"אבא שלי היה המודל של הגבריות הזו מפעם, שאני קורא לה 'אפורה, עקשנית ושותקת'. גברים שלא מביעים כאב, לא בוכים, לא מדברים. את הטראומות שלו הוא לקח לקבר, אבל בנפש, כמו בטבע, יש חוק שימור אנרגיה - אין דבר כזה שבן אדם מדחיק והכל בסדר. נפש לא יכולה לעמוד בטראומה שהיא חווה. במוקדם או במאוחר, בסוף, ההתפרצות היא בלתי נמנעת".
זהו ערב תל־אביבי, ותמיר אשמן, מבכירי המטפלים בטראומה גברית בישראל, מפנה את המשלוח מהסופר למקרר ומצטט את "שיר הרעות" של חיים גורי. מבלי שידע, הוא שולח אותי במורד השנים לפגישה עם גורי, כדי לדון עימו ב"שיר הרעות". בהגינות אצילית סיפר שלא רצה לכתוב שיר זיכרון, כפי שהזמין ממנו חיים חפר עבור הצ'יזבטרון. גם למשורר לא קל לשאת את תווית "דובר הדור", להגדיר אובדן וזיכרון עבור אומה מתהווה.
כמעט מייד עם צאתו, וכמובן לאורך השנים, הפך "שיר הרעות" לנכס רוח מחושלת ברזל של הישראליות. כמעט בניגוד לרצונו, ניסח גורי את חוזה החיים והמוות הישראליים. מחיר הרעות הוא שחלק ייתנו את חייהם כדי שהאחרים ימשיכו, ובתמורה על ההולכים "לזכור את כולם".
גורי כאב את הקריאה הביקורתית וההאשמה כאילו יפי הבלורית והתואר שייכים למגזר ישראלי אחד. "וכי יכולתי לדעת מה מוצאה של כל בלורית ובלורית?", תהה. הרבה שאלות היו לי על "שיר הרעות", וגורי ענה בסבלנות. למה לא כתבת - אהבה מקודשת בדם, אל תשובי בינינו לפרוח? שאלתי. "כי ידעתי שהיא תשוב", ענה בעצבות מפוכחת. ולמה תיארת את הרעות כ"אפורה, עקשנית ושותקת"? "כי כאלו היינו, לא היתה לנו אפשרות אחרת", אמר המשורר הלוחם, ושקע בהרהורי מקטרת.
לאורך שנות המדינה נוצרו בישראל מודלים שונים של גבריות ישראלית, אך דבר אחד נותר קבוע: בשל הסתמכות מדינת ישראל על חרבה כדי להתקיים, רבים מהמודלים הגיעו מהשורות הראשונות של החזית הביטחונית. הישראליות הגדירה את דמות הלוחם כמודל, ממאיר הר־ציון ועד עידן עמדי עברה דמות גיבורי החיל שינויים לאורך השנים. רצינו לבחון אותם ואת הגבריות הישראלית במקום הפגיע ביותר שלה - התייחסות לטראומה של שדה הקרב. ושדה קרב הוא תמיד טראומה.
"טראומה היא אירוע שמגיע חזק מדי, מהר מדי ומוקדם מדי ממה שהגוף והנפש שלך יכולים להכיל. היא תמיד תבוא לך בהפתעה", ממשיך אשמן. "בחדר מיון יש חדר טראומה לגוף שנפצע, שם אתה מקבל טיפול כדי להציל חיים, אבל אחר כך אתה אולי תמשיך לצלוע - זו הפוסט־טראומה. מדובר בהפרעה הנפשית המתפתחת בעקבות אותו אירוע טראומטי, הפרעה המאופיינת בסימפטומים כגון חרדה, זיכרונות חוזרים, התפרצויות זעם והימנעות.
"כלומר, הטראומה היא הגורם, והפוסט־טראומה היא התגובה וההשלכות ארוכות הטווח של אותו אירוע. בעיקר אם אתה פוסט־טראומטי שלא מטופל, המלחמה אף פעם לא מסתיימת - אתה חווה את ההשלכות שלה יום־יום".
תמיר אשמן: "97.5% מהאסירים הם גברים. 90% מהמכורים לסמים ולאלכוהול במרכזים לטיפול ולמניעת התמכרויות הם גברים. מתוך כלל המתאבדים בשנה, 80% הם גברים. כל הומלס ברחוב הוא גבר פוסט־טראומטי בקצה הרצף"
לתמיר אשמן יש עיניים סקרניות. מהרגע שאנחנו נפגשים, אני מרגיש שהוא מראיין אותי לא פחות משאני מראיין אותו. "נולדתי ב־1970 כתינוק ממין זכר", הוא מדגיש, "משפחה נורמטיבית מרחובות, עם אבא שלימים הבנתי שהוא פוסט־טראומטי, לא מאובחן ולא מטופל. כל העשייה שלי בנוגע לטיפול בטראומה היא בזכות אבי. לגדול בצילו ולאורו של אבא פוסט־טראומטי, החוויה הזו הפכה ליסוד להבנת דפוסי גבריות בכלל - מודל של שתיקה, כעס מודחק והיעדר אמון בסיסי, שממשיך ללוות גברים גם בבגרות".
מה זה אומר בפועל לגדול בצל הורה פוסט־טראומטי?
"המון דברים. הסתגרות עם עצמו במשך שעות, התפרצויות זעם פתאומיות, הימנעות. בכל פעם שהוא רצה לצאת מהבית הוא היה מקשיב לחדר המדרגות, פותח את הדלת מעט, מציץ, ורק אם אין שכנים בחדר המדרגות - יוצא".
אשמן החל כעובד סוציאלי. בתחילת דרכו לא תכנן לעסוק דווקא בטיפול בגברים, אך נקודת המפנה היתה כשהתחיל לעבוד עם גברים במרכזים למניעת אלימות במשפחה ובהכשרת צוותים בשב"ס. כיום הוא והצוות שלו ב"אשמן - בית הספר ליחסים" עובדים 24/7 באגף השיקום של משרד הביטחון ובסדנאות להפחתת התפרצויות זעם בזוגיות ובמשפחה, אולם בתחילת הדרך רבים מהמשתתפים בקבוצות שלו הופנו אליו על ידי שירות המבחן או מערכת המשפט.
"מה שנראה בתחילה כעבודה עם "עבריינים", חשף בפניו אמת עמוקה יותר: רובם נשאו טראומות קשות - מילדות, מהמשפחה, מהשירות הצבאי. האלימות שהתפרצה בהם, כפי שהבין, היתה לרוב סימפטומים של כאבים לא מטופלים.
"לאט־לאט התחלתי לחבר בין הנקודות", הוא מסביר. "להבין שהם כמו אבא שלי, ואני רואה מה הם עברו בילדות או מה הם עברו בצבא. כשאנחנו עוסקים בטראומות אצל גברים, צריך לשאול ממתי בכלל מתחילים לקרוא למה שהם חוו טראומה? אנחנו יודעים שיש גברים שמגיעים לצבא כשהם כבר סדוקים.
"רוב הטראומות שלנו הן טראומות היקשרותיות (טראומות בילדות הקשורות לפגיעה מההורים ומהאחים שלנו - ד"פ). ילד בוכה בגיל 3, ואבא, במקום לחבק, מוציא חגורה ומכה אותו במקרה של אבי מול סבא שלי, או הורה שצועק על הבן שלו רק משום שביטא חולשה או פגיעות במקרה שלי. שם נפגע האמון".
אז מה שאתה אומר זה שיש מספרים עצומים של גברים כאלה, ואנחנו לא מגדירים אותם כטראומטיים או כפוסט־טראומטיים?
"נכון. אומר לך משהו מפתיע - גברים הם המגדר הפגיע והמופקר ביותר בחברה הישראלית. 97.5% מהאסירים הם גברים. 90% מהמכורים לסמים ולאלכוהול במרכזים לטיפול ולמניעת התמכרויות הם גברים. מתוך כלל המתאבדים בשנה, 80% הם גברים. עוד לא פגשתי מכור שלא היה פוסט־טראומטי. כל הומלס שאתה רואה ברחוב הוא גבר פוסט־טראומטי בקצה הרצף".
משהו בי מתקומם לנוכח הדברים שלו. הם נשמעים לי כמו טרנד "אבחון יתר" אופנתי.
אתה בעצם אומר שכמעט כל הגברים הם טראומטיים או פוסט־טראומטיים, ואף אחד לא מדבר על זה? אם כולם ככה, אולי זה הנורמלי? אולי זו המשמעות של להיות גבר?
למוד ניסיון, אשמן מחייך. "כשהתחלתי לראיין גברים מכים בטיפול, אף אחד לא תפס את עצמו כאלים. אני? אלים? מה פתאום. רק כשהתחלתי לדבר על תוקפנות היה להם יותר קל להודות שיש בזה משהו. כשביקשתי שיספרו לי על התפרצויות זעם, הם התחילו לדבר".
קולו מרצין, ידיו מדגימות את מילותיו. "כשאדם עובר טראומה פועלים בו שני כוחות. כוח אחד על השתקת האירוע הטראומטי, על מזעור האירוע והתחושה שאולי אני אשם. הבושה בפגיעה גורמת לנו הגברים לקחת את הטראומות שלנו לקבר. הכוח השני שפועל הוא הרצון לגילוי ולחשיפה של הפגיעה, לדבר כדי להכיר בטראומה, לקבל עזרה.
גברים, בעיקר בדור שלנו, חונכו על מודלים של שתיקה אפורה ועקשנית, שלא מדברים על זה. גבר מתגבר, וגבר־גבר בכלל, לא 'חופר' בכאב שלו, הוא שותק והכאב מתחפר בו".
וזה ייחודי רק לגברים?
"תראה מה קרה לנשים לפני כעשר שנים. כשהתחיל ה'מי טו' נשים רצו לדבר בעקבות פגיעות מיניות שיצרו טראומה לא מדוברת. נשים עודדו נשים אחרות לדבר, אמרו תפתחו את זה, תוציאו החוצה, ותראה איזה שינוי זה עשה במציאות. כיום אני יותר מודאג ממה שעלול לקרות לבני מאשר לשתי בנותיי. כשאנחנו עוזרים לגברים לדבר את הטראומה שלהם, אנחנו בעצם מחזקים את הכוח שרוצה לקבל עזרה כדי להתמודד, וזה נכון גם לנשים. בבית הספר ליחסים שמאיה אשתי ואני מובילים, אנחנו מלמדים איך במקום לכעוס או להתפרץ לומדים לדבר".
ד"ר אורן גור: "יש שני מנגנונים להתמודדות: פייט - להילחם, או פלייט - לברוח. אחרי 7 באוקטובר הרבה גברים התמודדו דרך התנדבות - גיוס, עשייה. אחרים דרך בריחה - אדרנלין, אלכוהול, הימורים. כל אלו הם מאפייני ההתמודדות של המערכת האדרנלינית"
האמירות של אשמן מקשות עלי להתרכז. מתחילת הפגישה אני חש שמצטבר בי כעס על ה"נמושות" שחופרים ומייבבים את עצמם לדעת, במקום להתמודד עם מה שהחיים פוצצו בפניהם - ולעבור הלאה. תוך כדי שאני כותב את דבריו, אני מתחיל לחוש שהוא בכלל לא מדבר על גברים אחרים, אלא מתאר את חיי.
"אם אתה מכור לאלכוהול, לסמים, להרס עצמי ולחיים כפולים, זה אומר שאתה מתמודד עם פוסט־טראומה. זה נכון גם אם יש לך הימנעויות או מעברים חדים מאפס למאה, אם אתה עושה משהו ואחר כך שומט את המשמעות ובורח. אם אתה לא סומך על הזולת, לא חולק איתו את מה שקרה לך, אלו סימנים שמעידים שיש משהו".
"הכי רדיקלי שיש"
קשה לי להתרכז בכתיבה כשאני חושב על משמעות הדברים. תמיר נדרך, הוא מקשיב, מאפשר לי לדבר. אני חושב בקול למה קשה לי לשמוע את תיאור הדברים. לאט־לאט אני נזכר בהטרדה מינית שעברתי כילד. במשך שנים חשבתי שמדובר באירוע חסר חשיבות, שלא הותיר את חותמו בחיי. אירוע שלא סיפרתי עליו עד עידן ה"מי טו", וגם אז כתבתי עליו בעיקר כדי לענות להאשמות, שאמרו "למה לא התלוננתם כשזה קרה?".
עיניו של תמיר מתמלאות הבנה ואמפתיה כשהוא מבין את מה שאני מתקשה. אם עד אותו רגע באתי לעסוק בנושא מתוך סקרנות מקצועית, מכאן אני מבין שגם אני חלק מסיפור ההשתקה.
"אתה קול של גברים שלמדו לשתוק, שאמרו זו רק 'מכה קטנה בכנף' שלא משאירה חותם. אבל טראומה שלא מטופלת, מעובדת או מדוברת היא טראומה שחיה בהווה דרך הטריגרים. מה שלא פתרת בעבר חוזר כטריגרים בחיים שלך. הדבר הכי חשוב הוא לזהות את מפת הטריגרים שמנהלים אותך. 70% מהטריגרים שמנפצים הם חוסר אונים. גברים מתביישים להיות בחוסר אונים. תחשוב מה קרה לנו כמדינה ב־7 באוקטובר, עמדנו מול המסכים וחשנו חוסר אונים עצום".
תראה איך מ"שיר הרעות" עברנו ל"אנחנו הגברים של חורף 23'".
"כן, כולנו חווינו טראומה עצומה. כדי שהיא לא תתפתח לפוסט־טראומה צריך לעבד אותה, והמפתח לריפוי הוא לבקש עזרה. עבור הרבה מאוד גברים לבקש עזרה זה הדבר הכי רדיקלי שיש".
בדרך נסתרת, המשפט האחרון פותח כספות במרתף חיי. גל רגשות מציף אותי. בו בזמן אני נלחם במי התהום של הנפש שלא יפרצו, שלא אתפרץ. אני מצליח - חלקית. אשמן מחזיק את זה היטב, תומך במבט, מקרקע בנגיעה, יוצר מרחב בטוח לנפילה, עד שאני מתייצב.
"הלוואי שהגברים היו בוכים בלילה. תראה לי גבר שקם באמצע הלילה מהתקף חרדה ומעיר את בת זוגו כדי לדבר איתה. במקום זה הוא יברח לנייד, למשהו שיסיח את דעתו. אפרופו, עשו מחקר על הגבר הישראלי ושאלו מתי הוא מרשה לעצמו לבכות, וגילו שגברים מרשים לעצמם לבכות במות אנשים קרובים ובמות הילדים שלהם.
"אבל מה קורה לגברים ישראלים ביום־יום? כשאתה מרגיש בודד? או שאתה נלחם, או שאתה בורח ומדחיק. בכל מקרה זה מתפרץ, והתפרצויות זעם הן לגמרי התמכרות. יותר קל לי לגמול אנשים מקנאביס מאשר מהתפרצויות זעם".
יש התפרצויות זעם אופייניות לפוסט־טראומה, וכאלה שלא? מה צריך לחפש כדי למצוא את הסימנים לזה?
"הטראומה היא שבר הנוצר מזה שמשהו פגע בך. אם לא עיבדת או דיברת את זה, מה אתה עושה? כדי להגן על עצמך אתה מקים מצודה. שם חומה ונהר מסביבך, ואם משהו מאיים על הטירה שלך - אתה מתפרץ.
"אתה רואה את זה קורה בכל מקום. התמכרויות, בגידות, לא לתת אמון באף אחד. זה דבר שפוגע בדרכים גלויות וסמויות בכל מערכות החיים שלך. ביחסים, בהורות, בפרנסה, אפילו בנהיגה. מישהו חותך אותך בנתיב וזה נגמר כמה קילומטרים אחרי בצד הדרך עם צינורות מתכת שמורידים אחד על השני, או גרוע מזה. גברים למדו מגיל צעיר לשתוק, שלדבר זה להיות 'נמושה', אבל במעגלי גברים מצוי גם התיקון. שם לומדים שהכוח לא מצוי בזעם, אלא ברגישות.
"כשהתחלתי לעשות את מעגלי הגברים, הבנתי שכשאתה פוגש את האחים שלך בקבוצה, אתה מתגבר על הבושה שלך ברמה עמוקה. הבושה הורגת אותנו כגברים. זה לא סתם שאנחנו חיים בממוצע ארבע וחצי שנים פחות מנשים".
הערב הופך ללילה, ומאיה בן יעקב, אשתו של תמיר ושותפתו של אשמן, מגיעה הביתה. מבלי ששמנו לב שקענו בשיחת כדור פורח מגביהה ומרחיבה ראות, ובמקביל אשמן שכח להכניס חלק מהמשלוח למקרר, דבר שמאיה מגלה מהר מאוד. אני מתבונן מהצד נבוך, מרגיש קצת אשם, חושב לאיזו התפרצות זה היה יכול להוביל אותי. השניים מנהלים שיחה ביקורתית, אך מכילה ומחויכת. שיחה שמפרקת את מוקש חוסר האונים אל מול מה שקרה. שום הדק לא נלחץ, האירוע נפתר. ענן שחור לא יעיב על הבית.
"צעד הפוך מהבושה"
בשנים האחרונות הקימו תמיר ושותפו ד"ר אורן גור עמותה בשם "שבת אחים - נותנים גב לגברים בישראל", ששמה לה למטרה לקדם הקמת מעגלי גברים כאלה בכל עיר ויישוב בישראל ולהכשיר מנחים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
"אני איש של קבוצות", מבהיר אשמן, "ומעגל גברים זה הומני וזה בגובה העיניים, לכן אנחנו פותחים עוד ועוד מעגלים. בעינינו זו הדרך לשנות את תרבות הגבריות".
דוד צוויגנבאום: "אודי כגן היה 12 שנים בארון, אני 19. גם אחרי שסיר הלחץ התפוצץ עלי והייתי עם כוויות בכל הגוף, לא פיניתי את עצמי לבית חולים. למה? כי אני חובש! אחרי כמה ימים, הרחתי ריקבון מהגוף שלי. רק שם העזתי לבקש עזרה"
כשאני מבקש להבין איך מעגלי הגברים מתנהלים הלכה למעשה, תמיר מחבר אותי לגור, בן 50, אבא לשלושה, שגר במושב אביעזר בעמק האלה. פסיכולוג קליני שעסק הרבה בנושא האבהות.
"עזרתי לאבות להתרחב באבהות שלהם, והיה נראה לי שהשדה הזה הולך לגדול", הוא מספר. "פניתי לאוניברסיטת תל אביב כדי ליצור לזה הכשרה, ואמרו לי יש לנו איש סגל, תמיר אשמן. גם אם הקהל שלכם שונה, דבר איתו. ככה נקשרה שיחה ראשונה, ומייד קלטנו שאנחנו מדברים באותה שפה. אני עבדתי עם גברים פריבילגיים שרצו לשפר את האבהות שלהם, והוא עם גברים שבית המשפט שלח אותם. מהר מאוד הבנו שהטראומה נמצאת בכל מקום".
מה היה דומה בקבוצות הכל כך שונות מקצות החברה הישראלית?
"הפתיחות שנוצרת במרחב הזה. בסדנאות האבות היה אפקט - מישהו היה מספר בפעם הראשונה על טראומה שעבר, צבאית או מינית, ואז היה מתחיל אפקט דומינו. לא משנה מאיפה הגיעו הגברים, הם סחבו הרבה, וזה התחיל להיפתח.
"התחלנו להקים מעגלי גברים, כדי לראות איך זה מנוהל. כשהבנו שהביקוש גדול ולא נוכל לעשות הכל בעצמנו, נולדה תוכנית הכשרה לגברים שינחו מעגלים לגברים אחרים. זו היתה הפעם הראשונה שעשינו קבוצה מגדרית באוניברסיטה, קבוצה חווייתית רק לגברים.
הלמידה של המנחים התנהלה גם בזה שהם למדו להיות חלק מהקבוצה - ליצור מרחב בטוח, לא רק בתיאוריה. כך נוצרה קהילה של יותר מ־100 בוגרים שכיום מנחים מעגלים ברחבי הארץ".
גור מספר שתוכנית ההכשרה והמעגלים מלווים בידי חוקרים מהאוניברסיטה, שבוחנים ובודקים לראשונה את המעגלים ואת דרך השפעתם כטיפול, דבר שעשוי להוביל לפריצת דרך עולמית בשימוש במעגל הגברים כטיפול משלים. ואם יש משהו שלא יהיה בו מחסור בשנים הקרובות בישראל, אלה גברים שמתמודדים עם פוסט־טראומה ומשבר.
"כשהמלחמה התחילה הגיע צונאמי של פוסט־טראומה", הוא מסביר. "עוד לפני המלחמה היה מחסור במטפלים, וכשהיא פרצה הבנו שהאירוע מחייב גם טיפול בקנה מידה גדול בהרבה מהיכולת של המערכת לספק.
"מעגלי גברים לא מבטלים את הטיפול הפרטני, אבל הם בהחלט מסייעים מאוד כטיפול משלים או אפשרי לצידו. לכן, עם פרוץ המלחמה הקמנו את עמותת 'שבת אחים', מתוך כוונה לתת גב ותמיכה כגורם מונע בהרבה מוקדים בכל רחבי הארץ. המחקרים מראים שגברים פגיעים יותר לפוסט־טראומה מנשים, כי מגיל צעיר מחנכים אותנו לא לדבר, להסתיר".
מבחינה פסיכולוגית, איך גברים מתמודדים עם ההסתרה הזו?
"יש שני מנגנונים להתמודדות: פייט - להילחם, או פלייט - לברוח. אחרי 7 באוקטובר הרבה גברים התמודדו דרך התנדבות - גיוס, עשייה בלתי פוסקת. גברים אחרים דרך בריחה - אדרנלין, אלכוהול, הימורים. כל אלו הם מאפייני ההתמודדות של המערכת האדרנלינית.
"אבל יש לנו בגוף עוד מערכת להתמודדות עם לחץ - המערכת האוקסיטוצינית. מה שבעממיות קוראים לו הורמון האהבה, אבל זו מערכת שקשורה גם לאמון, לשיתוף ברגשות, לחלוק את מה שעובר עליך. החוסן האמיתי הוא איזון בין שתי המערכות, אבל גברים גרועים בזה כי מחנכים אותנו לא לחלוק, אז הם מתמכרים למערכת האדרנלינית. במעגלים אנחנו משנים את זה, מלמדים לחלוק".
אתה ואני, גברים בני 50, גדלנו בעולם אחר משל היום. כשאני משווה אותנו לאנשים צעירים שאני פוגש, אני רואה שהם חולקים ומשתפים הרבה יותר מאשר בדור שלנו. האם פוסט־טראומה לא מטופלת היא תופעה "בומרית"? אתה רואה שינוי גדול ביחס להכרה כיום בפוסט־טראומה?
"בוודאי. זה בהחלט נוכח יותר, מדובר ומשודר בפריים טיים, כמו המונולוג פורץ הדרך של אודי כגן. זו מהפכה ממשית של החברה הישראלית, שאומרת - כן, זה קיים. זה צעד הפוך מהבושה. אבל אל תשכח שבסוף ההכרה בזה היא רק חלק מהעניין. טראומה צריך לעבד, לדבר, לשתף ולחלוק, כדי שלא תתפתח לפוסט־טראומה.
"גם במערכת הביטחון הבינו שלוחמים לא יכולים לסיים סבב, להחזיר את הנשק וללכת הביתה כאילו לא קרה שום דבר. הם צריכים לעבד את מה שקרה. זה טיפול חשוב, אבל זה ברמת הפלסטר. כדי לטפל באמת צריך עיבוד תהליכי, וזו בדיוק העבודה של המעגלים.
"השנה נקים 60 מעגלי גברים בארץ במסגרת פעילות עמותת שבת אחים, והתוכנית היא שבשנים הקרובות נגיע למאות וגם לאלפים. זו מהפכה חלוצית. גם אוניברסיטת תל אביב חוקרת אותנו כדי להוכיח שזה טיפול יעיל, וגם כלכלית שווה יותר להשקיע במעגל גברים. כשתיגמר המלחמה, בתקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר, יהיו כאן גלים עצומים של פוסט־טראומה. אנחנו רוצים להיות שם עם מענה אמיתי וארוך טווח".
"אני סתם מתבכיין"
"חבר מהצוות שלי בצבא היה מגיע אלי לאילת ומתלונן 'דוד, אנחנו לא בסדר'. אמרתי לו 'די! שחרר'. שנים הייתי בטוח שאני בסדר. חייתי על אדרנלין. הייתי מדריך צלילה בבוקר, עושה שבע עד תשע צלילות ביום, אחרי זה הולך לתקלט בפאב, מלא אלכוהול, לילות בלי שינה. יחסים עם נשים רק כשאני שיכור.
"אחרי הצבא, שנים לא הייתי סאחי. הייתי ממלא את היום שלי בכל מה שאפשר רק כדי לא להיות לבד. זה היה הצורך שלי בנוכחות אנושית כל הזמן. ואז חבר אחר מהיחידה התאבד. לבסוף, ביום הולדת 40 שלי, התפוצץ עלי סיר לחץ. זו לא מטאפורה אלא ממש. תפסתי סיר לחץ לוהט והתחלתי לפוצץ אותו בפטיש כדי שייפתח, עד שהוא התפוצץ עלי. רק אז התחלתי להבין שאולי משהו כאן לא בסדר".
יש משהו מטעה בקולו של דוד צוויגנבאום. הרוגע שבו נאמרים הדברים מתעתע. כשהוא אומר לי את הדברים הללו אני נזכר במשפט שאשמן אמר - "מה שלא מדובר, מתפרץ".
שני עשורי חיים של הלום קרב מסוכמים בכמה משפטים קצרים, כמו תקציר של סרט. כשאני מקשיב להקלטה אני שומע את הכאב רוחש, אורב מתחת לפני השטח. מזכיר ששום סרט לא יכול לתעד שני עשורים של סבל יומיומי.
הוא בן 44, נולד בטורקמניסטן והגיע לישראל בגיל 10 מאוקראינה. "כילד פרוסקי הייתי אלוף הארץ בריקודים סלוניים", הוא צוחק, ואני מביט בגבר שהפך להיות ומתקשה לדמיין אותו רוקד ואלס, טנגו או כל דבר פרט לפוגו קיצוני.
אשמן: "הדבר הכי חשוב הוא לזהות את מפת הטריגרים שמנהלים אותך. 70% מהטריגרים שמנפצים הם חוסר אונים. גברים מתביישים להיות בחוסר אונים. תחשוב מה קרה לנו כמדינה ב־7 באוקטובר, עמדנו מול המסכים וחשנו חוסר אונים עצום"
"לקראת הצבא נולד בי חשק עז להיות הכי מחובר למדינה הזו. עברתי מקצה לקצה, נהייתי הכי ישראלי שאני יכול. התגייסתי למג"ב והלכתי עם זה עד הסוף. יחידת עילית של מג"ב עם כל מה שזה אומר, והכל בשיא האינתיפאדה השנייה. השירות שלי היה מארבים, תצפיות, לחימה בקאסבות, להגיע לזירה ראשונים אחרי פיגועי התאבדות. המון אלימות. תוסיף לזה חוסר שינה, חוסר באוכל, ואני משתחרר מהצבא לגמרי הלום, אבל לא מבין את זה בכלל. המושג פוסט־טראומה לא היה קיים אצלי בלקסיקון".
אבל אתה מרגיש את זה ביום־יום שלך?
"בוודאי, אני יוצא מאוד מבולבל מהצבא. יש המון דמיון בין החברה הישראלית לזו הסובייטית. הן מאוד מיליטנטיות, כולם מתגייסים. אני זוכר שבאתי לאמא שלי, שהיתה בעצמה חיברת המפלגה הקומוניסטית, ואמרתי 'אמא, יכול להיות שמשהו לא בסדר איתי בגלל הצבא?', והיא היתה נותנת לי בום. 'מה זאת אומרת? כולם עוברים את זה'. חשבתי שאני סתם מתבכיין.
"עזבתי את הבית ועברתי לאילת ל־17 שנים של אדרנלין. כמו הרבה לוחמים לשעבר, התחברתי לעולם הצלילות, שזה אומר אלכוהול בכמויות גדולות, עישון, והכי משונה היה שלא הרגשתי מוזר כי כולם היו כמוני על הקצה.
"צלילת ה'פאן' שלנו, המדריכים, היתה לרדת עם מכל אחד של חמצן לעומק של 70-60 מטר. הייתי ממשיך לצלול עם כאבים בכל הגוף, זה היה משהו מאוד קיצוני. אתה יודע, אודי כגן היה 12 שנים בארון, אני 19. גם אחרי שסיר הלחץ התפוצץ עלי והייתי עם כוויות בכל הגוף, לא פיניתי את עצמי לבית חולים. יודע למה? כי אני חובש!"
האירוניה העצמית שבה הדברים נאמרים קשה להכלה. "טיפלתי בעצמי", הוא ממשיך, "ואחרי כמה ימים מצאתי את עצמי בניתוקים, בפלשבקים. הרחתי ריקבון מהגוף שלי. למזלי, רק שם העזתי לבקש עזרה. התקשרתי לחבר מהיחידה שכבר היה מוכר כהלום קרב. הוא עשה טלפונים והגעתי למיון נפשי, ידעת שיש דבר כזה?"
לא ממש.
"משם הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי, ואני לא מאחל לאף לוחם שנתן את החיים שלו למדינה להגיע למחלקה סגורה. יש שם אנשים מטורללים, ואני - לא יכול להיות שאני כזה. לא מבין איך זה מה שלוחם מקבל כשהוא מבקש עזרה. זה הרג אותי, פחדתי שלעולם לא יוציאו אותי משם. מזל שהחבר מהיחידה צרח עליהם שיוציאו אותי".
ואז הבנת שיש בעיה?
"כן. אני מבין שהטראומה הזו היא כמו רימון. אתה מתפוצץ בכל פעם מחדש וכולם מסביבך נפגעים. אחרי שיצאתי התחלתי בטיפולים פרטניים, בהשקעה של מאות אלפי שקלים, כשבמקביל אני לא עובד כי להתעסק בשיקום זו עבודה לכל החיים. איכשהו דחפו אותי לנסות מעגל גברים. בהתחלה היתה לי התנגדות מטורפת לזה. אני זוכר בנסיעה לשם כמה רציתי להסתובב ולברוח, אבל כשנכנסתי וראיתי את הפנים של האחרים - משהו בי נרגע.
"עוד לפני שדיברנו הבנתי שאני לא לבד בבור הזה. כשהם סיפרו את הסיפורים שלהם אמרתי לעצמי - פאקינג שיט, אני צריך להגיד תודה רבה על הצרות שלי. יש אחרים במצב הרבה יותר גרוע. המפגש הזה היה כל כך מעורר, שלא יכולתי לחכות שבועיים למפגש הבא".
מה במעגלים עבד יותר טוב מבטיפול פרטני, בעצם?
"יש אמירה שצריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, נכון? אז צריך כפר של גברים כדי לרפא גבר. החברה המודרנית עושה אותנו סופר־אינדיבידואליסטים, היא מנתקת אותנו, שוברת את השבטיות שלנו, את התחושה שאתה עומד מול ועם קהילה. המעגל מחזיר את התחושה הזו.
"הוא לא בועה של גן עדן, לא תמיד כולם יחבקו אותך ויתמכו בך, יש מקרים שאתה מגלה שאתה נפגע ולא כולם ימחאו כפיים, וגם לזה צריך לדעת איך להתרגל, כי אנחנו רגילים לוותר, או להתפרץ, אבל זו בועה שמאפשרת ללמוד איך להחזיר את האמון. זה ישועה הדבר הזה".
"טראומה זו מתנה"
באחת הפעמים שבה מנחה המעגל יצא לחופשה דוד מצא את עצמו מתוסכל בלי המסגרת. "לקחתי על עצמי להוביל את המעגל ופתאום הבנתי - זו שליחות. עשיתי את הקורס להכשרת מנחי מעגלים אצל תמיר ואורן, והיום אני אומר בפירוש - אם לא היה לי את המעגל לא הייתי שורד. אני לא מבין איך גברים, גם בלי פוסט־טראומה, מתפקדים בלי מעגל תמיכה.
"אשתי רצתה שנחזור לאילת, אמרתי לה שאני לא חוזר, שאני חייב את המעגל שלי כמו אוכל, מים, אוויר. לפעמים אני נופל, אבל המעגל מזכיר לי מי אני כיום. זה תהליך אינסופי, כמו מוזיקה".
אני מבקש מדוד שיסביר איך הגיע אל הבגלאמה שעליה הוא מנגן, והוא מספר לי על הסוס יופיטר. "זה סוס פוסט־טראומטי מגברים שהתעללו בו. לפעמים הוא מתבלבל, מתחיל להתפרע ונושך אנשים. הוא הכי קרוב אלי והוא גם הכי מפחיד אותי, אבל אסור לוותר עליו כי אני זוכר את אמא שלי, שגם כשפשטה רגל והיתה בצרות היא אף פעם לא ויתרה עלי.
"היתה לוקחת את אחי הקטן ונוסעת באוטובוס חצות עד אילת, ואני לא מתייחס. כשהיא הלכה לעולמה הבנתי את זה. אז אני שר ומנגן ליופיטר והוא עובר תהליך, כמוני, ובא לנשנש אותי לפעמים מקרוב".
דוד מחייך, משהו בו נינוח כשהוא מדבר על יופיטר. אני תוהה אם הוא לא מפחד שהפוסט־טראומה תתפרץ עליו.
"פיטר לוין אומר שטראומה זו מתנה בחיים. כששמעתי את זה בפעם הראשונה גם אני התעצבנתי. מה זאת אומרת? אבל אם הסיר המזורגג הזה לא היה מתפוצץ עלי לא הייתי משנה דבר בחיי. לכל סיר יש תחתית, לפעמים אדם צריך להגיע לתחתית כדי להבין איך הוא רק יכול לעלות משם".
אני קובע להיפגש עם דוד כדי לנגן יחד, אולי לסוס יופיטר, והולך לישון. באמצע הלילה זה שוב קורה לי. אני מתעורר שטוף זיעה ומוצף חרדה קיומית לא מובנת. איכשהו, הפעם אני לא בורח אל המסכים. המילים של תמיר, אורן ודוד מהדהדות אלי מרחוק. במקום לברוח אני מחבק את בת זוגי עד שהיא מתעוררת, ואז מדבר איתה. הפעם - זה עבד. למחרת אני כותב לתמיר "היי, מתי נפתח מעגל הגברים הקרוב אלי?".
