בעת כתיבת שורות אלה אני בחרדה. חרדה. חרדה. חרדה. אל תדאגו, אני לא הולכת לכתוב כאן על סיבות אמיתיות ורציניות לחרדה כמו נניח המציאות הישראלית וחיכוכים אפשריים איתה, אלא על סיבות מטופשות לחרדה, למשל הפרימיירה שיש לי להופעה חדשה שתעלה בבית האופרה בתל אביב. זו לא סתם הופעה, אלא הופעה עם תזמורת שלמה (תזמורת המהפכה), ומקהלה שלמה (בת קול) על במה אחת בערב שירי יוני רכטר ובהשתתפות יוני רכטר עצמו. במאמר מוסגר, ברור לי כבר מעכשיו שכשאני אעלה קטעים מתוך ההופעה הזו לטיקטוק יגיבו לי "מה אשכנזי בעיניך". אבל היי, אנשים מגיבים לי את זה גם על סרטונים שבהם אני מתאפרת או מקפלת כביסה.
יוני רכטר בפעולה // צילום: מעיין בלך, נטע לוין, שי סקיף
אגב אשכנזים, בתור דור שלישי לשואה, דור שני לדור שני לשואה ודור ראשון לטיפול פסיכולוגי אצלי במשפחה, אני מאוד טובה בלמצוא סיבות לדאוג מהן, אבל כאן לא הייתי צריכה בכלל לחפש. זה מופע של כמה מהשירים המורכבים ביותר בהסטוריה של המוזיקה הישראלית הפופולרית, נכסי צאן ברזל של תרבות עברית וכתבי הקודש עבור דורות שלמים של חנוני מוזיקה, שמנסים מאז, כמו יוני, להכניס את אותה כמות אקורדים מופרכת לשירים שלהם, אבל איכשהו אצל יוני זה נשמע מוזיקלי וחסר מאמץ ואצל כל השאר זה נשמע כמו חבורת חתולים שננעלה בטעות בחנות פסנתרים.
יש לי וידוי
זה המקום להודות שבעצם גם אני חנונית מוזיקה, מעריצה שרופה של יוני רכטר מגיל 15, יודעת בעל פה אלבומים שלמים ומדלקמת מתוך שינה, את המילים ומי כתב, הסולואים של כל הכלים ומי ניגן בהקלטה, רק שמעולם לא הייתי חרוצה מספיק כדי ללמוד פסנתר קלאסי, ככה שלמזלי ויתרתי מראש על כל היומרות בתחום הזה. למעשה, הבעיה שלי התחילה רק כשקיבלתי את הפנייה להשתתף בערב הזה.
זה נשמע ככה:
רועי וזוהר (תזמורת המהפכה): "רצינו לדעת אם תרצי להשתתף בערב של יוני רכטר עם התזמורת".
אני: (מנסה לשחק אותה קול): "אתם. רוצים. שאני. אשיר. את. השירים. של. יוני".
רועי וזוהר: "כן".
אני (חשדנית): "עם יוני".
רועי וזוהר: "כן".
אני (מוודאת): "יוני רכטר".
רועי וזוהר: "כן".
אני: "כן, כלומר, אני מסכימה, כלומר סבבה, כלומר אני אבדוק אם אני פנויה בתאריך הזה, אוקיי בדקתי ואני רוצה כלומר פנויה".
לפני כמה שנים אלון עדר הזמין אותי לשיר קולות רקע בשיר יפה שלו. לקח לי כמה ניסיונות עד שהצלחתי לשיר נכון, היה לנו זמן מוגבל וזה רק הוסיף ללחץ. כשאמרתי לאלון שאני מתוסכלת שאני לא מבצעת את זה מספיק טוב, הוא חייך ואמר "שטויות, זה רק מוזיקה". האמת, צודק
ועכשיו אני אשכרה צריכה לשיר את השירים האלה, שבוצעו במקור על ידי אריק איינשטיין ויהודית רביץ, שזה כמו להיכנס בנונשלנט למטבח של חיים כהן ולשאול אם הוא צריך אותי פס קר או פס חם. ואלמלא יוני היה נחמד כל כך, הייתי חושבת שבכל פעם שאני שרה, הוא עומד בצד של הבמה בזרועות שלובות, ושואל את עצמו כמה זמרות סירבו עד שהגיעו אלי. כלומר, אני עדיין חושבת שהוא חושב את זה, פשוט במקרה אין לזה אחיזה במציאות. אני גם מניחה שמארגני הערב לא פנו לזמרות אחרות לפני כן, אבל זה לא אומר שהם לא יעשו את זה מחר בבוקר.
לפני כמה שנים אלון עדר הזמין אותי לשיר קולות רקע בשיר מאוד יפה שלו. זה לקח לי כמה ניסיונות עד שהצלחתי לקלוט את התפקיד ולשיר אותו נכון, היה לנו זמן אולפן מוגבל וזה רק הוסיף ללחץ שלי, אבל כשאמרתי לאלון שאני מתוסכלת שאני לא מבצעת את זה מספיק טוב, הוא חייך ואמר "שטויות, זה רק מוזיקה". והאמת, נכון, זה רק מוזיקה. לא ניתוח לב פתוח, או מה שזה לא יהיה שאמורים לעשות במשרד לבטחון פנים. זה מצא חן בעיני מאוד, ובאמת הוריד בזמנו את מפלס העצבים שלי. אפילו אמרתי אותו בכמה הזדמנויות לאומנים אחרים, כמו אתמול, לאלון עדר עצמו, הזמר הנוסף שאמור להחזיק על כתפיו, יחד איתי, את המופע הזה ונראה קצת חיוור במהלך החזרה.
כמו ספורטאית לפני האולימפיאדה
רשימה של דברים שאני מפחדת שיקרו: שאני אפספס את הכניסה לבמה. שאני אפספס את הכניסה שלי בשיר. שאני אזייף. שאני לא אגיע לצליל הגבוה. שאני אתבלבל במילים. שאני אדרוך על השמלה. שאני לא אשמע את עצמי. שאני אשכח ברגע האמת את הקול השני כי אני נוהגת לשיר שירים של עצמי, ולא שרתי קול שני מאז גיל 22 באנסמבל קרינג׳ כלשהו ברימון.
דברים שככל הנראה יקרו וצריך להשלים איתם: ששוב אני אנסה להיות מצחיקה ליד יוני, אבל אף אחד לא יבין את הבדיחה ואז יהיה שקט כזה.
אולי ככה מרגישים ספורטאים לפני האולימפיאדה. יש לי הזדמנות אחת בלבד לבצע את התפקיד הזה כמו שצריך ונכון שלא כל העולם צופה, אבל יוני רכטר כן (בעיני יותר מלחיץ). למרבה הצער, אין לכם מה להחזיק לי אצבעות, כי עד שתקראו את זה, ההופעה כבר קרתה וגם אם פישלתי, אני במילא אשים בטיקטוק רק את הקטעים שבהם אני יפה ושרה יפה, אני מסכימה לפשל רק מול אנשים שמשלמים כסף טוב לראות את זה.
