מתברר שאפילו בגיל הזה מתחילים לסבול מאפליה

המצאתי תפילה.

היא לא ממש תפילה, יותר תחינה כזו שאני נוטה לומר אותה בהתכוונות גדולה ובתחנונים, אבל בשקט בשקט. בתוך ראשי. זה קורה כשאני שוהה במטבח ובמרחק מה ממני שוהה בתי, אישה בת 20 החולקת איתי מטבח.

היא עוסקת שם בענייניה, אני מחשב את קיצי מול המקרר, וברגע ההוא אני נושא את התחינה: ריבונו של עולם, בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, אבי כל האבות, מגן הקשישים והדואג לכבוד האדם, עשה בחסדך ובכוחך הגדול שהטלפון לא יתחיל לשיר פתאום מהכיס. עשה שלא אתבזה בתנועות גמלוניות ולא רלוונטיות בניסיונות להשתיק אותו. עשה שהיא לא תגיד: "אבא די!" עשה שהיא לא תגיד: "אבא!" עשה שהיא לא תשתוק ותיתן מבט. עשה למען כל האבות. עשה למען כל ה-50 פלוס. עשה טאטע, עשה.

זאת התפילה, והיא מאוד רלוונטית. אין אני זקן כלל ועיקר. ילד בן 50 וקצת שרואה את עצמו כנער מתבגר, אבל הסביבה מרגילה אותו לחוויית ההסתגלות לשלב הביניים הקשה מכולם: המעבר מצעירות לבגרות. זה שעדיין לא קשור לזקנה. היא תבוא רק אחר כך. במעבר הבא.

אני לא יודע אם בני ה-50 וקצת הם מבוגרים. דבר אחד בטוח: הם לא צעירים. או, כמו שבני 50 פלוס אומרים את זה: צעירים הם לא. 1,000 סימנים לעניין: השימוש במטבעות לשון מיושנים מעט, שהם עוד שימושיים אבל כבר לא אצל צעירים ("מתחת לכל ביקורת", "כפי הנראה"), אובדן הסבלנות לשורת דברים לא עקרוניים בעליל כדוגמת משחק באוכל, איחורים, נהגים נחפזים, שגיאות לשון ועוד הרבה הרבה רגעים קטנים ותגובות קולניות שבאו כדי לומר: האיש הזה אמנם מגניב וקליל, אבל הוא כבר עבר להשתמש בכנף הכריכה האחורית כסימנייה, מה שנקרא. רוב הספר כבר מאחוריו.

ויש, כמובן, את הטכנולוגיה, יימח שמה. המוזיקה הבוקעת מהכיס היא רק המבשר הראשוני. בעקבותיה יבואו שיחות הווידאו הלא רצוניות. ההכרזה על שיחות ועידה בקבוצות גדולות, וגרוע מכך: ההצטרפות המודעת לשיחות כאלה שנוצרו מהכיס של חבר אחר בקבוצה שכבר ידע כמה קולונוסקופיות; האותיות המוגדלות קמעה, המעבר האיטי מאפליקציה לאפליקציה והלחץ הקל שמתלווה לכל פעולה טריוויאלית בסלולרי כשיש צעירים בסביבה (וכן, אני יודע. גם השימוש ב"סלולרי" וב"צעירים").

ומדבקות. מלא מלא מדבקות. "שבת שלום" ו"חג שמח" ו"צום מועיל" ו"סנובים גודום" ופרחים. ים של פרחים, ו"שא-לוהים יפנק אותך" וטפו טפו טפו. אה, ושיחות טלפון כמובן. שיחות ממש. כלומר, אינטראקציה שכוללת בתוכה "הלו".

למה זה קורה לי?

אני חייב אחת ולתמיד להבין את זה: למה זה קורה לי? אני חיה טכנולוגית די מפותחת. מדובר ביהודי המרוחק פחות מ-30 שנה מגיל תוחלת החיים הממוצעת בישראל, ועדיין יודע להעלות בעצמו סרטון ויראלי לטיקטוק, משלב התסריט ועד לאחרון ההאשטגים. אני לא פראייר. אז למה כ-20 פעם ביום בוקע קול מתוך הכיס שלי, ובדרך כלל זה הקול שלי עצמי?

למה חלק גדול מזמני הפנוי מוקדש להסברים על כך ששיחת הווידאו היתה "טעות, כמובן", כשהכמובן בא להדגיש את צעירותי בת הנצח, אך לא מסביר למה זה קורה בפעם השלישית השנה עם אותו אדם? ובעיקר: איך יכול להיות שהטעויות הפשוטות והצפויות האלה, שנגרמות אך ורק בגלל חיכוך של פני המכשיר עם ירך האדם המהלך, לא קורות למכשפה הזו שעומדת איתי במטבח ולכל שאר חבריה הצעירים הדוחים?

וככל שאני מהרהר בזה אני מגיע ליותר ויותר תשובות, האחת מדויקת מחברתה. קודם כל – מדובר באנשים ללא כיסים. כיסים הם אביזר לא צעיר. איפה הם מאחסנים את הטלפון? ביד. כל הזמן ביד. לא בדקתי את כולם, אבל במקרה הפרטי שלי המכשיר נמצא פיזית כל הזמן ביד שלה. או מולה.

לצעירים הכל מותר, כי שום דבר לא מלמד על כלום. כשהבת שלי לא מצליחה להיזכר בשם של שיר , זה מגניב ונחמד. כשאני מדקלם בעל פה שלושה בתים ומתבלבל בטעות בשורה אחת בפזמון, זה כבר  ופאדיחה ו"אבא די"

תשובה אפשרית נוספת קשורה לאוזניות, אותו אביזר מטריד שנועד כדי להפוך את היצורים המחוצ'קנים לעוד יותר זומבים ממה שהם ממילא ולנתק אותם מהעולם. כלומר, יכול להיות שתיארע טעות כלשהו והמכשיר יתחיל להשמיע את אוראל צברי פתאום, אבל זה יקרה באזור המואפל שבין האיירפודס לבין המוח המנומנם, כך שהסביבה לא תדע על כך מאומה.

גם זה די נכון, אבל הנה התשובה השלישית והאמיתית והמדויקת מכולן: זה קורה גם להם. וזה קורה להם גם כשהם בלי אוזניות. הטלפון ניעור ומשמיע קולות וברקים ומפריע לכל הסביבה. אבל הם צעירים, ולצעירים זה מותר. לצעירים הכל מותר, כי שום דבר לא מלמד על כלום. כשהבת שלי לא מצליחה להיזכר בשם של שיר ומכה באצבע ואומרת "נו...נו...", זה מגניב ונחמד. כשאני, לעומת זאת, מדקלם בעל פה שלושה בתים ומתבלבל בטעות בשורה אחת בפזמון, זה כבר חרדת אלצהיימר ומבטים ופאדיחה ו"אבא די".

זה כל הסיפור. האמינו לי. ונס, פשוט נס שבדיוק התחיל השיר להישמע מתוך הכיס, וכך למדתי שהשורה בפזמון היא "כמו יום אביב בהיר - סימן שאתה צעיר" ולא "כמו תל אביב העיר". זהו, זכרתי משהו עם אביב.