי המומה ותהיתי למה היא עושה את זה. אחרי שהורידה אותן, ראיתי את הדם. אמרתי לה, "אני חייבת למות?"
הייתי מטושטשת מאוד. אני לא יודעת אם הסיבה היתה איבוד דם או הפחד שלא אוכל עוד ללכת, אבל כשהאמבולנס הגיע והשכיבו אותי על אלונקה לא נכנעתי לתחושה שאני מאבדת את ההכרה אלא הכרחתי את עצמי להישאר ערנית. הכרתי רופא בבית החולים הדסה ורציתי שייקחו אותי לשם.
"קח אותי להדסה", דרשתי מנהג האמבולנס.
"את חושבת שזאת מונית? אני לוקח אותך לאיפה שאומרים לי".
"אבל יש לי שם חבר קרוב", התחננתי, "הוא רופא, והוא יטפל בי".
הנהג היסס, וידעתי שאם אלחץ עליו עוד הוא ישתכנע.
"אני יתומה מהשואה. אם אמות, אני לא רוצה למות לבד. לפחות בהדסה יהיה פרצוף ידידותי שאוכל לראות".
• • •
אני לא אוהבת לנצל את עניין השואה, אבל הייתי נואשת, וזה עבד. הבעיה היחידה היתה שחברי הרופא לא היה במשמרת כשהגעתי, והיו רסיסים כה רבים ודימום כה כבד, עד שלא יכולתי לחכות לו שיגיע. עם זאת, אחרי שאמרתי את שמו, בא לטפל בי מנתח חבר שלו. היה לי רסיס די גדול בצוואר, שלמזלי לא ניקב עורק, אחרת לא הייתי נשארת בחיים. איבדתי גם את החלק העליון של כף הרגל הימנית, אבל המנתח חיבר את כל החלקים בצורה מעולה (אחרי שהכל נרפא חזרתי לרקוד ואחר כך לעשות סקי. ולא, אני לא נמוכה כל כך בגלל הניתוח!).
לבית החולים הגיעו גופות בקצב מהיר. שלחו אותי לחלק אחר שלו, מנזר לשעבר ששימש להחלמה. המבנה היה מלא וגדוש חיילים ואזרחים פצועים. כיוון שפחדתי מהפצצה נוספת, התחננתי בפני האחות האחראית שישימו אותי במרתף, שהיה הספרייה. אמרו לי שאין מיטות פנויות, אבל הייתי נסערת מאוד מרוב פחד מפיצוץ נוסף. למזלי האחות היתה מוכנה לחרוג מעט מהכללים, וגם היתה יצירתית. נכון שלא היתה אף מיטה פנויה במרתף, אבל היא שמה לב לגודל שלי, והורתה להשכיב אותי על מדף ספרים, שהיה בדיוק בגודל המתאים.
באירוע למען חיילי צה"ל בניו יורק, 2011. כל צבא שמכבד את עצמו היה דוחה את בקשתי להתגייס אליו
היו שם כחמישים חיילים פצועים, חלקם באופן אנוש. אבל מצב הרוח היה די טוב, בהתחשב במצב, והתנאים בהחלט עודדו את מצב רוחי כי הייתי האישה היחידה בחדר. כך זכיתי בתשומת לב רבה, וזה מצא חן בעיניי מאוד. לא רק שכל החיילים האלה שמו לב אלי, היה גם אח חתיך, שהעביר זמן רב מאוד לידי. הוא התחיל לימודי רפואה ברומניה, אבל לא עלה בידו לסיים אותם. הוא היה גבוה, בעל שיער בלונדיני כהה וניצוץ בעיניים. במהלך שביתת נשק, שלא היו בה הפצצות, הוא ניגש עם הפתעה מיוחדת למקומי על מדף הספרים.
"רות, אני חושב שיועיל לך לצאת קצת לשמש. מה את חושבת?"
"איך אני אגיע החוצה?" שאלתי והבטתי בעיניו הכחולות הבהירות.
"ככה", הוא אמר ולקח אותי בזרועותיו. הוא נשא אותי אל החצר והניח אותי על כריות שהשאיר שם מראש על האדמה. אני חייבת לומר שזאת שיטת התעבורה הטובה ביותר. הוא עשה את זה כל המשך השבוע - ותאמינו לי, נהניתי מכל שנייה של הדרך הלוך ושוב והקפדתי שהוא יידע זאת. הצלחתי כנראה להעביר את המסר כי כמה שבועות אחר כך, כשחזרתי כבר לאכסניית הנוער, הוא יצר איתי קשר והיה לנו רומן קצר אבל לוהט.
אף שנפצעתי - או אולי קצת בגלל הפציעה - אני גאה מאוד שמילאתי תפקיד פעיל בהקמת מדינת ישראל. אבל תמיד הייתי קצת מאוכזבת שלא זכיתי כלל בהכרה על כך. עד קיץ 2013, שבו קיבלתי בישראל את סיכת ההגנה. עדיף מאוחר מאשר אף פעם, לא? אין ספק. לא שמישהו פיקפק אי פעם בסיפור שלי; הוא נועז מכדי להיות שקר.
• • •
מהם החיים בלי אהבה? ומהי אהבה בלי כאב לב? היו לי שלושה בעלים. בשני מקרים האהבה היא שמתה; בשלישי - הארוך ביותר - בעלי הוא שהלך לעולמו. אבל, כפי ששרה אדית פיאף, "Je ne regrette rien". אין לי שום חרטות, כי בלי החיוניות של האהבה, החיים חיוורים מאוד.
הרבה צעירים עוברים שלב של קשיים חברתיים בגיל ההתבגרות, אבל בסופו של דבר הם יוצאים ממנו, ובתוך זמן קצר מישהו או מישהי מהמין השני מראה בהם עניין. כיוון שאני רק מטר וארבעים, בעצם אף פעם לא יצאתי מהשלב הבעייתי, ובמשך זמן רב בצעירותי הייתי בטוחה שאף גבר לא יחשוב שאני מושכת.
כבר סיפרתי לכם על החבר הראשון שלי, פוץ, ועל האח הרפואי שאיתו היה לי רומן - ושהיו לי שלושה בעלים - כך שברור מאליו שכוחות הניבוי שלי לא היו בשיאם אז. אבל אני גם יודעת שההערכה המציאותית שלי כלפי המצב היתה חשובה, כי היא עזרה לי ליזום. לא יכולתי להסתמך על גזרתי המפוארת שתמשוך גברים, ולכן הייתי צריכה תוכנית גיבוי. וחלק ממנה היה הפגנה של שמחת חיים, גם אם בשלב ההוא לא היה לי מושג מה פירוש הדבר.
מצד אחד, הרגשתי שפופה מאוד כשהייתי לבד, מאוד לא יציבה בחיי בישראל, וחסרת ודאות עוד יותר לגבי העתיד. מצד אחר, כשהייתי עם חברים - נניח בהרקדות ערבי שישי בקיבוץ - נתתי לאישיות האמיתית שלי להתגלות, והחברים הגברים שמצאתי הגיבו בהתאם. כמובן, עשיתי עוד דברים מלבד לנהוג בטבעיות. לדוגמה, היה גבר אחד שחיבבתי ושחיבב אותי. בעצם הוא חיבב אותי יותר משאני חיבבתי אותו, אבל תשומת הלב בהחלט מצאה חן בעיניי. מצאתי דרך לתזמן את העניינים כך שבכל פעם שהוא בא לארוחת צהריים בחדר האוכל גם אני הייתי מגיעה, והיינו יושבים יחד. השיטה שלי השפיעה כפי שרציתי, וחיבתו כלפיי גדלה. אבל כשפגשתי את אחיו (שהיה חייל - המדים שלו היו סקסיים מאוד בעיניי), שיניתי כיוון במהירות, ובתור צלפית לעתיד פגעתי בדיוק במטרה.
• • •
את בעלי הראשון פגשתי דרך המנתח שטיפל ברגלי אחרי הפיצוץ ב־1948. דוד היה חייל צה"ל, וכפי שכבר סיפרתי לכם, יש לי העדפה ללובשי מדים. הוא גם היה בן למשפחה אמידה יחסית מתל אביב ותיכנן להיות רופא. הופתעתי שהוא התאהב בי כי עדיין חשבתי על עצמי בתור לא מושכת ונמוכה, אם כי למרבה המזל גם דוד היה נמוך, כך שהיה לי יתרון על פני כל הבחורות הגבוהות יותר.
אני הופתעתי מהצעת הנישואים של דוד, אבל אביו התאכזב. הוא חשב שאנחנו צעירים מדי, ושדוד יכול היה למצוא לו מישהי טובה יותר מאשר פליטה. אבל בכל זאת התחתנו ועברנו לפאריס. דוד כבר השתחרר מהצבא, וכיוון שלא היה בית ספר לרפואה בישראל יצאנו אל עיר האורות.
פיזרתי לכם כל מיני ביטויים בצרפתית - למדתי אותם בפאריס. אבל כיוון שגרתי שם לא למדתי רק את המשמעות המילונית שלהם, אלא הבנתי מה פירושם דרך החיים בעיר הקסומה ההיא. אם העברתם כמה ימים בפאריס וראיתם את כל האתרים המפורסמים, המוקפים תיירים, פיספסתם את העיר האמיתית ואת קסמה. כשדוד ואני גרנו שם, היינו עניים מאוד. הדירה שלנו היתה חדר נטול חימום עם מעט רהיטים, בקומה השלישית בלי מעלית, היו רק מים קרים ולא היה חדר אמבטיה. השירותים - אם אתם רוצים לקרוא לשירותי עמידה מהסוג ה"טורקי" שירותים - היו שתי קומות מתחתינו. אבל אני אהבתי כל שנייה שם.
• • •
פגשתי את בעלי השני, דן, בבית קפה בפאריס. לא היתה לו קריירה, אבל הוא היה חתיך, טוב לב ומתוק, והתחיל בינינו סיפור אהבה נפלא. ואז, אף שאמרתי לכם ממש לא מזמן לא לצפות שמשהו ייפול לחיקכם, נפלה לחיקי מתנה. לא ביקשתי מגרמניה פיצויים, אבל ממשלת גרמניה המערבית שלחה לי המחאה על סך 1,500 דולר, שניתנה למי שסבלו מפשעי המלחמה של הנאצים ולא סיימו את חוק לימודיהם. אמנם לא רציתי מגרמניה שום דבר, אבל לא הייתי מחזירה סכום כסף כזה.
"דן, תראה מה קיבלתי בדואר".
דן הביט בהמחאה ושרק. "לא ידעת איך תשלמי על המשך הלימודים שלך. עכשיו את יודעת".
"חשבתי על זה, והחלטתי שאני הרי מתכננת לחזור לישראל, אז מה הטעם לעבוד קשה כל כך על התואר הצרפתי הזה?"
"אבל אמרת לי כל כך הרבה פעמים כמה חשוב ללמוד. הרי רק אתמול גערת בי, כי לא חזרתי ללמוד".
"לא חייבים להיות במוסד לימודים כדי להשכיל".
"עכשיו את נשמעת כמוני".
"ואולי אתה משפיע עלי לרעה, אבל החלטתי להשתמש בכסף הזה כדי לנסוע לאמריקה. יש לי דוד בסן פרנסיסקו שלא ראיתי מאז שהייתי בת שלוש, וחלק מהחברים שלי מהיידן שם, ואני פשוט מרגישה משיכה לבקר בארה"ב".
"באמת". דן נראה קצת עצוב.
"אה, לא אמרתי לך את החלק הכי טוב. אני רוצה שתבוא איתי!" קנינו כרטיסים במחלקה רביעית באונייה "ליברטה". אמנם לא היינו אמורים להיות על הסיפון, אבל התגנבנו למעלה ונשארנו ערים כל הלילה כדי לראות את פסל החירות.
• • •
הגורל הכין לי הפתעה נוספת: הייתי בהריון. משום מה הנחתי שלא אכנס להריון, אולי מפני שהייתי נמוכה כל כך (אני תמיד מדברת עם תלמידים על מיתוסים בתחום המיניות, למשל שאוננות תביא לצמיחת שיער על כף היד, אבל אירוני לציין שאני אף פעם לא מזכירה את המיתוס הזה, שהפיל אותי. כיוון ששני הוריי היו נמוכים, אולי גם הם נפלו לאותה המלכודת!). בגלל הלידה המתקרבת, דן ואני החלטנו להתחתן. הייתי מאושרת, למרות העובדה שהקאתי כל בוקר. מבחינתי הבחילה הזאת היתה לחלוטין חלק בלתי נפרד משמחת החיים, הן מבחינתי והן מבחינת התינוקת, ולא התלוננתי אפילו פעם אחת. והשמחה שהרגשתי כשמרים נולדה היתה אדירה. איבדתי את כל משפחתי בידי הנאצים, אבל עכשיו הקמתי משפחה חדשה משלי.
כשמרים היתה בת שנה דן ואני נפרדנו. היה בינינו סיפור אהבה נהדר, אבל הקשר לא היה מספיק כדי לקיים נישואים שיחזיקו מעמד תקופת חיים שלמה. אחד הרכיבים החסרים היה גירוי אינטלקטואלי. אני מדברת לעיתים קרובות על שעמום מיני, וזה בהחלט נושא שכתבי עת כמו "קוסמו" עוסקים בו בקביעות, אבל לדעתי, שעמום מיני הוא רק היבט שולי בחוסר סיפוק מחיי המין של זוג. שעמום אינטלקטואלי זה מזה הוא אשם גדול בהרבה.
• • •
התחלתי את המסע שלי לקבלת התואר ד"ר רות ברדיו, אבל הטלוויזיה היא שבאמת הביאה אותי לכל בית ובית, ראשית בהופעות אורח, למשל בתוכנית הלילה של דיוויד לטרמן ובתוכנית הבוקר "טודיי", ואחר כך בתוכניות שלי. כשהייתי רק אורחת, בפינה בת פחות מחמש דקות בנושא סקס, הזמן טס; את התוכניות ההן היה קל לעשות. אבל כשקיבלתי תוכנית משלי, והייתי צריכה להפוך ממרואיינת למראיינת, ולמלא שלושים או שישים דקות ביצירה טלוויזיונית מבדרת... זה כבר היה אתגר גדול יותר. בין השאר בגלל הידע המועט שלי בתרבות הפופולרית האמריקנית.
כיוון שגדלתי בארבע ארצות שונות לפני שהשתקעתי בסופו של דבר בארה"ב - ולא נטיתי לראות הרבה טלוויזיה בכל מקרה - אם הייתי צריכה לעשות מבחן בתרבות פופולרית אמריקנית, ברור לי שהייתי נכשלת, וזה קצת אירוני כשחושבים שבעצם יש לי חלק קטן משלי בתרבות הפופולרית האמריקנית. בכל אופן, חוסר הידע מצידי אכן גרם בעיות מסוימות למפיקים של תוכניות הטלוויזיה שלי, כי הם היו חייבים לתדרך אותי כדי לוודא שלא אשמע כזרה בארצי.
אתן לכם דוגמה. ישבתי לסידור השיער והאיפור לפני צילום אחת התוכניות שלי, ומרשה לבי, אחת ממפיקות התוכנית, דיברה איתי על אורחת שתהיה בפינה הבאה.
"האורחת היום היא ביאנקה ג'אגר".
"אני אמורה לדעת מי זאת?" שאלתי על רקע רעש מייבש השיער.
"היא אשתו לשעבר של מיק ג'אגר", אמרה המפיקה, שהניחה שזה יאמר לי כל מה שאני צריכה לדעת.
אבל השאלה הבאה שלי היתה, "ומי זה מיק ג'אגר?"
shishabat@israelhayom.co.il
בשנת 2008 ייל כיבדה את סר פול מקרטני בתואר כבוד במוסיקה. הקפדתי לשבת בקצה שורה, וכאשר סר פול הלך לעבר הבמה כדי לקבל את התעודה, יצאתי ממושבי והוא הבחין בי. "ד"ר רות!" הוא קרא. "תשיר לי משהו!" צעקתי בתשובה. וסר פול עצר את התהלוכה, ניגש אלי, התכופף ושר "She loves you, yeah, yeah, yeah". צלם של סוכנות אי.פי היה במקרה סמוך, והצילום של הרגע ההוא נפוץ בכל העולם. הרגשתי קצת אשמה שעצרתי את כל תהלוכת הבוגרים, אבל זה היה אחד מהמהלכים הווסטהיימריים שלא אשכח בחיים!הספר "על אהבה ושמחת חיים: ד"ר רות – אוטוביוגרפיה" ראה אור בהוצאת "דיונון"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
