קשה לדבר על "עיזבון" כשמדברים על מה שהשאיר אחריו צעיר בן 20. סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל, לוחם סיירת גבעתי, היה החלל הראשון בתמרון הקרקעי בעזה, אוקטובר 2023. על מחשבו הוא הותיר עיזבון בלתי שגרתי: 141,181 תצלומים מסודרים בתיקיות בקפידה, שאותם צילם מגיל 12 ועד לפני נפילתו. שמונה שנים שבהן הסתובב עם מצלמה לכל מקום שאליו הלך - "עד כי הפכה לאיבר נוסף בגופו. הוא לא זז בלי המצלמה", כדברי אמו, שלומית ליפשיץ, "אפילו מחדר לחדר בבית, אפילו כשהלך לישון".
לביא התחיל מהקרוב: הוא צילם בני משפחה, חברים, טיולים. הסתובב בהפגנות ובמצעדים מכל הסוגים. ברחובות. תיעד סיטואציות אנושיות. בלי מירכאות, אפשר לומר שלביא צילם אהבה. גיבורי התמונות שלו, מודעים לצילום, מיישירים מבט, אך עדיין נשארים בסיטואציה טבעית ולא מבוימת.
הוא נולד וגדל במודיעין, ולמד בתיכון יאסא הירושלמי למדעים ולאמנויות, במגמת צילום. בעבודה שהגיש בכיתה י"א כתב: "אני מגדיר את התיעוד כיצירה, ועל ידי כך אני משתמש במצלמה כמכחול שמצייר מהר יותר. אני מסתובב עם המצלמה כל היום בחיפוש אחר צורות דומות, צבעים דומים וחזרות. העיסוק האובססיבי בצילום מביא אותי למקום שבו מספיק לראות אוטובוס עובר, כדי להביא אותי לעסוק ברעיון חדש".
כנער, הוא חסך כסף וקנה מצלמות שונות, שמונה במספר, ולכל אחת מהן היה שם ותפקיד. בחדר האמבטיה הוא הקים חדר חושך מאולתר, שבו פיתח פילם ולמד בעצמו את סודות הצילום האנלוגי. הוא יצר סרטוני הדרכה על צילום, כדי לעזור לצעירים ממנו שמגששים את דרכם באפלה, וחלם על לימודי אמנות בניו יורק.
גם בצבא הוא הסתובב תמיד עם המצלמה, מחפש רעיונות חדשים. אולי כאלה שיספרו את התמונה המורכבת של להיות חייל בצבא הגנה לישראל. תחת הקפדה על ביטחון שדה, מצלמתו תיעדה את הרגעים האנושיים של הצוות שלו. התבוננות אישית של חייל שהוא קודם כל אדם רגיש. הוא החליט לפתוח עמוד אינסטגרם בשם "till when - photo diary" (עד מתי - יומן תמונות), שם העלה מדי יום תמונה. הראשונה שהעלה היתה פורטרט עצמי, והאחרונה צולמה ביום שישי 6 באוקטובר 2023. היא תיעדה כלבים ומבנה במוצב כרמי צור שבדרום־מערב גוש עציון.
בבוקר 7 באוקטובר, לביא, ששמר שבת, קיבל טלפון מהמפקד שלו, ארגן במהירות תיק עם כמה בגדים ויצא לחבור לצוות שלו. ביחד הם יצאו לשחרר את נחל עוז. שלומית עוד הספיקה לתחוב לתיקו חבילת עוגיות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא שכח לקחת איתו מצלמה. כעבור שלושה ימים, אחרי שהשתתף בחילוץ נחל עוז, הוא חזר לביא עם צוותו לבסיס, להיערך לתמרון הקרקעי. מהוריו שבאו לבקרו הוא ביקש רק דבר אחד: תביאו לי מצלמה, עדשות וכרטיסי זיכרון.
הוא שיתף אותם שבימי הלחימה בנחל עוז, לראשונה זה שמונה שנים, הוא לא היה מסוגל לצלם כלום, גם לא בטלפון. לפני פרידתם שאל אותו אביו, ניצן, איך הוא מרגיש לקראת הכניסה לעזה. לביא ענה: "החיים שלי לא שווים יותר משל כל חייל אחר, אני הולך קדימה".
ב־31 באוקטובר 2023 השתתף לביא במשימת כיבוש מפקדת עזה במערב שכונת ג'באליה. בעת ששהו במבנה, נורה עליהם טיל אר.פי.ג'י. לביא וחברו הטוב סמ"ר רועי וולף ז"ל נהרגו במקום. המצלמה ובה צילומיו האחרונים לא אותרה.
אהבה לא שיפוטית
תפקיד האוצרות, כשמו כן הוא - אחריות על אוצר אמנותי. כששמעתי על האוצר שלביא השאיר אחריו, תיעוד יומיומי כנער מתבגר ורגיש שהוא צלם וירטואוז, פניתי להוריו וביקשתי גישה אל התיקייה שבמחשבו. שלומית וניצן היססו. רצו - אבל חששו. איש מלבד לביא לא ראה את התמונות.
אבל מבעד לעצב האובדן התהומי, ההורים האבלים ראו את החשיבות שבהנגשת צילומיו של לביא. ליצור מהם את הסיפור שהוא שקד לספר עלינו. להעניק לבני נוער השראה לבטא את עצמם בנתיב אמנותי. חצי שנה לפני נפילתו כתב לביא צוואה אישית, ועדכן את אחותו היכן תמצא אותה אם יקרה לו הגרוע מכל: "אני מבקש לא לשקוע באבל, הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש", כתב בצוואה, "אך העשייה שיכולה לנבוע ממנו אין היא מתישה, אלא בונה... לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי - תעשו תמיד".
ברוח צוואתו זו הוריו נעתרו לבקשתי להפוך את צילומיו לתערוכה. ביחד עם האוצר השותף גיא בירן עברנו על רבבות התמונות. פגשנו אנשים שהיישירו מבט למצלמתו של לביא. פגשנו את האהבה הלא שיפוטית שבה תיעד אותם. צפינו בתמונות עצמיות של לביא, המספרות סיפור התבגרות של נער שלא בורח ממציאות מורכבת. מצאנו צלם בעל צבע וגוון ייחודיים. חילקנו לנושאים, ויתרנו על תמונות. ועל עוד תמונות. מצאנו עצמנו מתגעגעים לצעיר שלא הכרנו.
נתניהו הודיע: "נקים ועדה שתהיה מקובלת על כל העם" - המשפחות השכולות הפנו את גבן
"פוחדים למות ופוחדים לחיות": נפתח מרכז חדש לסיוע נפשי חינמי בנתיבות
פרסומת | איך נולדה האנטומיה של גריי?
כמה מזל יש לנו שנוכל להיפרד מאבא בכבוד - זה הישג אדיר של המאבק
מול חברה שאיבדה רגישות - אצילות הנפש של משפחת גולדין הפכה למצפן מוסרי
בתערוכה "מצלמה ונער", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה ג'ינוגלי של המחלקה לאמנות חזותית בעיריית ירושלים, יוצגו כ־1,000 תמונות בשלושה חללים: תצוגה מרכזית דיגיטלית וחדשנית של סיטואציות אנושיות; מיצב מסגרות שבנה האמן וניה שאוב, ובו תמונות גיאומטריות ונוף; ובחלל קטן, "דיוקן עצמי", מאות צילומים שבהם לביא צילם את עצמו. התמונות משולבות במראות, כך שדמות המבקר תשתקף מבין הפורטרטים של לביא - ואלו יתערבבו באלו.
ביקשתי מהאנשים שליוו את לביא בחייו לבחור מאוסף התמונות את הפריים שהם אוהבים במיוחד, ולספר מדוע. לפיכך, הכתבה שלפניכם היא חלל נוסף בתערוכה: בחירת הקהל. האוסף אינו סתם הנצחה של לביא - הוא הדרך שבה הוא תיעד אותנו והנציח את שמונה השנים שקדמו ל־7 באוקטובר, מהפרטי והאישי אל הציבורי והלאומי.
הבחירות של שלומית ליפשיץ, אמו של לביא:
צילום שני האנשים בים יקר לליבי במיוחד, כי יש בו מסתורין לצד רוגע ועדינות. לביא צילם תמיד מתוך הקשבה, ללא פלישה, מעין עד מתבונן המאפשר לכל דמות ולכל פרט בצילום להישאר במקומם הטבעי. כך גם בצילום הזה: פריים עדין ובו שני אנשים אקראיים. אני מרגישה שלביא מזמין אותנו להתבונן בכל דמות בפני עצמה, ובו־בזמן להרהר בקשר המקרי שאולי נרקם ביניהן.
לביא הרבה להתבונן בקומפוזיציות, הן בצילומי סטילס והן על מסך הקולנוע. הקווים, החיתוכים, הסימטריות והחוסר שבהן ריתקו אותו, והוא שב וחקר אותם. הצילום של מדרגות הבטון בלב הטבע הצמא למים מרטיט את ליבי. כשאני מתבוננת בצילום, אני שומעת את לביא מזמין אותי לדמיין, כפי שדרש ממני פעמים רבות. וכעת אני מדמיינת את עצמי שואלת אותו: "לביא, לאן מובילות המדרגות האלו? מהיכן הן מגיעות?", ואני שומעת אותו עונה לי ברוך: "לאן שתרצי, אמא, לאן שתדמייני".
הבחירה של ניצן ליפשיץ, אביו של לביא:
בחירה בתמונה או שתיים היא דבר מאוד לא פשוט. אני מרגיש חיבור לרבות מהן, כי הן מספרות סיפורים שונים ורבים. בחרתי את התמונה הזו, כי יש בה התבוננות על נוף מאוד ירושלמי המקבל ביטוי באמצעות הצילום. שני האנשים המטושטשים ממסגרים את המרכז, שהוא זירת האירוע. יש שתי נשים, דתיות או חרדיות, האחת מבוגרת עם שקיות ניילון, ולצידה צעירה עם שקית קסטרו. שתיהן בוחנות משהו שקורה. מאחוריהן עוברת שיירה של תערובת.
כולם בטלפון, כמעט כולם לאותו הכיוון. לכל אחת לבוש שונה. יש מופע של אישה ערבייה בתווך, בין היהודיות. כיסוי הראש שלה, כיסוי הראש של הנשים היהודיות שלפניה. כל כך הרבה בהבזק אחד. ומאחור, הגרפיטי...
אלף פעם חלפתי על סצנות כאלה, אבל האם עצרתי מולן? בראש השנה, אחרי תקיעות השופר, נאמר בעדות אשכנז הפיוט "ארשת שפתינו", שאחד המשפטים שבו הוא "מבין ומאזין ומביט ומקשיב". פעמים רבות אנחנו עוברים, מביטים - אך לא רואים. לא עוצרים לרגע להבין מה עובר לנו מול העיניים. לביא הביט, האזין, הקשיב, הבין. תעצרו, תחוו, תנצרו את הרגע. זה שווה.
הבחירה של ראש העיר ירושלים, משה ליאון:
כשנחשפתי לראשונה ליצירתו של לביא, זיהיתי בה משהו כל כך ירושלמי. תמונות מלאות הומור ולב שתיארו רגעים בצורה האנושית ביותר. כשהתבקשתי לבחור תמונה אחת מאוסף התמונות שלו, המציגות את ירושלים על מגוון אנשיה וסמטאותיה, התקשיתי לבחור - כי מכולן קורנת אהבת האדם באשר הוא אדם.
אחרי התלבטות ארוכה, בחרתי את תמונת הכותל המערבי, שאליו היו נשואות תפילות יהודים בכל הגלויות במשך 2,000 שנה, והוא מסמל את אחדותנו. אומרים שלפעמים תמונה שווה אלף מילים. התמונות האלה של ירושלים, פרי מצלמתו של נער צעיר שלמד אמנות בעיר, מספרות על אהבה וזיכרון, על לביא ועל ירושלים".
הבחירה של שירי פינקו, חברה:
מי שמסתכל בעבודות של לביא מגלה לא פעם איך הוא ידע "לפלוש" אל המרחב - להיכנס אליו בלי רשות, לתפוס קומפוזיציות, הבעות וצורות שהיו גם יומיומיות וגם אינטימיות מאוד. גם אנשים זרים הפכו תחת המבט שלו לחשופים וקרובים. נוסף על המצלמה, שתמיד היתה בהיכון, היו לו גם הרגעים האלה - לביא מתופף או פורט על גיטרה דמיונית, מזיז את הראש לפי הקצב. לפעמים מול נקודה ברורה, ולפעמים אל תוך חלל סתמי, חצי נונשלנט וחצי שקוע בהופעה שמתנגנת אצלו בראש.
הפורטרט העצמי הזה בשבילי הוא הצצה לאותו מופע רוק בכיכובו של לביא, שאותו זכיתי לראות רק מדי פעם, בהבזקים, ובו־בזמן רגע אינטימי מאוד, שרק לביא היה יכול לתפוס את עצמו בו.
הבחירה של עדי שלמון, המורה לאמנות בתיכון יאסא:
לביא הגיע ליאסא בעקבות אהבתו העמוקה לצילום, ונשאב לדיונים מעמיקים על אמנות. בנדיבותו האינסופית, הוא הכניס אותי למחשבה הייחודית שלו על יצירות. התשוקה שלו לאמנות ולצילום יצרה את החיבור הכל כך חזק בינינו. בחרתי בתמונה הזאת, כי היא מכילה את הקשר שלי ושל לביא. הביקור במוזיאון תמיד היה נקודת מפגש והמשך לשיח בינינו. בצילום שנינו משתקפים, מביטים ביצירה ובעצמנו בתוכה, בחיבור של שנינו לאמנות וזה לזה.
הבחירה של נעם בן ימין, חבר:
לביא ואני היינו החברים הכי טובים. הוא היה חבר נפש, ממש כמו חצי משלים. הכרנו בצופים בכיתה ו', ואחרי שנה עברתי לבית הספר שהוא למד בו. נשענו זה על זה ברגעים הקשים. לפני השירות הצבאי ובמהלכו פיתחנו לעצמנו מנהג חובה: בכל שבת שבה שנינו יוצאים, אנחנו יושבים לקפה שעתיים לפני מוצ"ש.
הסיפור מאחורי התמונה הוא כזה: הם יצאו לאימון בהכשרה, והמפקדים נתנו להם זמן להניח תפילין רק לפני הזריחה, דבר שמבחינה דתית הוא אסור. אז כל החיילים חיכו ביחד עם החיילים שרצו להתפלל - עד שיהיה אור והם יוכלו להניח תפילין.
הבחירה של הראל רמון, חברה:
למדתי עם לביא במגמה בתיכון, והיינו חברים טובים גם אחרי ומעבר. התלבטתי אם לבחור בתמונה אישית, אבל בסופו של דבר תמיד הכי אהבתי את צילומי הרחוב שלו. גם כשהיינו יוצאים לצלם יחד - איכשהו תמיד הוא היה מוצא את הפריימים הכי מעניינים. הוא ראה אותם בעיניים, כמו המצלמה עצמה, ולא פספס פרט מעולם.
לכן בחרתי בתמונה של האיש שישן מול כיכר הבימה, שלביא צילם בצורה כל כך לא קונבנציונלית. אני בטוחה שהוא לא שאל את הבחור אם אפשר להתקרב ולצלם, ולרגע לא חשש להגיע ממש לבין רגליו כדי ליצור את הפריים המושלם שלו. כזה הוא היה כשצילם - חדר לחיי המצולמים בצורה כל כך מדויקת, מבלי להכיר אותם בכלל ומבלי לחשוב פעמיים לפני ששלף ותקע להם עדשה בפרצוף. הערצתי את זה, ועדיין.
הבחירה של אלכס ליבק, צלם ומתעד, חתן פרס ישראל לצילום:
התמונה שאני בחרתי כטובה מכולן היא זו של החתול המביט על הצעצוע שנפל... התמונה שלביא צילם ברחוב מצאה חן בעיניי, מכיוון שכאן היתה התבוננות של הצלם במתרחש סביבו. זה לא אירוע ויזואלי שמושך מייד את העין. כאן נדרשת תשומת לב לפרטים הקטנים: הצעצוע המוזר שוכב ברחוב בצד המדרכה. ברקע זומם החתול, הנראה רעב, לוטש עיניו לטרף.
לביא הצליח ליצור עלילה מחפצים שלכאורה אין כל קשר ביניהם. זה מה שעושה צלם אמיתי, יוצר נרטיב אך ורק מתוך התבוננות יצירתית בסביבתו. אוסף חתיכות פסיפס והופך אותן לתמונה שלמה, שונה מאשר כל מתבונן אחר רואה. כואב כמה הוא ידע לצלם!
הבחירה של עלמה גדעוני, חברה:
הצילום הזה מתעד רגע אחד שבו "גנבתי" ללביא את המצלמה שלו, והוא היה צריך להתמודד עם להיות מהצד השני שלה.לביא ואני הכרנו בתיכון יאסא, למדתי שנה מתחתיו. נרקם בינינו קשר קרוב, שהפך ליומיומי עד יומו האחרון. לביא גרם לי להרגיש מיוחדת בעולם, ידע להיות שם תמיד ולהגיב באמפתיה מלאה, והיה חבר לשיח מעניין עם דעתנות שנונה וחשיבה ביקורתית פורה.
תמיד ברגע קושי האצבעות היו מחייגות אוטומטית ללביא, לשמוע את דעתו, והוא תמיד ידע לומר את הדבר הנכון. בכל שישי הייתי מקבלת שיחת טלפון בשעת הת"ש, והיינו מדברים עד דקות ספורות לפני כניסת השבת.
לכל מקום הוא היה לוקח איתו את המצלמה, ולגעת בה היה קודש הקודשים. כשהייתי נכנסת לספרייה ושומעת את הקליק - חיפשתי את לביא. אהבנו לצחוק ביחד על מצבים ולדמיין את החיים אחרי השחרור של לביא. לימודים בבצלאל או ב־NYU, הצגת עבודותיו בגלריות האהובות עלינו, טרקים משותפים במזרח. הגיע לו לזכות ב"15 דקות התהילה" שלו (ועוד הרבה יותר) בעודו בחיים.
הבחירה של עינת עריף־גלנטי, אמנית וצלמת:
חדר כושר בשבי שומרון. התצלום הזה מציג מישורים רבים של הוויה ושל מציאות. בהווה - לוח בהיר שעליו מראה מנופצת, כבל חשמל ירוק שמעברו כתם שמזכיר דמות ממוסגרת. בזמן אחר - השתקפות שנדמית ברגע הראשון כחלון, ובה נראים מתקני כושר, עוד גדר ומעברה נוף מצהיב של קיץ. ההשתקפות גם היא מפוצלת ורבת־ממדים, וביניהם התבוננות מודאגת לאחור ולעתיד, אל עולם שמעבר.
המבט של לביא מורכב, עמוק, עם ניצוץ. זה לא תצלום שמח. המראה מנופצת ומעוותת. הנוף מצהיב, ישנן גדרות. ומהצד השני, הוא מלא ברגעים של התרגשות והפתעה מהאופן, מהיופי ומהמורכבות שבה דברים מסתדרים בעולם.
(עינת עריף־גלנטי היתה אוצרת שותפה לתערוכה מצילומי צבא של לביא, שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל בדצמבר 2023)
הבחירה של הילה טימור אשור, אוצרת שותפה בתערוכה:
האתגר הגדול בצילום הוא להצליח לספר סיפור ולתעד רגע מזוכך אחד. כזה שלא היה לפני, ושגם לא יהיה אחרי. התמונה של הזוג המקסים היוצא מהרכבת היא תמונה נדירה כזו. היא שולחת את הצופה לסיפורים שונים ומעניינים. מספרת אהבה ואופטימיות שמנצחות אתגרים. מתעדת רגע מאוד פרטי שמאיר ונותן לכולנו תקווה ושמחה.
הבחירה של גיא בירן, אוצר שותף בתערוכה:
אין לי באמת דרך להסביר את החיבור שלי לתמונות של לביא, אבל ברור שהקשר הראשון אליו היה דרך צילומי המשפחה שלו. משפחה מופלאה, שהתרגלה להיות אובייקט מצולם במשך שמונה השנים שבהן לביא היה צמוד למצלמה שקיבל מהוריו. כאן בצילום נראית סצנה משפחתית יומיומית רגילה: אמא ואח עסוקים בהכנות לבישול; אבא קיבל משימה אחרת במטבח; החתול, שרגיל להיות דוגמן הבית, מביט למצלמה של לביא; והתפוזונים בחלון מחכים להצטרף לתמונה הזו, של חגיגת חיים פשוטה.
הבחירה של גל הלפמן, מנהלת התערוכה:
לביא הצליח לתפוס רגעים על־זמניים. רגע אחד מלא ברגש שגורם לצופה בו להתרגש גם שנים אחרי. הנערה שזועקת בהפגנה נושאת בזעקתה לא רק את הכאב של אותו הרגע, אלא גם את הכאב שלנו כיום. המבט שלה חוצה זמן ומקום, ומזכיר שכל דור נדרש מחדש להשמיע את קולו. מעבר לכאב היוצא מהתמונה, הרגע הזה מסמל בעיניי תקווה גדולה, כי במקום שבו דור משמיע את קולו יכול לקרות שינוי אמיתי.
