ירון גוטמרק התעורר ב־7 באוקטובר 2023 לבוקר שחור. עידן שתיוי ז"ל, קרוב משפחתו שהיה במסיבת הנובה, הוכרז כנעדר; וסרן יפתח יעבץ ז"ל, לוחם ביחידת מגלן, בנם של חברים קרובים, נפל בקרב הגבורה בכניסה לקיבוץ נחל עוז.
"נכנסנו לתקופה קשה של הרבה 'הותר לפרסום'", מספר גוטמרק. "יום אחד יצאתי לשטח ואמרתי 'אני חייב לנשום קצת אוויר'. ראיתי שזה עושה לי טוב, הירוק בעיניים וריח הפריחה. קצת מרגוע לנפש. חשבתי שאולי אשלב זאת עם האהבה שלי לטיולים, לרכיבה על אופניים ולכתיבת ספר".
כך נולד "בשבילם" (הוצאת עם עובד), ספר של מסלולי טיולים ברחבי הארץ, ברגל ובאופניים, שמוצמדים לסיפוריהם של 22 מגיבורי 7 באוקטובר, אלה שאיתנו וגם אלה שכבר לא יזכו לראות את יפי הפריחה ולחוש את משב הרוח.
חדרה: המסלול של עידן שתיוי ז"ל
עידן, שנרצח בנובה, אהב סוסים, טיולי ג'יפים ומים זורמים. אביו, אלי: "העדיף לישון באוהל בשטח על פני ספא במלון"
את אלי שתיוי פגשנו בפארק נחל חדרה, ממש על שפת הים. בנו עידן ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה ונחטף בידי מחבלי חמאס, היה אמור להתגורר בסמוך עם בת זוגו סתיו, בשל הטבע הזועק יופי והמים הזורמים.
"כשעידן היה ילד נסענו עם הג'יפ לטיולים במדבריות ובנחלים", אלי מספר. "היינו מתעוררים בבוקר במאהל, ולא מוצאים אותו עד שהיה צועק מעל איזה פיסטין. כולו היה טבע. אני זוכר שכמה ימים לפני שנסע לנובה הוא ירד לסופ"ש בים המלח, עם סתיו. אמרתי לו 'אני אסדר לכם ספא וסוויטה'. אפילו דיברתי עם חבר מאחד הקיבוצים, שאמר 'אארגן לו את הכי טוב'. עידן חזר אלי ואמר: 'אני וסתיו ישנים באוהל, לא מעניין אותי שום דבר אחר'".
אלי מסתכל בעצב על הנחל הנשפך אל הים. "כשעידן נעלם, אמרתי שאין מצב, הוא בטח מסתתר. כל יום הגעתי לאזור וחיפשתי אותו. אפילו דיברתי עם אנשי צבא, שב"כ, המוסד. אמרתי להם שעידן מתחבא ושאין מצב שחטפו אותו, כי הוא היה נווט. זה הכי שיגע אותי, כי אלה דברים שהטמעתי בו. בצנחנים הייתי אלוף בניווט, ואו שיש או שאין לך את זה. ולעידן היה את זה מלידה".
רק שעידן, במקום להציל את עצמו בבוקר אותה שבת איומה, סייע לאחרים להינצל מהתופת. "בשנת 2005 נסענו לפיקניק בחוף דור, ממש קרוב לכאן", אלי נזכר. "בשמונה בבוקר דלית קפצה למים עם שלושת הילדים, ופתאום מישהו צעק 'הם טובעים'. עמרי הגדול נאבק עם הגלים והצליח להציל את עצמו, אבל דלית עמדה עם הילה, שהיתה אז בת 3, ועם עידן, שהיה בן 9. הגעתי אליהם מותש לחלוטין.
"לקחתי את הילה בידיים ובכל פעם, כשהגיע גל, תפסתי את עידן, זרקתי אותו קדימה וצעקתי 'שחה לחוף'. אבל הוא חזר אלי ואמר 'אני לא עוזב אתכם', רצה להציל את אחותו. התחלתי לבלוע מים ואמרתי להילה 'תצעקי לאלוהים שיעזור'. חשבתי שאחזיק אותה מעל המים עד שאמות, ובלב שאלתי 'מה עשיתי לך, אלוהים, למה את כל המשפחה? קח רק אותי'. שמעתי את הילה צועקת לשמיים, ולפתע הרגשתי את הרגל שלי נוגעת בחול. עידן האמין כל חייו שהוא זה שהציל את הילה. זה היה הראש שלו. הוא לא עזב אותה לבד".
כעסת שהוא הציל אחרים ולא את עצמו?
"זאת שאלה קשה, שאני מתלבט בה גם בתפילות. שואל 'למה חירפת את נפשך?' הרי בצלילה, אם מישהו במצוקה - אתה קודם כל לוקח נשימה ורק אחר כך נותן לו, אחרת אתה תיחנק ושניכם תטבעו. כלומר, קודם תדאג לעצמך. מה שעידן עשה לא היה חכם, אבל זה גם מה שאני הייתי עושה".
לאלי ולבנו היה תחביב משותף - רכיבה על סוסים. אלי מספר שגם היום יש לו ברכב, לצד חליפות העסקים המדוגמות, בגדי רכיבה, אבל מאז מותו של עידן, למרות הפצרות מכריו, הוא לא מסוגל להגיע לחוות הפעמון שבכפר סירקין וגם לא לבית העלמין הסמוך, בכפר מעש, שם עידן קבור.
"הגעתי לשם פעם אחת, וזה ריסק אותי כמו שלא ריסקה אותי אף תקופה בסיוט המתמשך", הוא מודה. "כעת הטבע טיפה מלחיץ אותי. הרי אומרים לי בחווה 'יש לך פה הכל, בגדים, נעליים, רק תעלה על הסוס'. מתים שאחזור, כי הם כמו משפחה, אבל אני לא מסוגל. כעת אני מנסה לגייס כסף כדי להפוך את החווה לטיפולית על שם עידן. שאנשים פוסט־טראומטיים מהמלחמה יבואו לטיפול עם סוסים".
זה יום חורפי בפארק, שכמעט ריק מאנשים. אלי מציע שנשב לרגע על ספסל ונתחמם בשמש שהואילה להציץ לכמה דקות. "ביום של מסיבת הנובה הייתי בחופשה בסיני עם חברים, ועידן התקשר בסביבות אחת בלילה", הוא נזכר. "זה היה מוזר, הוא אף פעם לא צלצל בשעות כאלה, בכל זאת ילד בן 28. שאלתי 'מה הקטע, אתה צריך כסף? שאעביר לך בביט?' אמר שהוא הולך למסיבה.
"איך שניתקנו אמרתי לחברים 'אני חוזר הביתה', כי הרגשתי שמשהו לא תקין. יצאתי באחת בלילה מסיני, ובבוקר, כשהחלו האזעקות, התלבשתי ונסעתי על 200 קמ"ש לעוטף. הגעתי בתוך חצי שעה ליד מרדכי.
"הייתי במרחק שבע דקות נסיעה מעידן. אמרתי לעצמי שלא מעניין אותי, מצידי שיירו בי 20 כדורים בגב, העיקר להחזיק לו את היד. זה הקשר המיוחד בין אב לבן, לא ידעתי את העוצמה של זה עד אז".
נחל הבשור: המסלול של סשה טרופנוב
שורד השבי, שלא ראה עננים 498 ימים, נהנה לספוג נופים בירוק: "הטבע מאפשר כל יום להיזכר שאתה חופשי"
סשה טרופנוב אמנם גדל במרחבי קיבוץ ניר עוז וסביבת עוטף עזה, אבל במשך שנים הטבע לא גרם לו לעצור את הנשימה, ובטח שלא את מסלול חייו. הוא למד הנדסת חשמל, עבד בחברת אמזון, הכי רחוק מפלאח בגידולי שדה.
"להפך", הוא צוחק. "הייתי לגמרי אחר. תן לי ביזנס, הרבה עבודה, לשבת ולשחק שעות בפלייסטיישן, לברוח מהמציאות. היום, אני מודה, אני הרבה יותר חי את המציאות".
במשך 498 ימים סשה היה בשבי חמאס, בחשיכה כמעט מוחלטת, בלי יכולת להזיז את רגליו. יום לפני שחרורו, המחבלים הוציאו אותו לשפת הים, לצלם סרטון ולהראות לעולם שהשבי לא "כזה נורא". ואז, מול הגלים, נפל אצלו האסימון.
"זאת הפעם הראשונה שהחוטפים אמרו לי 'אתה יכול להסתכל למעלה', ופתאום ראיתי עננים, קלטתי ציפור שעפה, שמעתי גלים. יכולתי ללכת", ההתרגשות נשמעת עדיין בקולו. "הייתי באופוריה, כי הרגשתי חופש. לאנשים קשה להבין מה זאת אומרת שמחה מלראות ענן, אבל שם הבנתי שאני חי. לפני כן אתה בחיים, אבל לא חי. הרי אם תהיה תקוע שבוע בחדר ולא תראה אור יום, עדיין תוכל לדמיין נוף. אבל כשזה קורה במשך יותר משנה, אתה לאט־לאט שוכח, מאבד הרגשה של שמש מעל ומה הם רוח או רשרוש עלים. אתה לא מצליח לזכור בדיוק איך ההרגשה".
מה זה בשבילך טבע כעת?
"חיות שנותנת כל יום אפשרות להיזכר שאתה חופשי, כי העובדה שאני מסתובב בחוץ ומסתכל למעלה ולצדדים ורואה ירוק, אלה דברים שלרוב בני האדם מובנים מאליהם - ולי לא. נכון שכמה שאני יותר בחוץ אני גם מתרגל, אבל אני מנסה לשמר את ההוקרה וההודיה לחופש".
לטרופנוב הוצמד ב"בשבילם" מסלול טיולים בנחל הבשור, הקרוב לקיבוץ ניר עוז. "זה ואדי שכילד טיילתי בו לא מעט באופניים, עם חברים", הוא נזכר. "פעם עשינו שם איזו ירידה גדולה, נתקעתי בעץ ושברתי את היד. אני זוכר גם שהיתה באזור משפחה בדואית שהתגוררה בשטח, והיינו מתארחים אצלם, יושבים איתם לתה. האזור הזה הוא חלק ממני.
"אתמול נסעתי בכביש מתעקל, כי לשם הווייז לקח אותי עקב חסימת דרכים. היה לילה, חושך מסביב, וזה נראה לי כמו הכבישים בסביבת הקיבוץ בעוטף. אמרתי לספיר 'איך אני מתגעגע למרחבים ולנופים'. ושתבין, בעיקרון אני לא אוהב נוף מדברי, אבל אין מה לעשות, זה הבית שלי".
מאז חזרתו מהשבי, סשה הגיע כמה פעמים לעוטף, אבל התקשה להיכנס לקיבוץ ההרוס, שבו איבד את אביו, ויטלי ז"ל, וגם לא מעט חברים. "אבא שלי עבד באגף הנוי במשך תקופה ארוכה מחייו, והיה חלק משתילת השדרה בכניסה לקיבוץ", הוא מספר. "כשהייתי בן 13 התלוננתי בפניו על העבודה הקשה, ואז הוא אמר: 'רואה את השדרה? חפרנו אותה בידיים. זה קשה, אבל בסוף נותן יופי'. היום אין לי למה לחזור. הקיבוץ נהרס ונבנה מחדש, וזה כבר לא אותו המקום ובטח שלא אותה האווירה. איפשהו לקחו את זיכרונות הילדות שלי וזרקו אותם לפח, ואני מתחיל מאפס. לעולם לא אוכל לקחת לשם את ילדיי, ובעזרת השם את נכדיי, ולהגיד 'פה גדלתי'".
לא נשאר שום זיכרון?
"הפעם האחרונה שראיתי את הקיבוץ היתה כשעלה באש ומחבלים התרוצצו מבית לבית. זה זיכרון נקודתי. שאר הזיכרון שיש לי הוא מהתקופות היפות. מהשבילים הקטנים, המדשאות, העצים. אני יכול ללכת בכל מקום ולזכור מה היה, ואני לא רוצה שהזיכרון הזה יתערפל עם מציאות חדשה של בתים הרוסים. אני אוהב לזכור את מה שהיה ואת האנשים שכבר לא איתנו. יוסי סילברמן ז"ל, שגר ליד המרפאה, ורועי מונדר ז"ל, שגר ליד, ואת אבא שלי כמובן. אני שומר את הזיכרון של הקהילה".
סשה אמור להתחתן בחודש מארס עם ספיר, ארוסתו. בתקופה הראשונה הם יגורו ככל הנראה בדירה ברמת גן, סמוך לאמו, כדי שהתא המשפחתי יוכל להתאושש מהטראומה - ואז יחשבו היכן יהיה בית הקבע שלהם.
"אני גרסה חדשה של עצמי", הוא משוכנע. "אם אתה רוצה להשוות את זה למסלול טיולים, אז ברגע שהלכת במסלול - זה כבר לא אותו מסלול, כי הצעדים שלך עשו בו שינוי".
אצלך היתה סטייה רצינית מהמסלול.
"זה אירוע שמזיז למסלול לגמרי אחר, אבל בסוף מדובר באותו יעד. כולנו רוצים חיים טובים, חיי משפחה טובים, באלאנס הגיוני. לי תמיד יהיה התיק של השבי והחוויות והטראומה, ומצד שני זה נותן לי יכולת להסתכל על דברים במבט יותר חיובי. לקחת קשיים בפרופורציות".
חוף השרון: המסלול של רפ"ק מאלי שושנה
השוטרת מקרב הגבורה בשדרות אוהבת ים: "ברגעים הקשים אני בוכה שם ונרגעת"
רפ"ק מאלי שושנה היתה מגיבורות הקרב ההרואי במשטרת שדרות, והפכה בעל כורחה לאחד מסמלי אירועי 7 באוקטובר. כעת, יותר משנתיים לאחר מכן, האם היחידנית מאשדוד חוזרת אט־אט לחייה.
"בשבוע שעבר עברתי את מבחני לשכת עורכי הדין", היא מספרת. "הפסיכולוגית שלי אמרה 'יש אנשים עם פוסט־טראומה שאו שהם נופלים, או שהם מוצאים את עצמם ומתרוממים. ואת לא נשברת, תראי לאן הגעת'. זה באמת הזוי".
מפליא אותך?
"היו לי הרבה משברים בחיים שהצלחתי לנצח, אבל דבר כזה כמובן לא חוויתי. לא ויתרתי, וגם לא ויתרו לי. תמיד היו סביבי המשפחה, הבן, החברות. אף אחד מהם לא נתן לי ליפול. הרי יש תמיד את הפיתוי, 'שחררו אותי, תנו לי להתכנס בתוך עצמי, נתראה בעוד שנה', וזה לא היה".
מאלי חזרה לעבוד מייד אחרי שהחלימה מפציעתה. היא לא עובדת במשטרת שדרות, אלא הגיעה באותו בוקר שחור כקצינה תורנית, וכעת העיר וסביבתה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה.
"קשה לי לחזור לאזור, אבל אני נלחמת בכל פעם מחדש, כי אני מרגישה שאין ברירה", היא מודה. "אני מרצה שם ומספרת על האירוע, ואחרי זה צריכה לעשות סוויץ' בראש ולחזור לשגרה, וזה לא קל. ובכל זאת, מתגברים. אני אומרת לעצמי 'חווינו טראומה, יש לה מקום חבוי בגוף, לפעמים היא יוצאת ומודיעה שהיא עדיין כאן, ואז מחזירים אותה למקום. עד לפעם הבאה".
מאלי אומרת שמה שהחזיר אותה לתלם, מהר יחסית, היו העבודה המשטרתית, ובטח בנה, ארז אדיר, שעוד מעט יחגוג יום הולדת 23. "בכל יום אני מעריכה את חיי מחדש", היא אומרת. "לפני האירוע לא שמתי לב לדברים קטנים, התעקשתי. אחרי מה שקרה אני אומרת לעצמי 'תזרמי, זה קשקוש'. את מקבלת פרופורציות, בעיקר בבית ובהתנהלות מול הבן. אני מרגישה יותר קלה. פעם ארז היה אומר 'את לא צריכה להיות השוטרת בבית, את אמא שלי'. אחרי זה הבנתי למה הוא התכוון. על מה אני מתעקשת? שיעשה, ומקסימום אם ניפול נתרומם ונלמד ביחד".
מאלי מספרת שתמיד היה להם אוהל בבית, וכשלא היה כסף לבתי מלון, היא וארז נהגו לנסוע צפונה, או דרומה, לתקוע יתד במקום הנכון - ושם להירגע. אבל אם ישאלו היכן נמצא הלב, תשובתה תהיה תמיד על שפת הים של אשדוד, עיר מגוריה. מאז ילדותה זה היה מקום המפלט שלה, ועד היום יש לה בראש תמונה עם אביה על החוף, ביום חורפי במיוחד.
"ברגעים הקשים תמיד הייתי מוצאת את עצמי מול הים. חושבת, מדברת, בוכה", היא מספרת. "זה היה כשהוריי התגרשו, ואחרי 7 באוקטובר. הים היה המקום שהכי הרגיע וניחם. סתם כך ללכת ולנשום את האוויר המלוח ולראות את כוחו של הים. הטבע מרפא, ומבחינתי הוא החיים והאנרגיות. משהו שמעביר אותך למקום אחר".
יער צרעה: המסלול של שני לוק ז"ל
שני היתה נפש חופשייה שחיפשה נוף, הרים ופרחים. אמה, ריקי: "היא אהבה בילויים בטבע, ושם היא נרצחה"
בעוד כשבוע שני לוק ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה וגופתה חולצה מהשבי במאי 2024, היתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־25. ילדת טבע אמיתית, נפש חופשייה, שאת רוב ילדותה העבירה ביישוב הקהילתי שריגים, ממש בתוך פארק בריטניה.
"יש לנו נוף מדהים שנשקף מהבית", אומרת ריקי, האם. "שני מאוד אהבה לצאת שם לטיולים, אספה פרחים והביאה הביתה. אהבה את הטבע ואת השקט, וכשגדלה, טיילה עם חברים, בהתחלה באזור ועם הזמן התרחקה לטיולי טבע ומסיבות טבע. לצערנו, שם גם מצאה את מותה".
ריקי הגיעה לישראל מראבנסבורג, עיר קטנה בדרום גרמניה, לא הרחק מהגבול עם שווייץ ואוסטריה. "שם זה לא אותו ירוק כמו כאן", היא מחייכת. "בגרמניה זה ירוק צועק, זוהר, אבל התרגלתי לנוף הישראלי ובטח לאקלים, כי מזג האוויר באירופה הוא לא מציאה. אפשר במשך שבועות להיות בלי שמש, וזה מדכא. אני מאוד אוהבת את האזור שבו אנחנו גרים, למרות שמבחינתי זאת פשרה, כי אני אוהבת את הים, אבל פחות את הלחות. פה יותר הררי, ותמיד נמשכתי למקום שיש ממנו נוף".
שני לא היתה ילדת מסגרות. לא הבינה למה צריכים ללמוד מתמטיקה ופיזיקה, ותמיד נמשכה לכיוון האמנותי. בגיל 18 עזבה את הבית לתל אביב. עבדה שם כמקעקעת, השלימה הכנסה במסעדות, אפילו ניסתה משרה בסופר.
"היא היתה עצמאית וחזקה", מספרת ריקי על בתה. "זה לא פשוט לעבור בגיל צעיר לתל אביב ולדאוג לדירה ולהתפרנס, אבל היא עשתה את זה. בהתחלה אהבה את הסצנה, אבל בשנה האחרונה אמרה שהיא מתגעגעת לנוף ולטבע ורצתה להתרחק מהעיר".
יש רושם שעד גיל 22 שני הספיקה לעשות דברים שאנשים שגילם כפול מגילה לא עשו. ב־2023, חודשים ספורים לפני מותה, היא וחבר עשו סבב פסטיבלים באירופה שכלל את שווייץ, קרואטיה, הונגריה וצ'כיה.
"פלפלית אמיתית", ריקי מספרת. "היו לה חיים אינטנסיביים, והכל אצלה היה חייב להיות מהר, ואין זמן. עצמאות, תל אביב, פרנסה. היתה במרוץ תמידי ולא רצתה להתגייס, כי אמרה 'זה בזבוז, אני רוצה להקים את החיים שלי'. לא הבנו לאן היא ממהרת, רצינו שתעשה את המסלול הרגיל, המומלץ, ובסוף אני שמחה שלפחות הספיקה הרבה דברים. לחשוב שהיא היתה בסך הכל בתחילת שנות ה-20 לחייה".
עמק יזרעאל: המסלול של אורי דנינו ז"ל
אורי, שנרצח בשבי חמאס, אהב לטייל על אופנועי שטח. אביו, הרב אלחנן דנינו: "נותר הריח שלו בכפפות ובמעיל"
אורי דנינו ז"ל, שנרצח בשבי חמאס וגופתו הושבה ארצה בסוף אוגוסט 2024, אמנם גדל בירושלים, אבל אהב את אזור עמק יזרעאל, שם סיים את לימודיו. "לפעמים הוא נסע לשם וחזר באותו היום", מספר אביו, אלחנן. "היה לו אוסף מקינטות ופולי קפה מכל העולם, שהיה לוקח לשטח עם מטחנה ידנית. הוא היה טוחן במקום ויושב לפעמים שעתיים על כוס קפה. מאוד התחבר לסביבה, אמר תמיד ששם עשה את החשבונות הכי גדולים שלו עם עצמו. הוא תכנן לגור בצפון, חשב על כפר תבור. רצה בית עם שטח".
אורי הוא בנו הבכור של הרב אלחנן דנינו, שמספר שאת האהבה לאופנועים קיבל הבן ממנו. היום כל בניו רוכבים. "בילדותו אורי היה מצטרף לטיולים שלי עם חברים, אבל כשהתבגר הוא עשה את זה בווליום הרבה יותר גבוה. עד היום האופנוע שלו נמצא אצלנו. עדיין נשאר הריח שלו בכפפות, במעיל, במכנסיים. הוא איתנו כל הזמן".
כשמדברים עם הרב דנינו, שומעים בקולו את הגעגוע העמוק לבנו, שאותו הוא מכנה חברו הטוב. למשפחה היו כרטיסי טיסה לחופשה במרוקו, בדצמבר 2023, שאת חלקה היו אמורים להעביר בטיול שטח.
"אורי היה אחד מחבריי הטובים, ולאחיו זה שבר עצום, כי הוא היה גם המנהיג ובעצם הכל", נאנח אלחנן. "היה לו אופי צ'יל, ודי התפלאנו שבצבא הוא הלך לכיוון של לוחמה, כי כבר כילד קטן הוא אהב לצייר ולבנות, וראינו בו יותר אמן. והנה, אורי גדל להיות לוחם. איך אחיו תמיד אמרו? 'אם אנחנו רוצים משהו, זה דרך אורי, כי לאורי אבא לא אומר לא'".
אורי נחטף ממסיבת הנובה, ואלחנן מספר שגם עכשיו, יותר משנתיים לאחר מכן, הוא מתקשה להגיע לאזור. "אולי פעמיים עברתי בכביש 232, אבל בחושך. באור יום עדיין לא יצא לי. יכול להיות שזה בגלל הקושי, לא בחנתי את עצמי בנושא. בכל מקרה, באתר הנובה גם לא אהיה, כי זה מקום נורא בעיניי, כמו אושוויץ. אני מכיר את פסטיבל ההנצחה במקום, וכל אחד מנציח היכן שטוב לו. לי זה לא מתאים".
באיזה מקום אתה מוצא היום מרגוע?
הרב דנינו לא חושב יותר מדי לפני מתן תשובה. "אצלי זה תמיד היה הים. לצערי, בשנתיים האחרונות ראיתי אותו יותר מדי, כי כשאני הולך לשם זה סימן לא טוב. סימן שאני צריך להירגע, לחשוב ולהתפלל, ותמיד הבדידות מול שאון הים מוציאה ממני מחשבות ועוד מחשבות. הטבע בהתגלמותו. הייתי יושב שעות ארוכות מול הגלים ומחכה לבואו של אורי. היו לי הזיות שחיל הים יביא אותו. הרי אין דבר שיכול לעצור את חיילי צה"ל מלהשיב את אחיהם".
