כבר שנתיים עולם התרבות הישראלי צמא לביקורים מעבר לים. להחליף דעות, להציץ במתרחש בתרבות הבינלאומית, ואולי להרגיש עדיין שייך לעולם הגדול שרץ בלעדינו - בזמן שאצלנו הזמן קפא כבר שנתיים. הקשר בין התרבות הישראלית לעולם החיצון הולך ונפרם, ואנחנו נשארנו רק עם התוצרת המקומית, טובה ככל שתהיה, ועם סדרות לועזיות שמצליחות לתת לנו פה ושם מצפן לגבי הטרנדים העכשוויים.
"Jerusalem Sessions", כנס בינלאומי חדש שיתקיים ביום שני הקרוב במשכן הספרייה הלאומית בירושלים, ביוזמת המיזם למדיה ברשות לפיתוח ירושלים ובתמיכת משרד ירושלים ומסורת ישראל ועיריית הבירה, ינסה להחדיר קצת אפיל בינלאומי למדינת־האי התרבותית שהפכנו להיות, ולהפגיש יוצרים עולמיים מתחום הטלוויזיה עם יוצרים ישראלים - כדי שאלה יקבלו כלים לחזור ולשתף פעולה עם גופי הטלוויזיה והקולנוע הגדולים.
הכנס יביא ארצה כמה מהשמות הבכירים של תעשיית הטלוויזיה האמריקנית, והוא יהיה הראשון בשנתיים האחרונות שיאפשר ליוצרים ישראלים צעירים להיפגש עם גורמים בינלאומיים מובילים. האירוע יתמקד בעתיד הטלוויזיה ותעשיית התוכן, ויעסוק בין היתר בעיבוד טקסטים ספרותיים למסך ובממשקים בין יצירה טלוויזיונית למדיומים דוגמת דיגיטל, גיימינג ופודקאסטים.
העולים לירושלים יזכו לפגוש בכנס (או, במקרה, במעלית במלון ממילא, שם יתארח) את אחד היוצרים המעניינים בטלוויזיה האמריקנית בשני העשורים האחרונים, ג'ואל פילדס. פילדס בן ה־61, יהודי, הוא תסריטאי ומפיק בפועל של כמה להיטי ענק, ובראשם אחת הסדרות הטובות שנוצרו במאה ה־21 - "האמריקאים", סדרת ריגול מהפכנית של רשת FX, שזיכתה אותו באמי, בגלובוס הזהב, בפרס איגוד המבקרים ועוד.
שגיא לירן על הלוקים של טקס פרסי גלובוס הזהב 2025
בתחילת הקריירה זכה פילדס בפרסים על הגרסה האמריקנית של "בטי המכוערת", ויחד עם שותפו, ג'ו וייסברג, יצר את "האמריקאים", שהפכה ללהיט גם אצלנו, אחרי שעשתה סיבוב ענקי בעולם. בהמשך הגיעה סדרת מתח פסיכולוגית נוספת של השניים, "המטופל", שמשודרת בישראל בדיסני, ושגם היא עטורת פרסים ושבחים. ועל אף ההצלחה הכבירה שלו, הוא עדיין נאבק, כעדותו, לייצר סדרות ויצירות טלוויזיוניות - כאילו השיק רק עכשיו את הקריירה.
המדינה השתנתה מאוד
פילדס, אוהד ישראל מושבע, לא היסס למתוח ביקורת חריפה על גילדת הכותבים ההוליוודית, שבחרה בשתיקה ולא תמכה בישראל או גינתה את חמאס על מאורעות 7 באוקטובר. הוא היה אחד הקולות הבולטים בעדנו, לצד שמות דוגמת ג'רי סיינפלד.
עכשיו הוא מגיע לכאן, ולא בפעם הראשונה. כבנו של רב, פילדס זכה להעביר בילדותו שנה וחצי בישראל. הוא דובר עברית, שבה הוא משתמש בתחילת הראיון (אבל מהר מאוד מבקש לעבור לאנגלית, למען הנוחות).
"נתניה של שנות ה־70 היתה בעיקר פלאפל במוצ"ש, עם הרבה ים שיש לי ממנו רק זיכרונות טובים, ועם ביקורים במכון וינגייט, כי כילד זה היה למעשה כל מה שהיה לי לעשות. זה היה כנראה די משעמם, אבל הזיכרונות מהתקופה הקצרה שלי שם טובים"
בשיחה עימו מתגלה אדם צנוע למדי, בוודאי לנוכח ההישגים המקצועיים המרשימים שלו, ומי שיגיע למפגש הצפוי איתו בירושלים יזכה לפגוש יוצר יהודי. כן, קריטי לציין את העובדה הזאת כיום, בשיאה של תקופה לא נעימה שבה ארה"ב שטופה בגל של אנטישמיות מעל ומתחת לפני השטח.
קודם כל, אתה חייב לספר קצת על העברית הלא רעה שלך, ועל הילדות שבילית בישראל.
"אבא שלי, שהיה רב, היה בשנת שבתון, ומצאנו את עצמנו כמשפחה ברמת פולג, שבסבנטיז היתה שכונה שלא היה בה באמת כלום. כיום היא שכונה מפותחת ושונה מזו שאני גדלתי בה. נתניה של שנות ה־70 היתה בעיקר פלאפל במוצ"ש, עם הרבה ים שיש לי ממנו רק זיכרונות טובים, ועם ביקורים במכון וינגייט, כי כילד זה היה למעשה כל מה שהיה לי לעשות. זה היה כנראה די משעמם, אבל עבורי זו היתה חוויה טובה למדי, והזיכרונות מהתקופה הקצרה שלי שם טובים, כמו מכל הביקורים שלי אחר כך בישראל. מאז חזרתי גם לנתניה, כי יש לי משפחה בישראל, ומדהים לראות איך ובאיזה קצב המדינה משתנה".
אני מניח שבשנתיים האחרונות לא ביקרת בישראל. הפכנו קצת למצורעים בכל הקשור לתרבות בינלאומית. אתה מכיר את התחושה הזאת?
"זה נכון, לא יצא לי לבקר, לצערי, בישראל מאז התחילה המלחמה, אבל עכשיו, כשהוזמנתי, היה לי ברור שאני מגיע כי רציתי לראות בעיניים שלי מה קורה, וגם כי חשוב לי לבקר פה. זה עצוב לשמוע את מה שאתה מתאר, וזאת תחושה שאני כמובן יכול רק לנחש אותה מרחוק, אבל כשבט יהודי כולנו חווינו אותו הדבר - גם אנחנו שמחוץ לישראל".
גדלת בבית יהודי. עד כמה הדבר הזה משפיע עליך עד היום, בחיים האישיים וביצירה?
"זה נוכח כל הזמן, אין בכלל ספק. לגבי העברית, למשל, אני יודע את התפילות בעל פה, ואני רוצה לספר סיפור על היהדות שלי. פעם אבא שלי קיבל הזמנה מאלסקה לבוא לדבר בפני האוכלוסייה הילידית שם. הוא שאל 'למה דווקא אני, כיהודי, צריך לבוא לדבר איתכם? הרי אתם יכולים לקחת מישהו משלכם שיספר את הסיפור שלכם'. אז הם הסבירו לו שגם היהודים הם שבט שחי במיעוט בארה"ב והצליח לשמר את התרבות שלו, על ערכיו ועל זהותו, למרות כל מה שהוא עבר. לכן הם רצו לשמוע וללמוד ממנו, כי הם רואים קווים משותפים.
"מבחינתם זה לא היה נושא של דת, אלא של שבט עם זהות וערכים שיודע לשמור על זה, ולא משנה איפה הוא נמצא בעולם. מבחינתי, ככה אני רואה את היהדות שלי, וככה אני מזדהה איתה. אנחנו שבט שהצליח לשמור על הזהות שלו בכל מקום שאליו הוא הגיע. וכן, אולי לפעמים יש גם התחושה הזאת של האאוטסיידר שאנחנו חשים".
אנחנו מרגישים פה, בישראל, שלהיות יהודי בהוליווד, או בכלל בארה"ב בשנתיים האחרונות, זה לא גליק גדול. עד כמה אתה מרגיש את זה בעצמך?
"זה מורגש ללא כל צל של ספק. זו תקופה שונה, ואנחנו מתמודדים איתה. זה לא משהו שהרגשנו בעבר, אבל כמו שכבר אמרתי, השבט שלנו עבר דברים גרועים יותר, ואנחנו יודעים להתמודד כי זאת דרכנו. הזהות שלנו מתחזקת ברגעים כאלה, אבל כיוצר אני לא חווה משהו באופן אישי".
לחזות את הקסם מראש
קשה להפריז בחשיבותה של "האמריקאים" בטלוויזיה האמריקנית בשיא "עידן הזהב" שלה. הסדרה, ששודרה בשנים 2018-2013, נבחרת כמעט בכל סיכום כאחת מפורצות הדרך בכל הקשור לכתיבה, למשחק, לעריכה, ואפילו לפסקול.
"העובדה שלא נעים להיות כיום יהודי בארה"ב מורגשת ללא כל צל של ספק. זו תקופה שונה, ואנחנו מתמודדים איתה. זה לא משהו שהרגשנו בעבר, אבל השבט שלנו עבר דברים גרועים יותר, ואנחנו יודעים להתמודד. עם זאת, כיוצר אני לא חווה משהו באופן אישי"
אם משום מה עוד לא צפיתם בה, או אם הספקתם לשכוח, הנה תזכורת קצרה: הסדרה מתרחשת במהלך שנות ה־80, בתקופת המלחמה הקרה, ועוסקת בקורותיהם של אליזבת (קרי ראסל, שקמבקה לעצמה את הקריירה בזכות התפקיד המצוין שלה כאן) ופיליפ (מת'יו ריס) ג'נינגס, זוג סוכני קג"ב סובייטים שתולים, המתחזים לזוג אמריקני נשוי שמתגורר בפרוורי העיר וושינגטון שבצפון וירג'יניה. יחד עימם גרים בתם ובנם, שלא מודעים לזהות הכפולה של הוריהם. למשפחת ג'נינגס יש שכן (נואה אמריך), שהוא סוכן FBI העובד באגף לסיכול ריגול.
הסדרה היתה מחווה לאייטיז ופרצה את גבולות ז'אנר סדרות הריגול. פרק הסיום שלה השאיר את הצופים על קצה הספה בנשימה עצורה, מנסים לפענח איך העלילה תימשך מכאן.
תשמע, אני מעריץ של "האמריקאים", ויש לי כל כך הרבה שאלות. אתה בטח יודע מה אני רוצה לשאול.
"לא, אין כרגע פרק איחוד מתוכנן", הוא צוחק, "והילדים לא הופכים למרגלים. למה אין כרגע פרק איחוד מתוכנן, אתה רוצה לשאול? כי אנחנו, כל הצוות, נפגשים לעיתים קרובות לאכול צהריים ביחד, אז מבחינתנו אנחנו מתאחדים פעם בכמה זמן. כך שאולי זה לא חסר לנו, כי אנחנו מרגישים את ה'איחוד' הזה מדי פעם".
אפשר לתת לך פרשנות על הסדרה? מבחינתי, זאת היתה בכלל סדרה רומנטית על זוג שמנסה להתמודד עם קשיי היום־יום שלו.
"אני מקבל את התיאוריה הזאת לגמרי. אני חושב שכל אחד שצפה ב'האמריקאים' מצא משהו להזדהות איתו, ולכן היא הצליחה ברחבי העולם. אם הייתי אומר לך שמדובר בסדרת ריגול ומספר לך את העלילה, אולי היית חושב שזה מתאים ספציפית למישהו, אבל היה פה אירוע שכל אחד לקח ממנו משהו".
הדמויות בסדרה הן מאוד אאוטסיידריות. דיברנו קודם על היותנו יהודים, שבט שהוא אולי אאוטסיידר בעצמו לאורך כל ההיסטוריה שלו.
"אני מניח שהעניין הזה מלווה אותי בכתיבה שלי, אבל מצד שני הרבה אנשים מרגישים אאוטסיידרים כל הזמן, לא? זו לא חוויה אישית רק שלנו. אבל אין ספק שההשפעות היהודיות שלנו נוכחות בדברים שאנחנו מייצרים, אם נרצה או לא נרצה".
"אני חושב שכל אחד שצפה ב'האמריקאים' מצא משהו להזדהות איתו. למה אין כרגע פרק איחוד מתוכנן? כי אנחנו, כל הצוות, נפגשים לעיתים קרובות לאכול צהריים ביחד, כך שמבחינתנו אנחנו מתאחדים כל הזמן. אז אולי זה לא חסר לנו, כי אנחנו כבר מרגישים 'איחוד'"
אתה יכול לזכור את הרגע שבו הבנתם שמתרחש קסם? שיש פה משהו על הסט שהכל מתחבר - הצילום, המשחק, הסאונד?
"אני לא זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה לי, אבל אני בהחלט מכיר את התחושה שהכל מתחבר, כשהקסם הזה שאתה מדבר עליו מתרחש. אבל הוא קורה אחרי הרבה מאוד ניסיונות והרבה מאוד כישלונות, ולוקח הרבה זמן ועבודה להגיע לתוצאות הללו שרואים על המסך, אתה יודע. אבל כשזה קורה, זאת חוויה דו־צדדית.
"זו הסיבה שסדרה, ובעצם כל יצירה, גורמת לכל כך הרבה אנשים להתחבר אליה - ואז הצופה מרגיש את הקסם הזה גם הוא. בסוף, אם מישהו צופה בסדרה בישראל ומישהו אחר צופה בה במקום אחר בעולם, והתחושות הן אותן תחושות, אתה יודע שעשית משהו טוב. גם אם אתה לא יכול לחזות את זה - ואתה אף פעם לא יכול לחזות מראש".
טיפ? לקרוא שייקספיר
בישראל יפגוש פילדס, כאמור, סטודנטים ויוצרים ישראלים צעירים. אני שואל אותו אם לתחושתו יש בכלל מקום כיום ליצירה ישראלית או ליוצרים ישראלים בהוליווד. "סיפור טוב הוא סיפור טוב", הוא חורץ, "בסוף צריך להוציא אותו אל הפועל, אחרת הוא נשאר אצלך בראש ולא הופך לכלום, כמו שהדמויות במחזמר 'יום ראשון בפארק עם ג'ורג'' של סטיבן סונדהיים אומרות. בסוף זה אתה מול הדף ומה שאתה מייצר שם. זה לא משנה אם אתה מנוסה או לא, כולם מתחילים מאותו מקום ומאותה נקודה כשהם מגיעים ליצור משהו חדש".
אתה זכית בפרסים והבאת הצלחה שהיתרגמה להרבה מאוד כסף לרשתות טלוויזיה. זה לא בדיוק שכולם מתחילים מאותו מקום. כשאתה מגיע כיום למקום עבודה, זה עדיין אחרת.
"אז אני אגיד לך משהו: אני וג'ו וייסברג הגשנו סדרה ל־FX, והם לא קיבלו אותה, למרות שהיו לנו שם איזו הצלחה או שתיים. הם שלחו אותנו למסע שיפורים. נו, אז מה? אלה הם החוקים. אתה חושב שכשהצופים רואים סדרה כלשהי הם אומרים 'היא טובה כי מי שיצר אותה זכה באמי'? ממש לא. הם שופטים את הסדרה כפי שהיא, אם הם נהנים ממנה או לא ואם היא מעניינת או לא. אם היא משעממת, זה לא קשור לעובדה שכבר זכיתי בפרסים. אין לזה שום משמעות ברגע שהתיישבת מול הנייר והתחלת לכתוב".
ובכל זאת, עם כל הניסיון שלך, ברור שיש לך טיפים ליוצרים צעירים.
"כן: תקראו שייקספיר, לכו להתחלה, תראו קלאסיקות. אומרים שהטלוויזיה משתנה, שהקולנוע משתנה. זה לא צריך ליצור הבדל: כל עוד יש לך מקום שבו אתה יכול לספר את הסיפור שלך, ספר אותו. אם יש לך אפשרות לתקשר עם בני אדם דרך היצירה שלך, פשוט תעשה את זה".
איך שומרים על הרעב בשלבים ארוכים כל כך של הקריירה? ואם אתה יכול לגלות לנו - על מה אתה עובד עכשיו?
"אני שומר על הרעב כי זה מה שאני יודע לעשות, וזה מה שאני הכי רוצה לעשות בחיים שלי. כתבתי מחזות מגיל 12. כמפיק כתבתי סיפורים והצעות, מכרתי אותם - וכתבתי במקביל. תמיד אמרתי לעצמי שאשמח לעבוד על דברים שלי, ולא על דברים של אחרים.
"אני לא יכול להגיד על מה אני עובד עכשיו, לא כי זה סוד אלא כי יש הרבה דברים לא סגורים, ואני מקווה שהם יקרו. כמו שאמרתי לך קודם, כל פרויקט מתחיל מחדש בלי שום קשר למה שעשית בעבר. הדף שאתה כותב עליו לא יודע שזכית באמי".
