שווה קריאה: מבט על הספרייה הלאומית החדשה | צפו

1.

כשאנשי משרד האדריכלים השווייצרי "הרצוג ודה מרון" הסתובבו לפני כמה שנים באולמות הספרייה הלאומית הישנה בגבעת רם, הם הסתקרנו פעם אחר פעם מהאנשים שהתהלכו בין המדפים כשבידיהם ספרים בגודל עצום - כרכי ענק מכוסים עור כהה, שעליהם כיתוב מוזהב. כשביקשו האדריכלים לדעת מהם אותם ספרים גדולי ממדים - אם מדובר באנציקלופדיות מיוחדות או באלבום תמונות בפורמט חריג, נאמר להם שאלו כרכי תלמוד בבלי. הגמרא, על פרשניה, הוסבר להם, דורשת עימוד מיוחד ובלתי מתפשר, ולכן היא רואה אור בגודל חריג.

הקפדנות השווייצרית לא דורשת הרחבה ופלפול (בניגוד לחכמי התלמוד), ואחרי שבועיים חזרו אנשי המקצוע עם תוכנית: בבניין הספרייה החדש, בלב אולמות הקריאה המתוכננים בקומות בצורת ספירלה יורדת, תוצב ספריית התלמוד שתכיל את כל כרכי הגמרא שנמצאים בספרייה הלאומית.

כעת היא כבר שם - ספריית עץ ענני, בהיר ומשויף, מפותלת ומתפתלת ועומדת במרכז החלל המשותף בין אולמות הקריאה, כמו מזבח קטן. "מדובר באדריכלים מודרניסטיים, לא יהודים, אבל הם השקיעו זמן רב במחשבה ובהבנה של התרבות היהודית ושל שורשיה", מסביר אורן וינברג, מנכ"ל הספרייה הלאומית, כשהוא מעביר את כף ידו על מדף מאובק שבקרוב יאוכלס. "מאז שגילו את התלמוד הם כבר הכירו את הלכות שמיטה, ואפילו תכננו איתנו את המזוזות לבניין החדש".

2.

הגענו למתחם החדש של הספרייה הלאומית ביום של הובלות אינסופיות של ספרים - מן הבניין הישן למשכן החדש. 4 מיליון ספרים עשו בשבועות האחרונים את המסע בן 800 המטרים ממדפי הברזל והעץ של גבעת רם אל ההיכל המואר ורחב הידיים שברחוב רופין 36, במתחם מוסדות הלאום, מול הכנסת. קודם לכן הועברו אחר כבוד האוספים החשובים.

במקום יש המולה של פרויקט לקראת סיום, מלא רחש ותשוקה, מעט עייפות, אך זו נמהלת ואינה מורגשת בתוך החזון הממומש ובא. אין בלאגן, רק תכונה בלתי פוסקת. כיאה לפרויקט שנוהל על ידי משרד־אב שווייצרי שניהל מגה־פרויקטים אדריכליים דוגמת טייט מודרן, אצטדיון אליאנץ ארנה במינכן ואצטדיון קן הציפור בבייג'ינג - עומדים בלוח זמנים, וגם לא חורגים מהתקציב. מעין נינוחות ביצועית שהיא כמעט שערורייתית במחוזותינו. נכון לעכשיו, ב־22 באוקטובר המקום ייפתח לציבור הרחב.

משרדי ההנהלה הזמניים הוקמו באזורי עץ מתוחמים בחניון תת־קרקעי ויתפנו עם פתיחת המקום לציבור הרחב. בכל פינה הפועלים עמלים על תיקוני צביעה, בהתקנות מקומיות ובשיוף פינות אחרונות. הפרויקט הענק הזה, שעלותו כ־900 מיליון שקלים, כבר למעשה מושלם: בתאורה מדויקת שחלקה נסמכת על אור השמש, במיזוג מדוקדק, ובעיקר בתחושת חלל מרווחת, מלאת הוד וכבוד. אין פה ניקור עיניים, יש ירידה יוצאת דופן לפרטים וביצוע אדריכלי, טכנולוגי ומוזיאלי מוקפד.

וזו עדיין, ובעיקר, ספרייה: תהליך ארוך הושקע בעיצוב הכיסא האופטימלי לציבור הקוראים שיגיע לאולמות. סוגים שונים של כיסאות פוזרו בספרייה הישנה כפיילוט, מחקרים וסקרים נערכו עד שהגיעו לכיסא, בה"א הידיעה. 600 כאלה יפוזרו באולמות הקריאה, כמספר המבקרים שיכולים לאכלס אותם בו בזמן.

אלה ימים של מתח מובנה, חרדה מתמשכת, המעבר נושא עימו אחריות גדולה לאוספים השבריריים שדורשים שימור קפדני, למיליוני הספרים, לארכיונים הדיגיטליים. ההיררכיה במהלך המעבר צבאית כמעט, הכל נעשה בשקט, ובכל זאת בעצבים רופפים. בכניסה למעלית ניצבת כוננית ניידת על גלגלים, בדרך למשכן החדש: "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון לצד כרך של "דיני ירושה ועיזבון" ו"עקרונות הכימיה ב'".

כשחושבים לרגע על היקף הספרים, על שכבות הטקסט, על הידע, על המידע, על הזיכרון שנאסף ונאגר והולך ומתעבה בכל יום - ועל הצורך לשנע אותו - חוטפים סחרחורת קלה. כשהסופר הגרמני וו.ג. זבאלד כתב על הספרייה הלאומית החדשה בפריז ברומן המופתי שלו "אוסטרליץ", הוא מתאר כיצד "לא פעם ולא פעמיים גם קרה שציפורים שאיבדו את דרכן ביער של הספרייה הלאומית עפו לתוך בבואותיהם של העצים שמשתקפים בקירות הזכוכית של אולם הקריאה, ולאחר חבטה עמומה נפלו ללא רוח חיים אל הקרקע". ואכן, ספרייה לאומית, על שאיפתה הביבליוגרפית היומרנית האינסופית, יכולה בקלות להיות יער לתעות בו.

3.

המפגש בין האדריכלים השווייצרים לבין תרבות הביצוע הישראלית לא היה פשוט. כל קבלן צויד בספר הוראות מדוקדק עם שרטוטים והוראות מפורטות כיצד יש להתקין כל פריט, עד לאחרון שבהם. הפרפקציוניזם האירופי זלג לכיוון האובססיה. וינברג, ספרן מלידה וגם איש טכנולוגיה וחזון, מספר: "כבר שנתיים שהמבנה כמעט מושלם אבל מסתובבים פה פועלים הלוך ושוב לפי הספר, לדאוג שאין שום פגם בבטון. אחד המנהלים השווייצרים למד עם הזמן מונח בעברית - 'פתרון מקומי' - וכשהוא מבטא אותו אתה יכול להבין שהוא לא מרוצה", אומר וינברג. לצד האדריכלים השווייצרים, עובדים בפרויקט אנשי משרד האדריכלים הישראלי "מן־שנער".

1,500 עד 2,000 איש יוכלו לבקר פה בו בזמן. אם לספרייה בגבעת רם הגיעו מדי שנה 180 אלף איש, כעת הציפיות של וינברג עומדות על יותר מחצי מיליון איש מדי שנה. "אנחנו צריכים להיות תחנת חובה, לצד הכותל ויד ושם".

לספרייה שתי כניסות מרכזיות - כניסה אחת מול הכנסת ונוספת מרחוב רופין. הקו הירוק של הרכבת הקלה, קו הקמפוסים, אמור לעצור בסמוך, אך זה יקרה כנראה רק ב־2026. בינתיים, ההליכה משדרות שז"ר או מתחנת בגין לבאים מהמרכז אינה נעימה בימות הקיץ.

מן החזית ברופין כבר מצטייר מראה הגג האובאלי, המדמה באר מים אך גם מגילה - רמז לאוסף גרשם שלום מרובה המגילות בספרייה. כשמתקרבים אל הקירות החיצוניים של המבנה, מבינים שכאן נוצרה אבן ירושלמית חדשה. "האדריכלים שלנו רצו ליצור אבן מונומנטלית אחת, כמו האבן המאסיבית של החומות", אומר וינברג.

התוצאה משלבת טכניקה תעשייתית של חפירה באבן והחדרה שלה לתוך משטחי בטון גדולים, שיוצרת תנועה חלקה של הקיר, ולאורכו צורות תלתן - הרי הן מפת התלתן, שעותק מקורי אחד שלה שמור בספרייה. המפה, יצירה מצוירת של הקרטוגרף והכומר הגרמני היינריך בינטינג מהמאה ה־16, מתארת את העולם כעלה תלתן שקודקדו ירושלים (ירושלים אורו של עולם).

בדומה לבונקרים ברמת הגולן, גם בעבודת הבנייה כאן נעשה שימוש באבנים שנאגרו בעת החפירה; האבנים הללו נכלאו בתוך כלובי רשת מיוחדים בקרבת החללים, אוגרות בלילה את הקור הירושלמי ופולטות אותו במהלך היום לתוך האולמות. כך נחסכים 20 אחוזים מעלויות החשמל שהבניין זקוק לו.

הספרייה היא פרויקט קיימות אדריכלי, שאין לו אח ורע בסדרי גודל של מוסדות לאומיים בישראל. מבעד לאבני התלתן שמחפות את כלל המבנה, נבקעו חריצים ששופכים אור מווסת מן החוץ אל תוך האולמות ואל חלל תערוכת הקבע. הבניין אינו מגודר כלל ומאפשר הקפה רגלית שלו, ומבעד לכיתות הלימוד והקריאה נשקפים נופי גינון וירק פראיים.

לצד הבניין - הפסל הסביבתי של מיכה אולמן "אותיות של אור". זהו מיזם אמנותי שנועד לסגור מעגל, להשלים ולהתכתב עם מיצב "הספרייה הריקה" של אולמן בכיכר בבל בברלין. שם - מראה הספרייה הלבנה, שספריה המעושנים אינם עוד, מצמית ומהדהד בתוך תא אטום במדרכת הכיכר.

כאן, בירושלים, "הספרייה" של אולמן היא מעל פני האדמה, הולכת אל היסודות - אל האותיות ואל הצירופים שלהן. אולמן יצר מעגל של אותיות החשופות לאור השמש הירושלמית. הצל הנגטיבי של האבן הוא שיוצר את גופה ואת צורתה של האות, כמעין שעון שמש. 18 אותיות מסודרות במעגל, ואותיות גרוניות משובצות בנפרד, במעבר אל תוך מבנה הספרייה.

4.

תערוכת הקבע "אוצר מילים" היא האגף היחיד בספרייה הלאומית, שהכניסה אליו כרוכה בתשלום. ובכל זאת מבטיחים פה יום בחודש, אולי יום בשבוע, של כניסה חופשית - בדומה למוזיאונים ולמוסדות תרבות ברחבי העולם.

התערוכה עדיין בהקמה, ובכניסה אליה יושבת אמנית הקול ויקטוריה חנה עם טכנאי קול ומחשב. עבודה שלה, בשם "כוחן של מילים", נסמכת על "קערות השבעה" - קערות חרס קדומות מעוטרות בטקסט בעל סגולות מאגיות למאבק בשדים ובכישופים. היא תשמש הקדמה לתערוכה. לדברי האוצרים, נטע אסף ויגאל צלמונה, המסע בתוך האולם מבקש "להציג את כוחו של הטקסט לשנות עולם, לנסח ולהוביל רעיונות גדולים, להגדיר מקום, קהילה ואומה ולפעמים אף לחולל אותם, וכמובן - לברוא מציאות מדומיינת".

ההשקעה הטכנולוגית והעיצובית בחלל התערוכה היא חסרת תקדים, וכך גם האפשרות לחוות מקרוב פריטים נדירים של הספרייה, שעד כה היו שמורים ורחוקים מהעין הציבורית. רק חמישה מילימטרים של זכוכית צלולה, אנטי־רפלקטיבית, מפרידים בין המבקרים לבין "כתר דמשק" - כתב היד של הטקסט התנ"כי שנכתב במאה ה־10 וקיבל את אישור הרמב"ם. הכרך של "הכתר" העצום ורב ההוד מונח פתוח על גבי מתקן דמוי סטנדר - מתקן הלימוד המוכר של בני הישיבות, וכך המבקר יכול כמעט ללמוד ולשנן בו. הכתר אינו בודד - התנ"כים המודפסים הראשונים, כתב היד של הרמב"ם, מקור של הפשיטתא - תרגום ארם צובא למקרא - כל אלה סוף־סוף יוצאים מן התצוגה המוגבלת אל תערוכת הקבע.

האתגר הגדול בהצגה המוזיאלית טמון דווקא בנייר המודרני. הוא מתבלה במהירות רבה יותר, ספוג חומרים כימיים ומשמרים מלאכותיים, שאינם שורדים. לכך הוזמנה ויטרינה ייחודית מבלגיה, ראשונה מסוגה בארץ. הוויטרינה מחולקת למגירות תצוגה, שנשלפות דיגיטלית על ידי לחיצה על כפתור מגע לצד הטקסט האוצרותי. וכך ניתן לצפות מקרוב במכתב ההתאבדות של שטפן צווייג (וגם בכתב היד של "העולם של אתמול"), בכתבי יד של עגנון, וגם בכרטיסיות זמן ודמויות ששימשו את דויד גרוסמן בכתיבת "מומיק".

5.

ההצטרפות של הספרייה הלאומית למתחם מוסדות הלאום בשלהי שנת 2023 מלמדת שגם כשהיא נכנסת לרבעון הרביעי של המאה הראשונה שלה, מדינת ישראל עדיין צעירה בימים. אם ברוב מדינות העולם מוסד הספרייה הוא לאומי, עצמאי ונמצא תמיד גיאוגרפית בסמוך למוסדות השלטון, בישראל החוק שמכיר בספרייה הלאומית נחקק רק ב־2007. לפי לשון החוק, מטרותיה של הספרייה הן "איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובזיקה לארץ ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בפרט". שליטה ביבליוגרפית לאומית מושגת באמצעות חוקי פיקדון של כל ספר או מוצר דפוס, שמחויב לשלוח עותק או טיוטה סופית לספרייה הלאומית.

החוק, לצד הסכמת האוניברסיטה העברית "להלאים" את אוצרות הספרייה ואוספיה, הם שהניעו את קרן יד הנדיב לתמוך פיננסית בהקמת המבנה החדש - בדומה לסיוע שניתן מהקרן להקמת משכן הכנסת ומשכן בית המשפט העליון. ליד הנדיב הצטרפה התרומה של קרן גוטסמן. תכנון הבניין החל ב־2012, ושנה לאחר מכן הונחה אבן הפינה. אחרי שהחפירה הסתיימה, ב־2018 החל תהליך הבנייה עצמו.

למבנה הספרייה 11 קומות - חמש מהן מעל פני הקרקע ושש מתחתיה. 46 אלף מטרים בנויים, על 16 וחצי דונמים של שטח הספרייה. כל קומה שונה מקודמתה. בקומת הכניסה, לצד אולם "חוויית הספרייה" שנועד להפגיש ולנתב את הדורות הצעירים להלך הרוח הביבליופילי, נמצא מתחם תערוכת הקבע וגם אודיטוריום מהודר לכ־500 צופים. מתחת להם מתחיל הקסם של אולמות הקריאה, לוקיישן יוצא דופן בנראות ובתחושה, שלצידו עשרות כיתות ומתחמי עבודה ובית קפה ומסעדה שפתוחים לאור השמש.

מטמון הספרים האוטומטי נמצא בתחתית. זהו גורד שחקים של מדפי ספרים מתכתיים, מפלצת לוגיסטית עוצרת נשימה. כאן נמצאים מיליוני הספרים שזמינים לכלל אזרחי ישראל. ניתן להזמין ספר דרך האפליקציה - והרובוט מספק אותו בתוך דקות ספורות.

"אתה יכול לעלות על רכבת לירושלים ובדרך להזמין באתר שלנו ספר מסוים. כשתגיע, הוא כבר יחכה לך", אומר וינברג. השינוי הגדול הוא הצורך בידיים טכניות. אם בגבעת רם הליקוט היה ידני, כעת האוטומציה במטמון הספרים מוחלטת. בדומה למתחמים לוגיסטיים של חברות ענק קמעונאיות, גם פה הרובוט מתרוצץ לאורך שורות המחסן ושולף ארגז. משם עובר הארגז לאולם הליקוט כדי לבחור את הספר הספציפי. "הספרן של ימינו לא צריך לנהל מחסן", מבהיר וינברג, "אנחנו צריכים את הספרנים בשל הידע, הקטלוג, הייעוץ וההדרכה. מחסן הספרים כבר שייך לעולמות הלוגיסטיקה". תנאי האחסון אופטימליים. החמצן דולל בחלל ואינו מאפשר הצתת אש, וכך הספרים מוגנים מאיום שריפה. כשטכנאי מעוניין להיכנס לחלל כדי לבצע עבודות תחזוקה, עליו להצטייד בבלון חמצן ובמד סטורציה.

אנחנו מטפסים אל מרחבי הקריאה, ואז אל אולמות האוספים המיוחדים. כאן יש צורך ברישום מראש כדי לעיין במסמך, בפריט יוצא דופן. אבל אין אפליה - זה יכול להיות פרופסור באוניברסיטה או תלמיד תיכון - מספיק נימוק לקוני כדי לקבל אישור ונגישות.

בהכנות האחרונות מתחשק לתעד כל דבר. הספרייה בוהקת בריקנותה, אך בתוך שבועות ספורים, תתמלא לנצח. זה הרגע שלפני, ורוחו של וולטר בנימין הפורק את ספרייתו צצה במחשבה: "הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שיממונו המתון של הסדר. אינני יכול לצעוד הלוך ושוב בחזית טוריהם כדי לחלוף בסך לעיניו של קהל צופים אוהד. אל חשש. במקום זאת, אנא הצטרפו עימי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עימי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשיכה, כדי שתהיו נכונים לחלוק עימי מקצת מן האווירה".