באמת נגמרה הקיטנה: קיבלתי הצצה לתנאי מחבלי הנוחבה בכלא

הייתי השבוע בכלא. הוזמנתי ביחד עם שרקי לראות את תנאי הכליאה של הנוחבות, וגם של האסירים ה"רגילים", ולפגוש את קובי יעקובי, הנציב. זה היה מאוד משמעותי בשבילי. לפעמים טוב לאדם להיכנס מאחורי הסורגים כדי לדעת איפה הוא חי.

הקובי יעקובי הזה, שאני מתנצל אבל מראש אני מפקפק ביכולותיו כי יש לו שם מתחרז כזה, הוא אדם מרשים מאוד. דיברנו שעה ארוכה, והוא הציג בפנינו את המהפכה הניהולית שהביא לשב"ס.

ראינו את הסרטונים המדהימים על התנאים שהיו בכלא גם לבטחוניים וגם לפליליים הכבדים טרם כניסתו לתפקיד. מדיניות פחדנית של שקט יענה בפינוקים קיצוניים הביאה לכך שאמנם האסירים היו כלואים, אבל בפועל שלטו בכל מה שקורה בכלא, בסוהרים, בסוהרות, במזון, בתנאים. אסירים מסוכנים החזיקו 4 מכשירי טלפון סלולרי בתא בלי לטרוח להחביא אותם. נתנו להם. והביטחוניים? המילה קייטנה כבר קצת משומשת, אז נגיד תנועת נוער.

ביום אחד בשב"ס ראיתי איך עם ניהול נכון אפשר להעמיד מערכת על הרגליים ולגרום לה לתפקד במיטבה. ניהול זה הכל, לידיעת כל מי שחושב להצביע למנהל הגרוע במדינה, בנימין נתניהו

ואז בא קובי יעקובי, עם גיבוי מלא של השר בן גביר, והפך את השולחן. בתוך זמן קצר הכלא חזר להיות, או התחיל להיות, מקום שאתה לא רוצה להגיע אליו. כל ההטבות נשללו מייד, כל האסירים חזרו להיות צייתנים וממושמעים, הסוהרים הפכו ללוחמי כליאה, הכבוד חזר אל בין החומות. זה גם בגלל האג'נדה של השר, אבל במיוחד כי הנציב הוא מנהל בחסד, שיודע לתרגם אידיאולוגיה לשפת המעשה ולהנחיל אותה לארגון במהירות. איש משהו. מקווה כבר לראותו כמפכ"ל.

הלכנו אצל הנוחבות. אלה שפעם היו קונים מה שבא להם בקנטינה, שהיה להם דובר, שהיו להם הפגנות, טלפונים, ג'קוזי בועות. וואו. איך הם חיים כעת. גרסה טיפה יותר מתורבתת של המנהרות שבהן הוחזקו חטופינו. רק טיפה. הכל לפי החוק, אבל ברמת המינימום המינימלי. 23 שעות ביממה הם כלואים בחדר בלי כלום. לא טלוויזיה, לא ספר ולא מגזין מלפני חמש שנים כמו אצל רופא השיניים. שעה ביום הם בחצר, שהיא החצר הכי קטנה בעולם המערבי כעת. התרשמתי. לא יודע מה יהיה איתם אחר כך, מקווה שיפגשו כיתת יורים, אבל ברור שגם עכשיו טוב מותם מחייהם ככה. כיף.

ביום אחד בשב"ס ראיתי שאיש אחד עם יכולות טובות יכול להעמיד מערכת על הרגליים, להחזיר לה את כבודה ולגרום לה לתפקד במיטבה. ניהול זה הכל, לידיעת כל מי שחושב להצביע למנהל הגרוע במדינה, בנימין נתניהו.

זקן

בכל פעם שאני כותב או אומר שאני "זקן", מייד קופצים עלי לסתור את קביעתי. אתה נראה כה צעיר, גופך בנוי משיש חברון, פניך מתוחים כמיתר המנדולינה, למה ככה? ובכל פעם אני מתבאס מחדש על התדמית השלילית שנהיתה למילה זקן, מילה שאני דווקא מוקיר וגאה להתהדר בה, גם אם טיפה לפני הזמן שבו באמת הרווחתי את השימוש בה.

אני בן 63. עד שנות ה־40 של המאה הקודמת, זה היה הגיל בקצה תוחלת החיים המערבית. צעירים־צעירים־מתים. נכון שהגיל הנמוך הזה נבע גם מתמותת תינוקות גבוהה, ומי שעבר את גיל הינקות יכול היה לצפות להגיע לגיל 70 לפחות, ועדיין, לא תגידו ש־63 זה בקצה הנמוך של הסקאלה. לא. זה גיל בשליש ואפילו ברבע האחרון של החיים, אז אני לא רואה שום סיבה לשחק עם המילים כדי לתקן את פחד המוות השורה על כולנו. לא. 63 אינו צעיר. מבוגר כן, זקן כמעט, עוד לא קשיש, רחוק מישיש. בקרוב אצלי.

למה אני מתייחס בכלל לעניין? את מי זה מעניין? את כולנו. כי הזקנה המהותית יצאה מהאופנה ופינתה את מקומה לזקנה התדמיתית. וזה חבל, כי כולנו, או לפחות רובנו, ממש מעוניינים להגיע לגיל מתקדם, אבל אז, כשאנחנו נכנעים לכוחות הזמן, אנחנו מתבאסים על זקנתנו ומכחישים אותה באופן פתטי. קוראים לה צעירות מאוחרת או כל שקר אחר, ואומרים "הוא כבר הלך? היה בן 78, ממש צעיר".

העניין האמיתי הוא לשמור על נעורים בתוך הזקנה, לא להכחיש אותה או לקרוא לה בשמות אחרים. להתהדר בתואר זקן או זקנה, כמו שהיה פעם כאשר להיות זקן היה משאת נפש, מקום מכובד בחברה, ממש צל"ש. ואפשר לעשות הכל כדי לא ליפול לעת זקנה, שהיא העת שבה הגוף לא מציית, והמוח מתפזר, ונופלים ולא קמים, ושוכחים, ומאבדים שמחת חיים והומור והשובבות, ובסופו של עניין הופכים למעמסה על הקרובים והרחוקים. זאת לא זקנה, זאת הזנחה רבת שנים שבאה לתבוע את עלבונה ברגע הכי חלש בחיים.

לכן אני קם עכשיו מהמחשב והולך למכון הכושר, ואחר כך לשיעור, ואחר כך לעבודה, כדי לשמור על המקום בי שלעולם אינו מזדקן, הילד הנצחי הגר בתוכי, הילד שחי בשלום עם הזקן שגדלתי להיות, עד שנמות יחד. הילד והזקן.

מיליארדר

מחקר שפורסם ב"אקונומיסט" אומר שכדי להיות עשיר מופלג יש להיות נרקיסיסט או פסיכופט. איזה מזל שפורסם, הוריד לי את כל החשק להיהפך למיליארדר שחשבתי להיות עוד השנה. גם קיפד את פתיל הקנאה שבער בי למראה אילון מאסקים כאלה. מה אעשה בכל הכסף הזה אם אהיה מרוכז רק בעצמי? למי אתרום? ממה אהנה? לא. אשאר אותו אדם מתון אמצעים. עצרו את המילארדים. לא רוצה. טוב, אולי מיליונים. בלי שאני מרגיש.