אם היתה נקודה שבה הסכמי אברהם עמדו בפני קריסה, היא התרחשה ב־9 בספטמבר 2025. באותו יום הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי מבנה בדוחא, בירת קטאר, שבו התכנסו ראשי חמאס. גלי ההדף של התקיפה ההיסטורית נשמעו היטב 500 קילומטר משם, באבו דאבי בירת איחוד האמירויות. הם טלטלו בעוצמה את קירות ארמונו של הנשיא, שייח' מוחמד בן זאיד.
"הוא מאוד לא אהב את העובדה שישראל משתוללת עם המטוסים שלה בכל מקום שהיא רוצה", אומר גורם ישראלי, עד לאחרונה בכיר במערכת הביטחון, שמקורב מאוד לצמרת המדינית באבו דאבי ואף נפגש באופן אישי עם בן זאיד, "זה שיגע אותו".
בעקבות התקיפה הישראלית זימן בן זאיד הזועם דיון חירום, שבמסגרתו נדונו אפשרויות התגובה של האמירויות, המדינה הדומיננטית ביותר בצד הערבי של הסכמי אברהם. כפי שפרסמנו לראשונה, אחת האפשרויות שעלו על השולחן היתה החלטה דרמטית על עצירת ההסכמים. "זה היה השרטון הכי גדול שהסכמי אברהם נתקלו בו עד עכשיו", אומר גורם ישראלי אחר, שנמצא כבר שנים בקשר עם הצמרת הביטחונית באמירויות.
האפשרות לעצירת הסכמי אברהם אמנם עלתה על השולחן באותו דיון באבו דאבי, אך גם ירדה ממנו בסופו של דבר. ובכל זאת, בקנה המידה של האמירותים, מדינאים מיומנים שמתנהלים לרוב באופן שקול ומתון, תגובתם למתקפה בדוחא היתה פרועה. "מהלך גס ופחדני, מעשה פזיז ואגרסיבי", תיאר את התקיפה בן זאיד בהודעה רשמית שיצאה ממשרד החוץ האמירותי עוד באותו היום.
למחרת כבר בוטלה השתתפותן של התעשיות הביטחוניות הישראליות בסלון האווירי שנועד להיערך בדובאי, ובהמשך זומן השגריר הישראלי, יוסי שלי, לשיחת נזיפה. "ההתנהגות התוקפנית והמתגרה של ישראל מקבעת מציאות שלא ניתן לקבל אותה", נאמר לו שם.
ואולם הצעד המדיני המשמעותי ביותר שביצע בן זאיד היה החלטתו לטוס למחרת התקיפה בדוחא לביקור סולידריות בקטאר. מבחינת בן זאיד - שסימן את תנועת האחים המוסלמים כאויבת הגדולה ביותר של מדינתו, השתתף בחרם הערבי על קטאר בשנים 2020-2017 ורואה בנסיכות המפרצית את אחד האיומים המרכזיים על הביטחון הלאומי האמירותי - הביקור בקטאר היה מסר בוהק לישראל: עד כאן.
המשבר סביב התקיפה בדוחא אמנם היה רגע השיא - או ליתר דיוק, השפל - ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות מאז החתימה על הסכמי אברהם, אבל הוא לא התרחש בחלל ריק. תחקיר "ישראל שישבת", המבוסס על שיחות עם גורמים בישראל ובאמירויות, חושף כי כבר תקופה ארוכה שבארמון באבו דאבי חשים תסכול ואכזבה עמוקים מירושלים, ומהרהרים בתועלת שהם משיגים מהסכמי אברהם. ברקע הדברים עומדים רצף עסקאות כלכליות כושלות, שגריר שמעורר אמוציות שליליות, אמירות קיצוניות של שרים בממשלה, מדיניות ישראלית לא בהירה לגבי עתיד עזה ויהודה ושומרון - ולא מעט חשדנות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"הסכמי אברהם שמו את האמירויות על הרדאר של האיראנים ושל עוד מדינות מוסלמיות. מבחינתם זה היה מהלך עם הרבה מאוד סיכונים. כשאני שואל את האמירותים מה הם הרוויחו מהסכמי אברהם, הם עונים 'צמיחה של 450% בהתרעות לפיגועי טרור'"
האמירותים עצמם, בהתאם לאופיים הדיפלומטי, לא יודו באופן גלוי במורת רוחם מישראל, אך נראה שסבלנותם הולכת ופוקעת. גורם זר שנשאל לאחרונה אם מערכת היחסים של איחוד האמירויות עם ישראל מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה, הגיב בשלוש מילים: Not even close.
מתחת לרדאר
נכון, ישראל הרוויחה המון מהסכמי אברהם ומהנורמליזציה עם איחוד האמירויות, ולהפך. פריצת הדרך המדינית מיצבה את שתי המדינות כשחקניות בעלות עוצמה ויציבות במזרח התיכון, והיוותה משקל נגד משמעותי להתפשטות ההשפעה האיראנית באזור. "האמירותים אפילו מדברים בחדרי־חדרים על הקמת נאט"ו של המזרח התיכון, עם חיילים יהודים ומוסלמים", אומר בכיר ביטחוני לשעבר שמקיים קשרים עם אבו דאבי.
מבחינה כלכלית, האמירויות נמצאת במקום התשיעי ברשימת המדינות המייצאות לישראל בשנת 2024, והיקף הסחר בין המדינות עומד על יותר מ־10 מיליארד שקלים בשנה. תעשיית התיירות לדובאי משגשגת, ונדמה שכל ישראלי שני כבר ביקר בעיר שעל גדות המפרץ הפרסי. חברות התעופה האמירותיות מפעילות לכאן כ־120 טיסות בחודש, והיו החברות הזרות היחידות שלא הפסיקו לטוס לנתב"ג מאז 7 באוקטובר, למעט בהסלמות ביטחוניות כדוגמת המלחמה עם איראן.
אחד הישראלים שטסו לאמירויות לאחרונה הוא שר החוץ גדעון סער, שביקר במדינה שלוש פעמים מאז כניסתו לתפקיד, יותר מבכל מדינה אחרת. כפי שאנחנו חושפים לראשונה, ביקורו האחרון של סער באמירויות התקיים לפני כמה שבועות, ונותר עד כה מתחת לרדאר בשל רגישותו. גם שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות מתנהל ברובו מתחת לרדאר, מה שסייע ליחסים ביניהן להתגבר על "נקודות מתח", כלשונו של גורם אמירותי.
ואולם מבחינת האמירותים, שיתוף הפעולה עם ישראל גרר מחיר כבד. מרגע החשיפה של הסכמי אברהם הם נתפסים בידי רבים מאחיהם המוסלמים כמי שמסייעים לישראל במאבקה בפלסטינים ובערבים. "קוראים לנו בוגדים", מודה בפירוש גורם אמירותי. לאחרונה החלו באמירויות לתהות אם המחיר הכבד הזה שווה את ההיצמדות להסכמי אברהם.
"הסכמי אברהם שמו את האמירויות על הרדאר של האיראנים ושל מדינות מוסלמיות אחרות. מבחינתם זה היה מהלך עם הרבה סיכונים", אומר בכיר בתעשיית הסייבר, שכבר שנים רבות עובד מול האמירותים. "אבל כשאני שואל את האמירותים מה הם הרוויחו מהסכמי אברהם, התשובה שלהם זה 'צמיחה של 450% בהתרעות לפיגועי טרור'. במלחמת 12 הימים, למשל, היו מאות ניסיונות איראניים לפגוע בישראלים על אדמת האמירויות, והאמירותים עסוקים בזה מעל לראש.
"מצד שני, מבחינה כלכלית ומדינית הם לא מקבלים את כל מה שהם יכולים מישראל. הם במוד שגם מגרשים אותם מהעיר והם גם אוכלים את הדגים הסרוחים".
המצב החמיר מאז 7 באוקטובר, בעיקר בעקבות הטענות על "רצח עם" שמבצעת ישראל בעזה, שהודהדו בעולם הערבי וחדרו גם לתוך הציבור האמירותי עצמו. "הבכירים האמירותים שולטים במדינה שלהם מאוד יפה, אבל הם גם שומעים את הקולות מהעם שלהם, שמזדהה עם הפלסטינים בעזה, וזה מפעיל עליהם הרבה לחץ", אומר גורם ישראלי. "הלחץ הזה מעכב את הידוק הקשר בין הממשלות וגם בין האנשים".
גם לפי שורה ארוכה של מומחים וגורמים ישראליים הפועלים באמירויות, הסכמי אברהם רחוקים מלהניב את ההבטחה שהיתה גלומה בהם. "בקשר בין ישראל לאמירויות יש פוטנציאל לאומי אסטרטגי שאין כדוגמתו, אך הוא מפוספס", אומר אחד מהם.
גורם אמירותי: "באקלים הנוכחי זה לא יהיה נכון מצד האמירויות להזמין את נתניהו לביקור. הדבר רק יפיח רוח בתיאוריות הקונספירציה ברחוב הערבי, שלפיהן האמירויות עושה יד אחת עם ישראל כדי להפציץ בעזה וכו'"
"גם הפוטנציאל בשיתוף הפעולה הביטחוני־טכנולוגי בין ישראל לאמירויות רחוק ממיצוי, וחבל", מסכים שלו חוליו, מנכ"ל DREAM ומי שמנהל קשרים הדוקים עם גורמים ביטחוניים באמירויות מאז ימי החברה הקודמת שלו, NSO. "האמירויות פועלת כיום באופן שמעט מאוד מדינות יודעות להתנהל בו, עם חשיבה ארוכת טווח, השקעה בטכנולוגיות מתקדמות ויכולת להזיז מהר מאוד מערכות שלמות. אם יש מדינה שמכוונת להפוך ל'סטארט־אפ ניישן' הבאה, האמירויות בהחלט שם".
"איחוד האמירויות היא לא אוקיינוס ריק. כל העולם לוטש עיניים לשיתוף פעולה איתם, ואם ישראל לא תעשה זאת הם ישתפו פעולה עם מדינות אחרות. לנו יש הרבה מאוד מה להפסיד", מצטרף גורם ישראלי שכיהן בעבר בתפקיד רשמי באחת ממדינות המפרץ. "השגנו הרבה מהקשר מולם, אבל אם היינו נוהגים נכון היינו יכולים להשיג כפליים. כל מה שחסר לממשלה הנוכחית זה לבנות מולם אמון, רבאק".
בסיס החשדנות
המילה "אמון" שבה וחוזרת בשיחות הרבות שערכנו בשבועות האחרונים בהקשר של יחסי ישראל והאמירויות. לרוב היא מחוברת למילה "נתניהו". באופן פרדוקסלי, נראה שמי שמתקשה לרכוש את אמון האמירותים הוא דווקא האיש שחתם איתם על הסכמי אברהם. אחד הסימנים המובהקים לכך הוא העובדה שעד כה, יותר מחמש שנים מאז החתימה על ההסכמים, נתניהו טרם הוזמן לביקור רשמי באמירויות. גם ביקורו ההיסטורי של הנשיא בן זאיד בירושלים, שפרטיו כבר נסגרו בימי הממשלה הקודמת, התמסמס תחת הממשלה הנוכחית.
בעוד ביקורו של נתניהו באמירויות מתמהמה, מי שכן הספיק לבקר שם הוא נפתלי בנט, פעם אחת כראש ממשלה ופעם נוספת לפני כשנה, כאזרח. בשני המקרים הוא נועד עם השייח' בן זאיד. לאחרונה נפגש בנט עם בן זאיד שוב, בחשאי, בפעם השלישית. גם יאיר לפיד ביקר באבו דאבי, פעם כשר חוץ ופעם כראש האופוזיציה.
לדברי גורם אמירותי, השעה לביקור רשמי של נתניהו באבו דאבי טרם הבשילה. הוא משווה זאת לנסיעה לחוף הים: "הולכים לחוף כדי ליהנות, נכון? לא תלך לים ביום סוער, עם רוח חזקה וגשם. באקלים הנוכחי זה לא יהיה נכון מצד האמירויות להזמין את נתניהו לביקור. הדבר רק יפיח רוח בתיאוריות הקונספירציה ברחוב הערבי, שלפיהן האמירויות עושה יד אחת עם ישראל כדי להפציץ בעזה וכו'".
גורמים ישראליים ששוחחו איתנו טוענים כי לנתניהו יש מניות רבות ביצירת אותו "אקלים" סוער. "לאחר הסכמי אברהם, בחצי השנה שנתניהו עוד היה בשלטון, היחסים חוו ירח דבש", אומר גורם שמשוחח עם אמירותים רבים מדי יום. "זה נמשך תחת ממשלת בנט־לפיד, שנהנתה מפירות ההסכם. אבל מאז חזרתו של נתניהו לשלטון ב־2022 יש באמירויות הרבה מאוד חשדנות כלפיו.
כשהחלה הרפורמה המשפטית, מובן שזה כשלעצמו לא הזיז להם. אבל הם רצו קשרים עם מדינה שהם מבינים את היציבות שלה, ופתאום הם מוצאים את ישראל טובעת בהפגנות. גם ב־7 באוקטובר התמיכה של האמירויות בישראל היתה חסרת פשרות. אבל ככל שנמשכה הלחימה בעזה, ההתנהלות האגרסיבית של צה"ל וחוסר ההבנה לאן ישראל הולכת לא גרמו להם להיות מרוצים".
כמה מקורות ישראלים ששוחחו איתנו מסכימים שמה שהוציא את האמירותים מדעתם יותר מכל הן התבטאויות קיצוניות של שרים בממשלה, כמו עמיחי אליהו, שהעלה אפשרות "להטיל אטום על עזה", ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' שהציע לשכניהם הסעודים "להמשיך לרכוב על גמלים במדבר".
גם חברי כנסת מהליכוד, שקראו "לשרוף את עזה" או "להרעיב" את העזתים, לא הועילו ליחסים הדיפלומטיים עם אבו דאבי. במשרד החוץ תלשו שערות לאחר האמירות הללו, וניסו להסביר לאמירותים שישראל היא מדינה דמוקרטית עם חופש ביטוי, שבה אי אפשר לשלוט באמירה של כל שר. לא בטוח שהטיעון הזה התקבל בהבנה.
"לאחרונה ישבתי עם בן של אחד האמירים, שאמר לי 'אני לא מבין - השרים שלכם מדברים על מחיקת עזה והשתלטות על הר הבית. זו באמת העמדה הישראלית?'", אומר גורם ישראלי. "האמירותים הם עם שבהגדרה שלו רודף שלום, ניטרליים אמיתיים. הם הלכו עם ישראל לברית של מתונים, ופתאום הם מוצאים את ישראל כשחקן פסיכי במזרח התיכון. זה מאוד מלחיץ אותם".
"בשיחות סגורות, האמירותים מביעים זעזוע ותדהמה מההתבטאויות של שרים, בעיקר ממפלגות הימין", אומר ד"ר יעוז סבר, יו"ר חברת הייעוץ AGC ויו"ר לשכת המסחר ישראל-מדינות המפרץ, שמתנהל מול האמירותים מדי יום. "הם לא מצליחים להבין אם העמדות האלה מייצגות את העם. אבל היות שהאמירותים הם אנשים שמתבטאים בעדינות, מורת הרוח שלהם באה לידי ביטוי בעיקר בכך שנתניהו טרם הוזמן לאמירויות. זו הדרך השקטה והכל כך מכובדת של האמירותים להגיד לישראל 'אנחנו לא מרוצים'".
"עליית ממשלת הימין הנוכחית גרמה לשחיקה משמעותית ביחסים", מסכימה ד"ר מורן זגה, מרצה וחוקרת באוניברסיטת חיפה ומומחית למדינות המפרץ. "עסקים, ביקורים רשמיים ומגעים נוספים הואטו או נעצרו. מה שמתפספס ברמה הראשונה זה הקשר האישי בין מנהיגים. הפוליטיקה המפרצית נשענת בבסיסה על קשרים אישיים ושבטיים, ומעל היסודות הללו נבנו שכבות נוספות של אידיאולוגיה, פרגמטיזם ולאומיות. אך המבנה המקורי עדיין קובע את הכללים.
"ישראל שמה שם שגריר נוראי. אין לו גישה לצמרת המדינית, הוא 'דד מן ווקינג'. זו עוד דוגמה לאיך המדינה מפספסת את הקשר האסטרטגי עם האמירויות"
"תראה למשל את הקשר החם שטראמפ הצליח לייצר עם שליט סעודיה בן סלמאן. לכן אנו רואים עד היום כיצד אישים ישראלים מסוימים זוכים לחיבוק חם, ואחרים נדחקים החוצה. לעיתים הדבר מתבטא בהעדפה לאיש אופוזיציה ישראלי, פשוט משום שהחיבור האישי עימו חזק יותר".
במציאות המורכבת של המזרח התיכון, מלחמת 7 באוקטובר גם העניקה לישראל הזדמנות לשדרג את יחסיה עם האמירויות, מדינה שבכיריה שונאים את חמאס לא פחות מאיתנו. "7 באוקטובר טלטל אותם ברמות מטורפות", אומר גורם ישראלי שמכיר את האמירויות היטב. "שחרור החטופים נמצא אצלם בשיח ברמה כזו שביום שחרור החטופים האחרונים הם עצרו הכל והלכו לטלוויזיה. מצד שני, קשה להם עם המצב ההומניטרי בעזה".
האמירותים אכן היו הכוח העיקרי שנרתם לצורך מימון ושינוע הסיוע ההומניטרי לעזה במהלך המלחמה. המהלך הזה אפשר להם להוכיח את דאגתם לאוכלוסייה הפלסטינית, ומאידך - לישראל להמשיך ולנהל את הלחימה ברצועה תחת הלחץ הבינלאומי. "הדבר שהכי מצליח היום בקשר בין ישראל לאמירויות זה המאמץ ההומניטרי בעזה. שם, באופן מפתיע, יש את שיתוף הפעולה הכי פורה", אומרת ד"ר זגה. "האמירותים מנצלים את הקשר איתנו כדי לפרוץ ולהוביל את הזירה ההומניטרית בעזה, והם מאוד מתגאים בזה".
בצמרת צה"ל היה לפחות גורם אחד שניסה בתחילת המלחמה למנף את העניין, ולרתום את האמירותים לסוגיית היום שאחרי. "האמירותים היו מוכנים לאמן את אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כדי שאלו ייכנסו לתוך הרצועה", הוא אומר. "אבל בישראל רש"פ זה הס מלהזכיר. במקום זה ממשלת ישראל נאלצה לבסוף להיכנע לתכתיב האמריקני ולהכניס לתוך הרצועה את קטאר וטורקיה, שתומכות באחים המוסלמים ומהוות את אחד האיומים הגדולים על האמירויות".
מנגד, גורמים רשמיים בישראל טוענים כי האמירותים קוצרים כיום את הזרעים ששתלו בעזה: בעוד ממשלת ישראל מנסה ככל יכולתה לצמצם את המעורבות הקטארית והטורקית בשיקום הרצועה, הדרג המדיני מעודד כניסה של גורמים אמירותיים לרצועה, בעיקר בכל מה שנוגע לתחום החינוך. כפי שאנו חושפים כעת, אחת השאיפות היא שהאמירותים יקימו באזורים שבשליטת צה"ל רשת של מוסדות חינוך, שבה ינצלו את הניסיון שצברו בתחום הדה־רדיקליזציה כדי להשפיע על הדור הבא של העזתים.
"לאמירויות יש תפקיד מרכזי ביום שאחרי", אומר אחד הגורמים ששוחח איתנו. "הם הבינו מזמן שחינוך אסלאמי יכול לקחת את המדינה למקומות רעים, ולכן שכרו גננות ומורות בריטיות ואמריקניות, החליפו את הסגל החינוכי בממלכה, וכך גדל דור משכיל וסובלני במדינה מוסלמית. הדבר הזה יכול לקרות גם בעזה".
האמירותים קנאים לחינוך שלהם עד כדי כך שבראשית החודש פורסם כי הם הפסיקו את הסבסוד המוענק בידי הממשלה לסטודנטים שיוצאים ללמוד באוניברסיטאות בבריטניה. זאת, בשל החשש מהקצנה אסלאמית והשפעה של האחים המוסלמים על סטודנטים במדינה האירופית.
"לבנות גשרי אמון"
יחסי ישראל עם האמירויות כבר ידעו עליות ומורדות. ב־2011 חיסל המוסד בבית מלון בדובאי את בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח, מה שגרם לנתק ביחסים החשאיים שנוהלו עד אז בין המדינות. הקשר שוקם בעיקר באמצעות שורה של עסקאות ביטחוניות שנוהלו מתחת לפני הקרקע, וכללו בין היתר רכישה של תוכנת הסייבר ההתקפי "פגסוס" של NSO בידי האמירותים.
בהמשך נכנסו לתמונה התעשיות הביטחוניות הישראליות, כדוגמת רפאל ואלביט. "פגסוס והתעשיות הביטחוניות גרמו להידוק יחסים אינטימיים בין המערכת הביטחונית הישראלית לזו האמירותית", אומר גורם ישראלי. "זה גם יצר קו ישיר בין המנהיגים. ההצלחות הביטחוניות גררו מגעים בתחומים כמו רפואה, חקלאות ואנרגיה, שכדי לממש אותם היה צורך בהסכמי נורמליזציה. תחושת האינטימיות והצורך בשיתופי פעולה מעל לרדאר היוו את הבסיס להסכמי אברהם".
הסכמי אברהם שירתו את האמירויות לא רק ברמה הפרקטית אלא גם האסטרטגית. "המניע העיקרי שלה בכניסה להסכמים היה להרחיב עוד יותר את השפעתה בלבנט ולנצל את הריחוק הסעודי מזירה זו", אומרת ד"ר זגה. "בנוסף, ההנהגה באבו דאבי הסבירה שראתה בהסכמי אברהם מנוף ליצירת פריצת דרך מדינית בין ישראל לפלסטינים. אבל בפועל קרה ההפך".
מרוץ ההשפעה והשאיפה להסדר עם הפלסטינים היו גם הסיבות שבגינן הצטרפה האמירויות ל"פורום הנגב", שאיגד את מדינות הסכמי אברהם לצד ארה"ב ומצרים, ונועד לקדם יוזמות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות באזור. אלא שלאחר פסגה מתוקשרת אחת בתקופת ממשלת בנט־לפיד, פעילות הפורום התמוססה ולא חודשה תחת ממשלת נתניהו. "זה מפני שבמדינות האלה התייאשו במהרה, לאחר תקופת מתיחות בזירה הפלסטינית וקושי לייצר לגיטימציה ברחוב הערבי", מסבירה זגה.
יוזמה אזורית אחרת שנתקעה היא פרויקט "מים תמורת חשמל", שמטרתה להילחם במשבר האקלים על ידי רכישת חשמל ירוק מירדן בתמורה ליצוא מים מותפלים מישראל במימון אמירותי. גורמים באמירויות אמרו לאחרונה שהם מאוכזבים מאוד מכך שהפרויקט הזה לא מתקדם, בין היתר בגלל סחבת ישראלית. את מורת הרוח של האמירויות משיתוף הפעולה האזורי עם ישראל ביטא לפני כשלושה חודשים ד"ר עלי רשיד א־נעימי, חבר המועצה הלאומית הפדרלית. בכנס השדולה לקידום ביטחון אזורי בכנסת הוא נזף במשתתפים באמצעות שיחת וידאו: "על כל הפוליטיקאים הישראלים להבין שנורמליזציה איננה שלום, אלא רק הסכם על חתיכת נייר. מה שצריך זה לבנות גשרים של אמון, הבנה וכבוד".
אף שבין המנהיגים גשרי השלום חווים טלטלה, המפגשים הישירים בין יזמים ישראלים למשקיעים אמירותים סייעו בחיזוק הקשרים ברמה הפרטית. "האמירותים הם מארחים מדהימים, משכילים בצורה לא רגילה, אנשי העולם הגדול, ויודעים בדיוק מה הם רוצים", אומר ד"ר סבר, שפעילותו העסקית מרוכזת באזור המפרץ. "אבל בניגוד לאיש העסקים הישראלי, המטרה העיקרית שלהם זה לא 'להביא את המכה'. למרות שהאמירותים אמידים, הם לא אוהבים לבזבז כסף. העסקים מולם מתנהלים מאוד בזהירות, כי הרבה אנשים מגיעים מכל רחבי העולם לאזור המפרץ, ולדובאי בפרט, תוך מחשבה שהם יעשו כסף קל. המציאות בשטח אחרת לגמרי".
"האמירויות היא אחת המדינות הטובות בעולם לעשות בהן עסקים. עם זאת, המשקיע האמירותי הוא משכיל, מתוחכם וזהיר, וסביר להניח שהוא כבר עשה עסקים עם מעצמות כמו ארה"ב, רוסיה, סין והודו. לכן הוא לא ישקיע בעסקה שאינה בת־קיימא", מצטרף סעוד סאכר, מהנדס ואיש עסקים תושב אבו דאבי, שמשקיע בחברות ישראליות.
סעוד, שהגיע לישראל כבר במשלחת הראשונה שיצאה מאבו דאבי לאחר חתימת ההסכמים, הוא דוגמה טובה לקשר החם שיכול להיווצר בין ישראלים לאמירותים. בביקורו הראשון כאן ביקר בכותל, בירוחם ובנצרת, ובביקורו השני כבר הספיק להשתתף בשתי חתונות, בר־מצווה וטקס הדלקת נרות חנוכה. "ראיתי את הקהילה הישראלית כפי שהיא, באופן המזוקק ביותר - יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים שחיים יחד. אמנם לא הכל מושלם, אבל בסך הכל כולם מסתדרים", הוא אומר, בשיחה שמתנהלת באנגלית מתובלת במילים בעברית. "הסכמי אברהם שרדו את מבחן 7 באוקטובר, אירוע שחיבר בין העם האמירותי לעם הישראלי. הקשר בין העמים שרד גם את המלחמה בעזה. אנחנו רוצים שהסכמי אברהם ידחפו את המדינות שלנו קדימה".
"האמירויות הן לא אוקיינוס ריק. כל העולם לוטש עיניים לשיתוף פעולה איתן, ואם ישראל לא תעשה זאת, הן ישתפו פעולה עם מדינות אחרות. לנו יש הרבה מאוד מה להפסיד. כל מה שחסר לממשלה הנוכחית זה לבנות מולן אמון, רבאק"
"האמירותים מתגאים בזה שיש להם תושבים מכל המדינות בעולם, ולכן הם יודעים לתת כבוד לכל אומה ולכל דת", אומר סבר. "אם תגיע לדובאי ברמדאן, היא תהיה מקושטת בהתאם, בכריסמס תמצא שם עצי חג המולד, בחנוכה חנוכיות, בדיוואלי (חג האור ההודי) תרגיש שאתה בדלהי, ובהאלווין כולם ברחוב יהיו מחופשים. האמירותים משתתפים בחגיגות האלה בשמחה ונהנים לפרגן לכולם. לא הייתי מכנה אותם 'ליברלים' במובן המערבי, אבל יש בהם הרבה מאוד סובלנות".
"אני חווה גירושים סוערים מהתפיסה שיש קשר בלתי נפרד בין דמוקרטיה לליברליזם. דווקא המדינות הלא דמוקרטיות מתגלות כליברליות", אומר ישראלי אחר, שמבלה הרבה מזמנו באמירויות ונמצא בקשר עם ההנהגה באבו דאבי. אחד המהלכים שהדהימו אותו ישראלי הוא ההחלטה של האמירויות לצמצם את תלותה בכספי הנפט. "האמירותים צמצמו את הכנסות המדינה מנפט לכ־25% בלבד מסך ההכנסות של המדינה, ובכך ניתקו את התלות שלהם במשאבי הטבע", הוא מתלהב. "כלומר, ההצלחה של איחוד האמירויות לא נובעת רק מכסף אלא גם ממנהיגות. האמירויות זה לא רק בורג' חליפה, פרארי בחצר וקניונים מפוארים. זה גם בית ספר לאסטרטגיה, גיאו־פוליטיקה, חינוך ומנהיגות.
"כל מה שחסר כל כך בישראל נמצא שם. יש חינוך שמטפח את דור העתיד, ומדינה שמנוהלת כמו חברת הייטק טובה. חבל שבישראל לא מצליחים להבין את זה ולטפח את הקשרים האסטרטגיים איתם. זו החמצה".
עניין אחר שהוחמץ ביחסים האסטרטגיים והאישיים עם האמירויות נוגע לסוגיית השגריר הישראלי במדינה. בראשית 2025 מינה נתניהו את יוסי שלי, עד אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולשעבר שגריר ישראל בברזיל, לשגריר באמירויות. זמן קצר אחר כך התלוננו אנשי האבטחה האמירותים כי שלי נוהג כלפיהם בצורה לא מכובדת. בתקשורת הישראלית אף דווח כי בעקבות זאת, בן זאיד דרש כי שלי יוחלף בשגריר אחר, ואיים לסלקו מהמדינה.
"שמו שם שגריר נוראי, שכמעט חירב את היחסים", אומר גורם ישראלי שנמצא בקשר עם הארמון באבו דאבי. "הם הסתכלו עליו ואמרו 'מה, הישראלים מטומטמים? זה מי שהם שלחו לכאן?'. זו עוד דוגמה לאיך המדינה מפספסת את הקשר האסטרטגי עם האמירויות". כמה גורמים ששוחחו איתנו טוענים כי מאז הפרשה, שלי מתקשה למלא את ייעודו. "הוא אמנם מצליח לתווך בקשרים עסקיים וכלכליים, אבל אין לו גישה לצמרת המדינית", אומר אחד מהם, "הוא 'דד מן ווקינג'".
איך ממשיכים?
אי־מימוש הפוטנציאל הגלום ביחסי ישראל ואיחוד האמירויות בא לידי ביטוי גם בהיבט הכלכלי. אף שהיקפי המסחר בין המדינות גדלו, העושר אינו מתחלק בצורה סימטרית. "למעשה, מערכת היחסים היא כמעט חד־צדדית", אומר אורן הלמן, מנכ"ל לשכת המסחר ישראל־מדינות המפרץ. "יש הרבה חברות ישראליות שפעילות באמירויות, ומנצלות את ההקלות במיסים שם ואת ההשקעות הכספיות בטכנולוגיה ישראלית. הבעיה היא שקשה להביא את האמירותים לישראל".
במצב שנוצר, מדינת ישראל מפסידה לא מעט הכנסות ממיסים. כמה השקעות ענק שהאמירותים ניסו לעשות בישראל נגמרו גם הן במפח נפש מבחינת האמירותים. כך קרה למשל כאשר קבוצת DP World, הנשלטת בידי ממשלת דובאי, פרשה מהמכרז להפרטת נמל חיפה, לאחר שהשתתפותה נפסלה ממניעים ביטחוניים, וכאשר ההחלטה של קרנות אמירותיות להשקיע 2.3 מיליארד דולר ברכישת חלקים מקבוצת הפניקס נבלמה בשל מגבלות רגולטוריות שהטילו בישראל. בשני המקרים הוסבר בדיעבד כי ביטול העסקאות נבע מהחשש שקרנות פנסיה ונכסים אסטרטגיים ישראליים ינוהלו בידי מדינה זרה, כל שכן ערבית. באמירויות לא אהבו את ההסבר הזה.
גם ההשקעה העצומה שתכננה האמירויות בחברת קצא"א, מיזם שהיה מגדיל באופן משמעותי את נפח הולכת הדלק בין אילת לאשקלון, ירדה לטמיון, הפעם בשל מחאה אזרחית־סביבתית, עניין שהאמירותים קצת פחות מתורגלים בו. "אני לא נכנסת לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל, ייתכן שהשיקולים לביטול ההשקעות הללו היו מוצדקים", אומרת ד"ר זגה, "אבל בגלל זה ובגלל סיבות נוספות, הסכמי אברהם נתפסים כעת בעולם הערבי כתהליך בדעיכה, למרות הישרדותם ולמרות שיתופי הפעולה שנמשכים".
כאשר בישראל שואפים להרחיב את הסכמי אברהם ולרתום אליהם את סעודיה ומדינות ענק מוסלמיות נוספות, זגה מציעה להתרכז קודם כל בשיקום הקיים. "כדי למשוך מדינות אחרות, חזקות וחשובות לישראל", היא אומרת, "יש קודם כל חשיבות בשיפור היחסים ובהצגת סיפור הצלחה עם האמירויות".
