השותף של טרנטינו לא מפחד מטילים, רק מהצביעות בהוליווד: "לא תמכו בי"

אירועי 7 באוקטובר הרעידו את עולמו של המפיק היהודי־אמריקני לורנס בנדר פעמיים. בפעם הראשונה, בזמן אמת, כשהתחיל להבין מה מתרחש בישראל ועד כמה גדול ונורא האסון. ובפעם השנייה, בימים ובשבועות שאחרי אותה שבת ארורה, כשנוכח לדעת שכמעט איש מעמיתיו בהוליווד לא מתכוון להתייצב לצידו ולצד אחיו היהודים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

"במשך כל שנות העשייה הקולנועית שלי תמיד קידמתי גיוון וייצוג", מסביר בנדר בן ה־67, שהתפרסם בתחילת שנות ה־90 כיד ימינו של קוונטין טרנטינו, ואחראי גם ללהיטי ענק דוגמת "סיפורו של וויל האנטינג" ו"אמת מטרידה" זוכה האוסקר.

"תמיד הקפדתי לעבוד עם כולם - נשים, הומוסקסואלים, אפרו־אמריקנים, לטינים, אסיאתים - ולא בגלל שזה מה שהיה אופנתי באותו הרגע, לא כדי להיות woke. בשנה שג'ורג' פלויד נרצח, למשל, הפקתי שלושה סרטים שעסקו בנושאים 'שחורים'.

"אבל ב־8 באוקטובר נוכחתי לדעת שכל האנשים שתמיד תמכתי בהם, כחלק אינטגרלי מראיית העולם שלי - אף אחד מהם לא היה שם עבורי. אף אחד! העולם התהפך לחלוטין וחשף את האופי האנטישמי והאנטי־ציוני שלו".

גם רוב יהודי הוליווד נעלמו. בודדים התייצבו מול המצלמות להביע את תמיכתם בישראל. הרוב העדיפו לשמור על שתיקה.
"נכון מאוד".

מי הכי אכזבו אותך בשתיקתם?
"ברשותך, לא אציין שמות. בכנות, רוב יהודי הוליווד לא מאוד בקיאים במה שקורה. רבים מהם מערבבים בין הנעשה בגדה המערבית לנעשה בעזה, ובין הרשות הפלשתינית לחמאס. בוא נודה, זה יכול להיות מבלבל לאדם הממוצע. אבל בכל זאת צריך להסכים על כמה דברים בסיסיים. למשל, שהמחבלים האלה, שנכנסו לקיבוצים ב־7 באוקטובר, רצחו אנשים חפים מפשע. צריך להיות מסוגלים להגיד את זה. מבחינתי זה המינימום".

וכך, במקום להיעלם מהעין הציבורית ולהסתתר עד יעבור זעם, כפי שעשו רבים מחבריו לברנז'ה, בנדר, שסרטיו זכו עד היום בתשעה פרסי אוסקר, בחר לעשות בדיוק ההפך. הוא הרגיש שהוא חייב להתייצב ולתת כתף, מתוך צורך עז לתרום את חלקו למאמץ ההסברתי. הפתרון? להתחיל לעשות סרטים וסדרות על הנושא, כמובן.

"רציתי לעשות משהו כדי לעזור לישראל, כי ישראל היא הלב והנשמה של העם היהודי", הוא מסביר בשיחת וידאו ארוכה מביתו שבלוס אנג'לס. "האנשים שלנו הותקפו. העולם כולו נגדנו. מנקודת המבט המקצועית שלי, של עשיית סרטים, החלטתי שהגיע הזמן שאתרכז בעם שלי, ב־people שלי. התחלתי לחשוב איך אפשר לעשות סרטים ותוכניות טלוויזיה שיציגו יהודים וישראלים באור חיובי וקולי. לא סרטי תעמולה, חלילה.

"לפני בערך שנה וחצי אבי ניר, מנכ"ל קשת, הגיע ללוס אנג'לס ויצא לנו להיפגש. אמרתי לו שאנחנו חייבים להתחיל לעבוד ביחד כדי למצוא דרך ליצור תוכן שמיועד עבור העולם. התחלתי להיפגש עם יוצרים ישראלים כדי לראות איך אני יכול לעזור להם ולעבוד איתם.

"העולם כולו נגדנו, אז רציתי לעזור לישראל, שהיא הלב והנשמה של העם היהודי. מנקודת המבט המקצועית שלי, של עשיית סרטים, החלטתי שהגיע הזמן שאתרכז בעם שלי. אבל לא תעמולה"

"זו היתה תקופה מאוד מרוכזת של למידה. יש כמות מדהימה של כישרון אצלכם. גם אם לא כל התסריטים שקראתי היו טובים מספיק, הרעיונות היו לרוב טובים מאוד. יש לי מחברות שלמות שמלאות בסיכומים מהמפגשים. כך נוצר החיבור שלי עם חברת ההפקה הישראלית 'גרין פרודקשנס', וכך נולדה סדרת הטלוויזיה המשותפת שלנו, 'מרחב מוגן', שאותה אני מפיק בפועל".

"סוג של משפחה"

"מרחב מוגן", שמתוכננת לצאת באוקטובר, היא סדרה עלילתית בת חמישה פרקים שעוסקת בארבע משפחות ב־7 באוקטובר. "אנשים רגילים שעושים דברים הרואיים", כהגדרת בנדר.

אז בעצם היית בישראל ממש לא מזמן.
"נכון. כבר ביקרתי בעבר, אבל הפעם הזאת היתה הראשונה שגם עבדתי בישראל. אין לי משפחה בארץ, אבל יש אנשים רבים שהם כמו משפחה עבורי. אנשים שמאוד קרובים אלי, שאני מכיר כבר עשרות שנים. מובן שבזמן העבודה על 'מרחב מוגן' גם הצוות שעבדתי איתו הפך לסוג של משפחה".

בשבוע הבא יגיע בנדר שוב לארץ, והפעם כדי לקבל אות הוקרה מיוחד מטעם פסטיבל הקולנוע בירושלים עבור תרומתו ופעילותו למען ישראל מאז 7 באוקטובר. באופן מפתיע ומרשים, אף ששיחתנו מתקיימת בשיא המלחמה עם איראן, ובשעה שטילים בליסטיים מתעופפים לכל עבר, בנדר לא שקל לרגע לבטל את הגעתו לפסטיבל, שייפתח ב־17 ביולי.

"אני מאוד נלהב להגיע", הוא מחייך. "במקום להרגיש רחוק, אני רוצה להיות במקום שבו הדברים קורים. אחרי שביליתי חודש וחצי בארץ לצילום הסדרה, אני מרגיש קרוב לכל כך הרבה אנשים. אני רוצה לתמוך בכם כמה שיותר. נקודה, סוף".

כל אורח אחר מחו"ל היה מבטל את הגעתו מזמן.
"אולי אני טיפש, אבל אני מרגיש שמספיק בטוח כדי שאגיע. איפה ייפול הטיל? זה הרי כמו הגרלה של הלוטו. שלשום, למשל, נפל טיל ליד הבית של רותם אבוהב, שאירחה אותי לארוחת ערב עם כל המשפחה שלה לפני חודש. אבל אני לא פוחד. למעשה, אני חושב לקנות בית בישראל".

"התחלתי להיפגש עם יוצרים ישראלים, כדי לראות איך אני יכול לעזור להם ולעבוד איתם. יש כמות מדהימה של כישרון אצלכם. גם אם לא כל התסריטים שקראתי היו טובים מספיק, הרעיונות מצוינים"

מה אתה אומר! איפה?
"במרכז תל אביב. לא על קו המים, כי אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. אבל משהו באזור יכול להיות נחמד".

"חבר מאוד מוכשר"

לורנס בנדר לא ממש התכוון להפוך למפיק הוליוודי מצליח. כשהיה נער בדרום ניו ג'רזי חלם להיות מהנדס ולהצטרף לעסק של סבו. אבל אחרי שסיים את התואר בהצטיינות - בחר לשנות כיוון ולנסות את כוחו בריקוד דווקא.

"מאוד אהבתי לרקוד", הוא אומר, "אבל אחרי שנפצעתי המון פעמים הרמתי ידיים והלכתי ללמוד משחק בניו יורק. איתי בכיתה היו ג'סיקה לאנג, מיקי רורק, כריסטופר ריב, מישל פייפר. כולם היו אז אלמונים בתחילת דרכם. נראה לי שאני היחיד מהכיתה שלא הפך לשחקן רציני בסופו של דבר".
באמצע שנות ה־80 עבר ללוס אנג'לס. קיווה להשיג לעצמו תפקיד מרכזי בסדרת טלוויזיה, אך במקום זאת נאלץ להסתפק בהופעות אורח באופרות סבון ובתפקידים זעירים בסרטים סוג ב' (למשל "לב האריה", בכיכובו של ז'אן קלוד ואן־דאם).

"הייתי בן 27 כשעברתי לאל.איי. ישנתי על ספות של חברים ומצאתי כל מיני עבודות זמניות. מתישהו התחלתי לעבוד בהפקות של מכון הקולנוע האמריקני. עשיתי שם תפקידים שונים על הסט - גריפ, עוזר במאי שני. יום אחד איש צוות פוטר והיו זקוקים למחליף באופן מיידי. התנדבתי, למרות שלא באמת ידעתי איך לעשות את התפקיד שלו, והם פשוט הסכימו. עבדתי שם עם הצלם ראסל קלארק, ששנים אחר כך זכה באוסקר עבור 'טיטאניק'".

מתי הבנת שאתה בעצם רוצה להיות מפיק?
"בעוד ריקוד ומשחק הם תחומים יצירתיים, הבנתי שלהיות מפיק זה בעצם לשלב בין שני העולמות - זה להנדס, לפתור בעיות. חברי הטוב בועז יכין קלט את זה והכיר לי את סקוט ספיגל, שניסה לביים אז סרט. ככה נולד 'Intruder', הסרט הראשון שהפקתי. סרט נהדר בעיניי! סקוט ואני חשבנו יחד על רעיון מטורף - סרט אימה דל־תקציב שמתרחש כולו בחנות מכולת. איכשהו הצלחתי לגייס 100 אלף דולר, ואיכשהו הצלחנו לעשות את הסרט הזה. זו היתה הפעם הראשונה שלי".

סרט האימה הטראשי שהפיק עבור ספיגל הכניס לכיסו של בנדר כ־10,000 דולר בלבד. היצירה לא זכתה להפצה קולנועית (אלא יצאה ישר לווידאו) ונעלמה במהירות מבלי להותיר זכר. אבל מישהו בכל זאת ראה את "Intruder", ולמישהו הזה קראו קוונטין טרנטינו. באותה תקופה הוא היה עדיין אלמוני ועבד בספריית וידאו באל.איי. כמו בנדר, גם טרנטינו ניסה לפרוץ לתעשייה. הוא שלח את שני התסריטים שכתב - "רוצחים מלידה" ו"רומן על אמת" - לכל מקום אפשרי, בתקווה שמשהו יזוז, אך איש לא היה מעוניין בהם, ומכתבי הדחייה הלכו ונערמו על שולחנו.

"רוב יהודי הוליווד לא בקיאים במה שקורה. רבים מהם מערבבים בין יו"ש לעזה. זה אכן מבלבל, אבל צריך להסכים על הבסיס: המחבלים רצחו חפים מפשע. צריך להיות מסוגלים להגיד זאת. בעיניי זה המינימום"

טרנטינו היה מיודד עם ספיגל, ואת "Intruder" הוא ראה לא פחות מארבע פעמים (ככל הנראה שיא עולמי). לכן, כשנתקל בבנדר במסיבה בביתו של ספיגל - הוא כבר הכיר את שמו. "סקוט סיפר לי שיש לו חבר מאוד מוכשר", נזכר בנדר בפגישה ששינתה את מסלול חייו. "טרנטינו אמר שהוא כבר כתב כמה תסריטים, ובאמת שמו נשמע לי מוכר, כי בשלב ההוא כבר יצא לי להיתקל בתסריט של 'רומן על אמת'.

"אז ישבנו והתחלנו לדבר. קוונטין בא אלי לדירת השותפים שלי וביקש שאקרא את התסריט של 'רוצחים מלידה'. חשבתי שזה תסריט אדיר, אבל היו לי גם הרבה הערות".

מה היה בפגישה הראשונה שחיבר ביניכם ושגרם לכם לסמוך זה על זה?
"תראה, שנינו היינו מובטלים. לי לא היה שום דבר להציע לו. הוא מאוד הרשים אותי בידע הקולנועי שלו. נתן לי את ההרגשה שהוא רואה את כל הסרט אצלו בתוך הראש. דיברנו ודיברנו, והוא ראה שהרעיונות שלו מלהיבים אותי. הוא אהב את זה".

הוא גם ידע שכבר הצלחת להפיק סרט אחד.
"נכון מאוד. אבל 'רוצחים מלידה' היה יקר ומסובך להפקה. ההמתנה הפכה את קוונטין למאוד מתוסכל. יום אחד הוא החליט שנמאס לו ואמר לי: 'אני במאי שעוד לא ביים, ולכן אני בעצם לא קיים. אני הולך לכתוב משהו חדש עכשיו. משהו זול להפקה שיתרחש בלוקיישן אחד'.

"הוא בדיוק קיבל אז 50 אלף דולר עבור הזכויות להפקת 'רומן על אמת'. הוא אמר לי שהוא יודע שאני אצליח להפיק בתקציב הזה את הסרט שהוא עומד לכתוב. שלושה שבועות אחר כך הוא הביא לי את התסריט של 'כלבי אשמורת'".

הקול ששינה הכל

כדי להימנע מעיכובים נוספים, בנדר וטרנטינו החליטו לקצץ בעלויות ולצלם את "כלבי אשמורת" ב־16 מ"מ ובשחור־לבן. אבל עדיין היתה למפיק הטירון עבודה רבה. בתור התחלה, היה עליו למצוא דרך לגייס את הכסף שעדיין חסר להפקה. בהמשך הוא נדרש למצוא לוקיישנים, לגייס אנשי צוות וללהק שחקנים. ולקינוח, הוא גם נדרש לסדר לסרט הפצה. העובדה שטרנטינו חסר הסבלנות הקציב לו חודשיים בלבד לשם כך לא עזרה, כמובן.

הכל השתנה כשבנדר חזר באחד הערבים הביתה, מותש ועל סף ייאוש, וגילה הודעה ממתינה במשיבון האלקטרוני. "כדי לעורר עניין בפרויקט שלנו", מספר בנדר, "נתתי את התסריט לכל מיני אנשים, ובהם גם המורה שלי למשחק. היא שאלה אותי מי הכי הייתי רוצה שישתתף בסרט, ועניתי 'הארווי קייטל'. התברר שהיא באמת הכירה אותו, והיא העבירה לידיו את התסריט.

"ואז אני נכנס הביתה ערב אחד ולוחץ בחוסר חשק על כפתור המשיבון, וזה הוא! 'היי לורנס, מדבר הארווי קייטל. קראתי את התסריט של הבחור הזה, קוונטין טרנטינו, והוא מאוד מוכשר. אשמח לדבר איתך'. כששמעתי את הקול שלו, ידעתי שהכל עומד להשתנות".

איך היו הצילומים? אתה וקוונטין הייתם בעצם שני האנשים עם הכי פחות ניסיון על הסט.
"הארווי היה עם הכי הרבה ניסיון מכולם. כל השחקנים האחרים – טים רות', מייקל מדסן (שהלך לעולמו בשבוע שעבר; י"ק), כריס פן, סטיב בושמי - היו כבר שחקנים פעילים, אבל אף אחד מהם לא היה מוכר. אז הארווי בעצם שימש המנטור לכולנו. הוא גם היה זה שהתעקש שניסע לניו יורק כדי למצוא שחקנים. אמרנו לו 'הארווי, אין לנו כסף לטוס לניו יורק'. אז הוא הטיס אותנו על חשבונו. שם פגשנו וליהקנו את סטיב בושמי. בערב הארווי לקח אותנו לאכול, ואמרתי לו: 'אתה לא סתם שחקן בסרט הזה, אתה חייב להיות מפיק שותף'. הוא מאוד שמח על כך".

הרגשתם תוך כדי הצילומים שהולך לצאת לכם משהו מיוחד?
"בזמן עשיית הסרט לא הייתי מסוגל להסתכל על הדברים מהצד. העשייה היתה קשה מאוד מסיבות רבות ומגוונות. כל תא בגוף שלי היה מושקע בסרט הזה. אבל כן, ידעתי שאנחנו עושים משהו מיוחד. היה אפשר להרגיש את זה. אף פעם לא ראינו משהו כזה קודם. לא יכולנו לדמיין איך זה ייראה, אבל הרגשנו שכל פרט בסרט הזה הוא מיוחד".

קראתי שהמטרה שלכם היתה צנועה יחסית: להתקבל לפסטיבל סאנדנס.
"נכון, זה היה החלום. להתקבל לסאנדנס, לזכות בפרס כלשהו, וש'מירמקס', החברה של הארווי וויינסטין, תקנה את הסרט ותפיץ אותו בבתי הקולנוע. אמנם לא זכינו בסאנדנס בסוף, וזה בהחלט היה מבאס, אבל אפשר לומר שהדברים הסתדרו לא רע בכל זאת", הוא צוחק.

"טרנטינו ואני ביקרנו ב'יד ושם' ביום הקרנת הבכורה של 'ממזרים חסרי כבוד' בישראל. קוונטין עצר והסביר משהו על כל תמונה. הוא עשה המון תחקיר על מלחמת העולם ועל הנאצים. אני זוכר שהמדריך נדהם ממנו"

היה אפשר לחשוב שאחרי הבכורה החלומית של "כלבי אשמורת" כל האולפנים יריבו על הזכות להפיק את סרטו הבא של טרנטינו, "ספרות זולה". אבל למעשה, זה לא בדיוק מה שקרה.
"נכון. אולפני 'טרייסטאר' לא הסכימו לעשות את הסרט בטענה שהוא אלים מדי. באותה תקופה היו הרבה פוליטיקאים בוושינגטון שהיו בקמפיין סביב הנושא. הם אהבו את התסריט, אבל עדיין אמרו לנו 'לא'. אז עברנו ל'מירמקס'".

זה נכון שדניאל דיי לואיס היה המועמד המוביל לתפקיד הראשי במקום ג'ון טרבולטה? עד כמה זה היה קרוב לקרות?
"קוונטין התעקש על טרבולטה, ואני תמכתי. אבל למירמקס היתה מערכת יחסים עם דניאל דיי לואיס, שבדיוק זכה באוסקר, והם התעקשו עליו. גם דיי לואיס לא היה רעיון רע. לא הייתי נגד. אבל טרבולטה הוא לא רק שחקן, הוא גם אייקון, וזה מה שקוונטין כל כך אהב. תמכתי בזה לחלוטין. היו מתקשרים אלינו מהאולפן ומנסים לגרום לנו לשנות את דעתנו. להארווי וויינסטין היה מין קטע כזה שהוא היה עושה 'הפרד ומשול', אבל עלינו זה לא עבד".

"תצטרך לסמוך עלי"

אם "כלבי אשמורת" הכריז על בואו של כישרון קולנועי חדש, "ספרות זולה" כבר הפך את טרנטינו לכוכב רוק שממלא אצטדיונים. הסרט קטף את פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, זכה בביקורות מעולות, היה ללהיט קופתי מפתיע וקיבל לא פחות מתשע מועמדויות לאוסקר (הוא זכה בשני פסלונים). לראשונה היה נראה שלטרנטינו, ולמפיק שלו, צפוי עתיד מזהיר.

"הסרט השני היה חשוב לקוונטין יותר מהסרט הראשון", מספר בנדר. "'כלבי אשמורת' אמנם קיבל הרבה תשומת לב, אבל טרנטינו הבין שהסרט השני חייב להיות אדיר ומדהים. הוא ידע שרק אז כולם יגידו עליו שהוא קולנוען גדול.

"גם הפעם היתה על הסט תחושה שאנחנו עושים משהו מאוד מיוחד. אמרנו 'אם נכניס 35 מיליון דולר בקופות, זו תהיה הצלחה גדולה'. אבל הסרט פשוט נשאר בבתי הקולנוע שנה שלמה וגרף 210 מיליון".

ההיסטריה סביב "ספרות זולה" העלתה את בנדר לליגת העל של הוליווד ואפשרה לו לעשות כמעט כל דבר שרצה. ב־1996 כבר מצא את עצמו מקפץ בין שלושה סרטים מדוברים שהצטלמו במקביל.

"היה לי את 'סיפורו של וויל האנטינג', את 'אשת חיל מי ימצא' של בועז יכין, ואת 'ג'קי בראון' של קוונטין - כולם באותו הזמן", הוא נזכר. "שלושה סרטים שמצולמים במדינות שונות, על חופים שונים. איך לעזאזל עושים את זה? ב'וויל האנטינג' עבדתי לא מעט על התסריט עם מאט דיימון ובן אפלק. לקח לי חצי שנה לשכנע את הארווי וויינסטין לשכור את גאס ואן סנט כדי שיביים. הארווי לא חשב שוואן סנט מסוגל לעשות סרט שיצליח בקופות. אני חשבתי אחרת".

שלושת הסרטים שהזכרת עכשיו קטנים יחסית. "להרוג את ביל", שהגיע כמה שנים אחר כך, כבר היה פרויקט בקנה מידה אחר לגמרי. עד כדי כך שנאלצתם לפצל אותו לשני סרטים. הפקה בינלאומית, סצנות אקשן מטורפות, פעלולים מסוכנים. כמה מאתגר זה היה?
"מאוד מאתגר. צילמנו בסין, בטוקיו, במקסיקו ובלוס אנג'לס. ממש כמו סיבוב הופעות עולמי. היה לנו צוות מאוד גדול. התסריט היה באורך 202 עמודים. ידעתי שאין שום סיכוי שקוונטין יצליח להכניס הכל לסרט של שעתיים וחצי. הוא התעקש שהוא כן יצליח. רבנו על זה כל הזמן, והוא אמר לי 'לורנס, פשוט תצטרך לסמוך עלי'. אמרתי לו 'אתה צודק', כי בסוף היום הוא הבמאי, הוא היוצר, זה החזון שלו.

"תמיד סמכנו זה על זה. לפעמים קוונטין הסתכל על הצד העסקי ואני על הצד היצירתי, ולפעמים ההפך. אם היית מקשיב לשיחות שלנו, הרבה פעמים לא היית יודע מי הבמאי ומי המפיק. כל הזמן חיפינו זה על זה ודאגנו זה לזה. במקרה הזה פשוט לא הסכמתי איתו. בסופו של דבר הוא המחליט, אבל שנינו צדקנו: גם צילמנו את כל מה שהוא כתב בתסריט, וזה הפך בסוף לשני סרטים".

באופן מפתיע, למרות ההפקה התובענית והקשיים הלא נגמרים שצצו בדרך, בנדר אומר ש"להרוג את ביל" אינו הסרט המאתגר ביותר שעשה עם טרנטינו. כבוד זה שמור דווקא ל"ממזרים חסרי כבוד", שיתוף הפעולה השישי והאחרון של השניים לעת עתה.

"קוונטין נתן לי את התסריט בתחילת יולי 2008 ושאל: 'אתה חושב שנצליח להקרין את הסרט בפסטיבל קאן בשנה הבאה?' וזה פסטיבל שנפתח במאי. הסתכלתי ביומן שלי ואמרתי לו שזה אפשרי, אבל רק אם נתחיל לצלם תוך 14 שבועות. אמרתי לו, 'כולם יגידו לך שזה בלתי אפשרי, אבל הם טועים. אנחנו יכולים לעשות את זה'. וכך היה. אבל זה סוג של נס שהצלחנו לעמוד בלו"ז, אם לדבר בכנות".

איך הרגשת כשקראת לראשונה את התסריט של "ממזרים"?
"אני אשתמש במילים מלוכלכות ברשותך: זה היה פאקינג מדהים. כמו חלום שמתגשם".

אתה חושב שקוונטין הבין עד כמה הסרט הזה מהווה קתרזיס עבור צופים יהודים?
"כן, אני חושב שהוא ידע שהסרט הזה יהיה ביג דיל ליהודים. מההתחלה הוא דיבר על כך שהוא רוצה להציג את הסרט בתל אביב, ובאמת הגענו איתו לישראל. זה בא מקוונטין, וזה ממש לא מובן מאליו. אין בזה היגיון כלכלי. זה גם היה הביקור הראשון שלו בישראל".

מה זכור לך מהביקור הזה?
"אני זוכר שהלכנו לבקר ב'יד ושם' ביום הפרמיירה. היה לנו סיור פרטי, וקוונטין עצר ליד כל תמונה ותמונה ואמר משהו על כל אחת מהן. הוא עשה כל כך הרבה תחקיר על מלחמת העולם השנייה ועל הנאצים לפני שישב לכתוב את 'ממזרים'. המדריך ב'יד ושם' נדהם מכמות הידע שלו על הנושא. ההקרנה עצמה היתה כמו הופעת רוק. זה היה כמו לחזור הביתה".

כאן דרכינו נפרדות

בנדר עמד בהבטחתו לטרנטינו, ו"ממזרים חסרי כבוד" אכן ערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. אבל זה גם היה הסרט האחרון שהשניים עשו יחד, ודרכיהם נפרדו זמן לא רב אחרי שיצא לאקרנים.

מה בדיוק קרה שם?
"אני לא זוכר בדיוק את המילים שקוונטין אמר לי", בנדר אומר, וניכר שזה נושא שפחות מתחשק לו להתעכב עליו. "זה היה משהו כמו 'החזון שלנו הולך לשני כיוונים שונים'. הוא כנראה הרגיש שאנחנו כבר לא רואים את הדברים באותה הצורה, והחליט שהגיע הזמן עבורו להמשיך הלאה ולעבוד עם אנשים אחרים".

אתם בקשר? יוצא לכם לדבר לפעמים?
"לא, לא ראיתי אותו כבר כמה שנים".

הופתעת כשהוא עבר לגור בישראל?
"לא הופתעתי. זה יפהפה שהוא עשה את זה. אני שמח עבורו ושמח עבור ישראל. הייתי איתו כשהוא פגש את דניאלה (פיק; י"ק), שהפכה לאשתו. היא נהדרת. גם איתה לא דיברתי זמן רב. אבל זה מאוד הגיוני בעיניי שהוא החליט לעשות צעד כזה, ואני חושב שזה אדיר".

באיזה מהסרטים שהפקת אתה הכי גאה?
"זו שאלה בלתי אפשרית. יש יותר מדי".

תן לי את שלושת הגדולים שלך.
"'ספרות זולה', 'ממזרים חסרי כבוד', 'סיפורו של וויל האנטינג' ו'אמת מטרידה'".

יש סרט שהיה פחות מתגמל מבחינתך?
"יש רק בודדים כאלה. למשל 'שחור על לבן', שהוא ממש לא הסרט הכי גדול בעולם. רחוק מזה. אבל החוויה לעבוד עם הזמר הארי בלפונטה נשארה איתי עד היום".

מי ינצח במלחמות הסטרימינג? עדיין נלך לקולנוע בעוד עשור? איך נראה עתיד התחום?
"אני לא טוב בנבואות. התקווה שלי כמובן היא שבתי הקולנוע ישרדו. אני אוהב ללכת לקולנוע. החוויה המשותפת היא חלק ממה שהופך את הסרטים לדבר כל כך אדיר. אבל אני מקווה שבעוד עשור לא יהיו בבתי הקולנוע רק שוברי קופות - כי הסרטים שאני מפיק ואוהב לראות הם בדרך כלל לא שוברי קופות".

לסיום, יש לך פרויקט חלומות?
"כן, בהחלט, יש כמה - אבל אני לא יכול להרחיב כרגע. אני כן יכול להגיד לך שאני עובד עם יוצרים ישראלים ממש מעולים, ויש כל מיני דברים שנמצאים על האש, בכל מיני שלבים של פיתוח. חלקם ייקחו אותי שוב לישראל. אני מרגיש מאוד בטוח בפרויקטים שנמצאים אצלי בעבודה כרגע".