חושך שאין לו סוף: יום השנה לרצח ששת החטופים בעזה

היום (שלישי) אנו מציינים שנה מאז היום הנורא ההוא שבו נרצחו בירי שישה חטופים ישראלים ונמצאו במנהרה בעזה. כרמל גת, עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ורס"ר אורי דנינו זכרם לברכה נורו למוות על ידי שוביהם, לאחר ששהו 330 יום בגיהינום.

לעולם לא נדע מה היה בינם לבין עצמם ובינם לבין אלוהיהם בימים אלה. כמה תפילות הם נשאו, כמה תקוות. כמה מעשים קטנים של חסד, במילה, בליטוף או אפילו רק במבט. לא נדע מה הכוחות שהחזיקו אותם בתת-קרקע מול תתי-אדם. לא נדע מה לחשו זה לזה, בחושך ובסירחון, כמה הנשמות שלהם האירו את הלילה האין-סופי, המוחלט, של המנהרה.

מעל למנהרה שבה הוסתרו בתנאים מחפירים עמד בית. על קירות החדר שממנו נכנסו לחושך הסמיך, האיום, צוירו דמויות מסרטי דיסני: שלגיה רוקדת וציפור יושבת על ידה, מיקי מאוס ולב אדום ובו המילה LOVE. ולמטה - תמונת ראי: אין ריקוד, אין שיר, אין ציפור. העכברים לא מצוירים, הם אמיתיים עד כאב, והלב שותת מרוב שנאה. סליחה, HATE.

הפער הבלתי נתפס בין מה שרואים ומה שבאמת, בין התמימות הילדותית לבין האכזריות החולנית, מעורר בחילה פיזית ממש. גם המחשבה שהיינו כל כך קרובים, הושט היד וגע בם, הצל אותם וחלץ אותם והשיבם למשפחותיהם הכמהות.

סיפורם של ששת החטופים האלה הוא אחד מנקודות השפל של המלחמה הזאת. לא שפל שלנו, חלילה, לא של חיילי השייטת או של לוחמי אוגדה 162 שלחמו במרחב כדי להכריע את גדוד תל-סולטן של חמאס, אלא שפל של חמאס. רק של חמאס.

מעל למנהרה שבה הוסתרו החטופים עמד בית. על קירות חדר הילדים צוירו שלגיה רוקדת, מיקי מאוס ולב אדום עם המילה LOVE. למטה - תמונת ראי: אין ריקוד, העכברים אמיתיים עד כאב, והלב שותת מרוב שנאה. סליחה, HATE

המשכה של הגלות

לעגנון יש סיפור יפה בשם "מעשה העז". מסופר בו על עז שמצאה מנהרה אשר מובילה מפולין אל ישראל. ההולך במנהרה החשוכה לא יודע שבסופה יש אור וחיים וחירות ועצמאות וציונות. מבחינתו, הוא הולך כפוף במנהרה שהיא המשכה של הגלות.

ששת החטופים ידעו שבחוץ יש את כל אלה. הם ידעו, כי משם הם נחטפו. התודעה שלהם היתה של בנים לעם חופשי בארצו, ארץ מופזת, עם שדות ופרדסים וילדים וחיבוק של אמא. המנהרה שלהם היתה גרועה פי כמה מן המנהרה של העז, כי הם ידעו כמה קרובים הם למציאות אחרת.

זה מה שהופך את הסיפור שלהם לכל כך קורע לב. אנחנו, כל עם ישראל, זה היושב כאן וזה שהתפלל בחוץ לארץ, נקשרנו לנשמות האלה שנישבו והושמו בחושך. הדרמה היתה בלתי אפשרית. אילו היתה מוצעת למפיק הוליוודי, הוא היה דוחה אותה כי היא נשמעת מוגזמת מדי, מלודרמטית מדי, לא מציאותית בעליל.

וזו המציאות שלנו עד היום. בלתי מציאותית, קורעת לב, מרסקת. אבל יום אחד, והלוואי-הלוואי שהוא קרוב, אנחנו נצא מהמנהרה הזו, כואבים ומטונפים, מדדים וקצרי נשימה - ונמצמץ אל מול השמש.

סיפורם של ששת החטופים הוא מנקודות השפל של המלחמה הזאת. לא שפל שלנו, חלילה, לא של חיילי השייטת או של לוחמי אוגדה 162 שלחמו במרחב כדי להכריע את גדוד תל-סולטן של חמאס, אלא שפל של חמאס, רק של חמאס