"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
סליחה שאני איה

הכל דבש: ארבע סיבות להיות אופטימיים בראש השנה

זו לא היתה שנה קלה, אבל אם מרחיקים את המבט אפשר להבין: יש לנו גם על מה לשמוח • וכמו הרבה דברים בחיים, גם כאן האמת מתגלה בזכות פרק של "המשרד" • שנה טובה!

,עודכן
0השמעה
עדיין על הרגליים, עדיין עם חיוך. צילום: טליה דריגס

סדרת הכתבות "שאלת רב", והפעם: דבש לראש השנה

1. העולם הוא מקום קצת יותר בטוח לנשים:במצבי המנטלי הנפסד הנוכחי, יש תוכן אחד ויחיד שאני מסוגלת לצרוך - והוא פרקים ישנים של "המשרד". למי שלא מכיר, "המשרד", בכיכובו של אהובי הנצחיסטיב קארל, היא סדרה העוסקת, ובכן, במשרד, והרגש השלילי היחידי שעלול להתעורר בצפייה בה הוא קרינג'.

מה שכן, הסדרה שודרה בשנים 2013-2005, כלומר, לפנימי־טו, והיא מציגה התנהלות נורמטיבית לאותה העת במקום העבודה, שכוללת הערות בלתי פוסקות לעובדות במשרד על הגוף והמשקל שלהן, חיזורים בלתי רצויים וכולי. זו כמובן קומדיה, שנועדה להגזים ולבקר התנהגויות כאלה, ואת צוחקת, עד שאת נזכרת שזה מצחיק כי זה נכון, כלומר פעם זה היה נכון.
מי־טו קרה רק לפני כמה שנים, אבל יש הרגשה כאילו חלף מאז נצח. גם אני הייתי פעם אישה צעירה במקום עבודה, וגם איתי התחילו ונישקו והעירו, ומה שהיה פעם עובדה מוגמרת היום נחשב עילה לפיטורים.

העולם השתנה באמת, ולטובה. ואם בארה"ב התנועה התגלגלה והפכה לתרבות ביטול, ולאחר מכן למלחמת מינים אמיתית ועצובה - נדמה שבישראל לקחנו את הטוב, בלי הרע. מלחמות המינים שלנו היו ונשארו חלק ממאבק רחב יותר בין חילונים לדתיים, אבל עכשיו המפקד של הבת שלי בצבא כבר לא יוכל לבחור לעצמו "פרס" בסוף הקורס. הבוס של הבת שלי לא ינשק אותה פתאום באוטו. הרשג"ד שלה בצופים לא ייכנס לה בטיול לתוך שק השינה - כי הוא מייד יואשם בפלילים. יש עוד המון עבודה לפנינו, אבל נשים הפכו את העולם למקום קצת טוב יותר עבורן ובכלל, וזה קרה ממש הרגע.

2. השד העדתי מי?אם מבלים זמן בטיקטוק וצופים בסרטונים שמעלים ישראלים צעירים (ואני עשיתי מספיק מזה בשביל כולכם), מגלים שהשד העדתיהוא כבר לא שד. הוא לא נעלם, אבל הוא קטן ובלתי מזיק, ואפילו חמוד. הוא יותר הפודל העדתי. חיקויים של דודה תימנייה, של האמא האשכנזייה הקיבוצניקית, בדיחות על אוכל תפל או התנהגות צעקנית - כולם עדיין שם, אבל הם נעשים בחיבה ומתקבלים בחיבה.

השד העדתי פחות נורא. הפגנת מחאה נגד גזענות,צילום: אורן בן חקון

ואפילו התגובות המתייחסות למוצא, כאלה שנועדו לפגוע או להעליב, נראה שכבר אין להן שיניים. הכל עדיין נכון, העבר והעוולות ההם, וכל כך חשוב להכיר בהם, אבל אולי הכל ממילא על השולחן. אולי הילדים שלנו מעורבבים מספיק. אולי עברנו ביחד יותר מדי. נראה שיש לנו ממש הרבה סיבות טובות לריב בינינו, וארץ המוצא של סבא וסבתא היא כבר לא אחת מהן.
ילד שגדל בקריית שמונה מבין שהפער בינו לבין ילד מרעננה הוא תוצר של מדיניות, ולא של זהות. ואם מסתכלים על רוב־רובו של העם, אפילו בפוליטיקה שלנו, השבטית כל כך, אף פעם לא היה הבדל ענייני גדול בין השמאל והימין. יום אחד אולי ניזכר בזה.

3. מתחילים להבין את גודל הנזק.מכורים. לא מסוגלים לכבות את הטלפון או להשאיר אותו בחדר אחר. מבלים מול המסך עד השעות הקטנות של הלילה במקום לישון, במקום לבצע משימות חשובות או אפילו במקום דברים מהנים ומספקים יותר כמו בילוי עם חברים.אחרי כל אינטראקציה עם אדם אחר ובמהלכה, חשים צורך לברוח אל הטלפון. החזרה אליו מלווה בתחושת הקלה.

מה חשבתם? שאני מתארת אתהילדים שלנו? לא, תיארתי אותנו. הייתם מצפים שאנשים בגילנו, שגדלו ללא טלפונים חכמים ושמזהים על עצמנו היטב את ההשלכות של השימוש בו, יידעו לנהל ולהתנהל איתם טוב יותר - אבל כנראה כמו סיגריות במטוסים, עד שלא ייקחו לנו את הסלולרי מהיד אנחנו נמשיך לשחק "באבלס".

לאט לאט נחזיר את הקשב לעצמנו,צילום: Irina WS, שאטרסטוק

פיילוט חדש של "מהפכת הקשב" ייכנס השנה לכמה בתי ספר וילווה את התלמידים, במטרה להפחית משמעותית את השימוש בטלפונים בתוך בית הספר ואחריו, ולדחות את רכישת המכשיר הראשון. מדובר בפיילוט שיתקיים השנה במספר מצומצם של בתי ספר - אבל גם אתם יכולים, ברגע זה ממש, להיכנס לאתר של מהפכת הקשב ולמלא פרטים, אם תרצו להתחיל תהליך דומה אצלכם בבית הספר או ברשות המקומית. כן תצטרכו להשתמש בטלפון שלכם בשביל זה, אם תמצאו את עצמכם שוב באינסטגרם ותשכחו למה.

4. אנחנו עדיין כאן.זו המלחמה הארוכה בתולדותינו, ראש בראש עם מלחמת העצמאות. במהלך השנתיים האחרונות, הקשות באופן כללי, היו לירגעים של ייאוש מר. אם רוב הזמן אני מצליחה להרים את הראש, להתחזק ולמצוא את התקווה, היו גם תקופות - התקופה הנוכחית היא קצת כזו - שבהןשקעתי לבור עמוק, ישבתי בתוכו וחיכיתי לסימן, לאיזה ניצחון, לבשורה טובה.

אחרי שנתיים, אני כבר מזהה בעצמי את הרגש הזה ויודעת לחבק את הילדים עד שהכימיה במוח מתאזנת. לכו לגעת בדשא. תיזכרו שיש עולם וחיים, שהם נמשכים ושהעונות מתחלפות

אחרי שנתיים, אני כבר קצת יותר מיומנת, מזהה בעצמי את הרגש הזה ויודעת ללכת לחבק את הילדים עד שהכימיה במוח מתאזנת. הצעירים האמריקנים קוראים לזה "touching grass". לפעמים אפילו הם צודקים: איה, לכי לגעת בדשא. תיזכרי שיש עולם וחיים, שהם נמשכים, ושלא משנה להם מה דעתך בנושא. שהימים עוברים, העונות מתחלפות.

יששנה חדשה, ואנחנו עדיין כאן. רובנו. חבולים, אבל עומדים על הרגליים. אוהבים את המקום הזה. בוחרים בו. בוחרים זה בזה. השגנו ביחד כל כך הרבה. גם המלחמה הזו תסתיים, ובסופה נוכל לחזור לנשום. לפעמים כל מה שצריך זה לשבת על המרפסת ולספור ציפורים נודדות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר