ואז בן הזוג אמר: את לא יודעת לשמוח. אין לך פיצ'ר כזה

אבא שלי התקשר לבשר לי שאמא שלי רוצה לתת לי את האוטו שלה. דבר משמח לכל הדעות, כי האוטו שלי, יונדאי קטן ונאמן, מחשב כבר את קיצו לאחור, עד לרגע שבו אני אתיישב בפנים וכל הדלתות והחלונות ייפלו לצדדים ואני אשאר שם, מחזיקה הגה.

תיאורטית הייתי יכולה לקנות רכב חדש, אני די בטוחה שאנשים עניים ממני עושים את זה כל הזמן, אבל רכישת רכב היא מעשה של אנשים אופטימיים. אנשים שמניחים שיהיה להם כסף לשלם עליו גם בעוד שנתיים, שתהיה להם עבודה לנסוע אליה בעוד שנתיים. שעדיין יהיו להם כל הגפיים שדרושות לנהיגה וכולי. אני לא טוענת שכל זה רציונלי, אני רק אומרת שיש לא מעט מחלות שבהן מאבדים את הרגליים, וביניהן סוכרת, סרטן וטרומבוזה ורידית. 

אבא שלי ביקש לוודא שאני מודעת לכל המורכבויות הכרוכות בלקבל את הרכב של אמא שלי (המתנה ארוכה, העברת בעלות, חיטוי מעשן סיגריות באמצעות הצוותים מהסרט "התפרצות"), ושזה "לא הולך להיות פיקניק". גיחכתי ואמרתי לו שהוא יכול להיות רגוע, כי מעולם, בשום הקשר, לא חשבתי שמשהו "הולך להיות פיקניק". אפילו לפני פיקניקים אני נלחצת. 

אני זו שקובעת את הטיול. אני זו שמתכננת אותו. קונה מה שצריך לקראת, אורזת את המזוודות, רועה את המשפחה לתוך האוטו, הרכבת, המטוס. אני חד־משמעית רוצה לעשות כל אחד מהדברים האלה, ואז אנחנו מגיעים לפסגה ומביטים בנוף או מתיישבים ליד הבריכה או פורסים את המחצלת, הילדים צווחים באושר, סבתא מתפעלת, בן הזוג נרדם. ורק אני.

נתונים, עיבוד, מסקנות

אתמול למדתי שכל הכרטיסים להופעה הקרובה שלי נמכרו. וגם לזו שאחריה. וזו שאחריה גם בדרך לשם. העיניים שלי צופות במפת האולם. הן משדרות את התמונה למוח. המוח שלי מקבל את המידע. ואז... לא קורה שום דבר. אולי רוח קלה בווילון.

 יש לי כסף, יש לי בית, יש לי אהבה, יש לי קריירה, יש לי ילדים מתוקים, בכל דבר בחיים שלי הייתי בוחרת שוב ושוב ושוב. אני מניחה שזה מה שנקרא להיות מאושרת, אבל למה אני אף פעם לא שמחה?

אחר כך אני כן אשרוק לעצמי כשאעמיס את המדיח, וכן ארשה לילדים לאכול עוד ממתק, ואולי אחבק אותם קצת יותר חזק מהרגיל, אבל זהו. הנתונים מוזנים למחשב, המחשב מעבד ופולט מסקנות: אפשר לפתוח עוד הופעה. באולם קצת יותר גדול. זה אומר שצריך תוספות תאורה. זה לקחת סיכון. אנחנו רוצים לקחת סיכון? כן. אוקיי. תמו שידורינו להערב, אפשר לעבור לחשוב על משהו אחר. 

פעם שאלתי את הפסיכולוג שלי בשביל מה אני באה אליו אם לא בשביל ללמוד לשמוח. אמנם התשובה שלו היתה טובה, אבל היא רק עצבנה אותי עוד יותר

אבל אני לא רוצה לחשוב על משהו אחר. אני רוצה לחשוב על זה ולהיות שמחה. אני רוצה להיות מהאנשים האלה שרוקדים במסיבות, שצוחקים צחוק מתגלגל במסעדה. במקום זה אני מצטנפת. מתכדררת כמו קיפוד מכל דבר ושולחת קוצים של חשש וביקורת. יש לי כסף, יש לי בית, יש לי אהבה, יש לי קריירה, יש לי ילדים מתוקים, בכל דבר בחיים שלי הייתי בוחרת שוב ושוב ושוב. אני מניחה שזה מה שנקרא להיות מאושרת, אבל למה אני אף פעם לא שמחה?

במהלך הקורונה, בחודשים הארוכים שבהם לא ידענו איך ומתי נחזור לחיות ולעבוד ולהתפרנס, לקחתי כדורים נגד דיכאון, כדי לא לשקוע יותר מדי לתוך העצב הסמיך ההוא. זה עזר, מזל, אבל זה לא שהאישה העצובה ההיא היתה איזו זרה שלבשה את הבגדים שלי ושרה לילדה שלי שירים לפני השינה. זו הייתי אני, זה היה העצב שלי, אני אזהה אותו בכל מקום, אנחנו מכירים כבר שנים. בתקופה ההיא פשוט היה יותר ממנו וקצת פחות ממני. 

אולי זה עניין של כימיקלים במוח. אולי זה אבא שלי, שהוא הבן של סבא שלי, שהיה בן 16 כשהוא קפץ מרכבת נוסעת כדי לא להגיע ליעד. אולי אלה כל היהודים שמגיעים מהצד הזה של העולם. אולי אלה כל היהודים בכלל. בדיוק צפיתי בסטנדאפיסט שסיפר על הקהל הלא־יהודי שלו שבא להופעה כדי ליהנות ולצחוק, לעומת הקהל היהודי שלו שבא להופעה כדי לדאוג שלא תהיה לו חניה ליד הבית אחר כך. 

בן הזוג אומר שאני לא יודעת לשמוח. הניסוח שלו אולי מבלבל, שכן הוא מרמז על האפשרות שאני עשויה ללמוד לשמוח, אבל הוא בעצם מתכוון שאין לי את הפיצ'ר הזה. אני לא שמחה. אני גם לא זוכרת שהייתי שמחה. תקרת הזכוכית שלי היא "די מרוצה", וזה אם קרה דבר מדהים - כמו כשקיבלתי פרס אקו"ם או מחמאה מיוני רכטר. 

שאלתי פעם את הפסיכולוג שלי מתי אני אהיה שמחה, וגם הוא אמר שאולי אין לי את הפיצ'ר הזה. שאלתי אותו, חצי בצחוק וחצי בעצבים, בשביל מה אני באה אליו אם לא בשביל ללמוד לשמוח, והוא אמר שאני באה אליו כדי להיות בסדר עם מי שאני עכשיו. זה רק עצבן אותי עוד יותר, כי זו באמת תשובה טובה.