זה מתחיל מה"יואו יואו יואו" של המוסכניקים והאינסטלטורים. בן אדם מזמין איש מקצוע, שבמקרה הטוב הוא עייף ונטול חשק לעבוד, ובמקרה הגרוע הוא נוכל שרוצה להצדיק מחיר מופקע. הוא נותן, באמצעות המהומים והעוויות פנים, דיאגנוזה ראשונית. המסר: אתם אפילו לא מבינים לאיזה בוץ נכנסתם. יואו יואו יואו.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
זה ממשיך למקרים חמורים יותר, של טכנאי רנטגן, C.T או M.R.I. ההנחיות הן שאסור להם לומר מילה, אבל על פרצופים איש כנראה לא דיבר. וכשטכנאי מקצועי בוחן את המסך, מכווץ עיניים ולוחש לעצמו בדאגה "מה זה?! ", בראש של המטופל זה מתפרש כ"מה זה הגוש הענק והמפחיד הזה ששולח זרועות וגרורות לכל פינה?". האמת היא שהטכנאי פשוט לא הבין את הכתוב לאשורו, או שבמקרה הטוב יותר, מולו על המסך היתה בכלל הצעה לשבוע במיקונוס במחיר מבצע.
לא ייאמן כמה קל לעשות טוב על הנשמה. לא ייאמן גם כמה קל לעשות רע. בפרטי כמו בלאומי. ברגעים אלה ממש עומדת אי שם מטופלת מול אחות רחמנייה. היא חרדה מתופעות הלוואי של הטיפול. "תגידי", היא שואלת את האחות, "מה יהיה?" והאחות יכולה להגיד לה שהיא תקיא ותסבול מקלקול קיבה ומפצעונים ומעוויתות, כי זה מה שקורה לרובם; והיא יכולה להגיד לה: יכול להיות שלא יהיה לך כלום, אבל אם תהיה לך בחילה או פצע - אל תדאגי. זה טבעי.
וההבדל בין שתי התשובות, אף שהן בדיוק אותה התשובה, הוא כמו ההבדל בין אור לחושך. לא פחות.
מרה מרה שעל הקיר
הנה זיכרון שאני נושא עימי תקופה לא קצרה - קצת פחות מחודש, אבל בצוק העיתים של הימים האלה התחושה היא כמו עשר שנים. אני מדבר על משהו שקרה ממש עכשיו, ב-15 ביוני השנה. יומיים אחרי שפרצה מלחמת עם כלביא וכוחות צה"ל תקפו את איראן. זו היתה מהדורה רצה בטלוויזיה, וקרן מרציאנו ראיינה את האלוף (מיל') שמואל זכאי, שמכהן היום כראש רשות התעופה האזרחית. הימים היו ימי דאגה ואי ודאות, שחלק גדול מהן קשור לעולם התעופה. אל סגירת השמיים לשעות או אפילו ליממה הישראלים כבר התרגלו, אבל כאן נסגרו השמיים בפני כ-150 אלף ישראלים ששהו בחו"ל. לפחות בימים הראשונים, השאלה מה יעלה בגורלם היתה אקוטית ממש.
כשזכאי הפציע על המסך כמומחה מספר אחד לעניין, נפל שקט בחדר שבו שהייתי. היה אפשר לחוש שהשקט הזה נפל על הארץ כולה, שעצרה את נשימתה כדי לקבל תשובה לשאלת המפתח - שהיה בה גם משהו סמלי, מפני שבתחושה הזו שישראל סגורה ומסוגרת יש יסוד מייאש מאוד. נפלה שתיקת דיליי קצרה, ואז, בתשובה על השאלה של מרציאנו פצח המרואיין בתשובה ארוכה ומפולפלת שכללה בעיקר, יסלח לי, דברי רהב על היערכות רשות התעופה למצב; פרטים מעניינים, אפילו ראויים להערכה, אבל לא מעניינים את הצופים. ואז הוא עבר לחלק המעשי ואמר במילים מפורשות את המשפט הבא: ייקח שבועות להחזיר את כולם. בעניין הזה לא צריך לשגות באשליות, זה ייקח שבועות.
אני זוכר שלידי עמדה אז בת משפחה שלי, אמא לילדים שבעלה היה תקוע בחוץ לארץ. היא דווקא אחת שלא מחצינה רגשות, אבל היה ברור שהיא בחרדה גדולה סביב השאלה מתי יוכל לחזור. כשהיא שמעה את המשפט הסמכותי הזה, ראיתי כיצד הלב שלה נופל. זה היה כמעט פיזי. פתאום הבנתי את הביטוי הזה, כמו שלא הבנתי אותו מעולם. ולה, ולכולם, נהיה רע מאוד על הלב לה ומרה שחורה מילאה פתאום את החלל.
אשליות בריאות
אין לי דבר וחצי דבר נגד זכאי, איש טוב ורב-זכויות, שאני גם בטוח שעושה את מלאכתו נאמנה. גם אין זו דרכי לבקר אנשי ציבור ישירות ובשמותיהם. אבל השורה הזאת, בראיון הזה, היתה כל כך מיותרת, כל כך לא במקומה, ובנקודת הזמן ההיא גם כל כך לא מקצועית - שאין לי ברירה.
לפני הכל – הוא לא ידע אז את המצב לאשורו. הוא ממש לא ידע, מפני שהגורם הראשון שבו תלויה החזרת המטוסים או אי החזרתם הוא כמובן הגורם הביטחוני - עניין שתלוי בממשלה, בקבינט, בממשל האמריקני ובביצועי צה"ל. כלומר, בסוגיית הליבה הנוגעת לשאלה שנשאל, מבין המרואיין לא יותר מקרן מרציאנו ששאלה את השאלה.
וחוץ מזה, למה לחשוב שזה ייקח כל כך הרבה זמן? הרי כל בר דעת מבין שמלחמות מן הסוג הזה, גדולות, בין-יבשתיות, שטמון בהן פוטנציאל נפיץ ברמה הכלל עולמית, ברור שיסתיימו מהר. כל בר דעת מבין גם שמערכות קיומיות, דוגמת תעופה ושמיים פתוחים, יהיו הראשונות לחזור לפעולה.
מה הבעיה ללכת על הערכה אופטימית, ואם היא לא תתגשם, להתאכזב עם כולם? מה עם להגיד "אני על זה, לא יודע עדיין, מקווה לטוב"? למה להגיד משפט שגרם באותו רגע לאלפי בתים בישראל לכאב קורע לב?
כל זה נכון, אבל לא לגמרי רלוונטי. מה שרלוונטי הוא השאלה: מה טעם ראה זכאי להשמיע בקול רם, מול כל העם, את ההערכה הכי פחות אופטימית באמתחתו? הן יש בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, קשת רחבה של הערכות - מן הפסימית ביותר ועד לאופטימית ביותר, זו שמאפשרת פתח רחב לתקווה. מה הבעיה ללכת על הערכה אופטימית, ואם היא לא תתגשם, להתאכזב עם כולם? מה הבעיה ללכת על משהו טוב באמצע, ואז אפילו לא לקחת סיכון? מה עם להגיד "אני על זה, לא יודע עדיין, מקווה לטוב"? למה להגיד בטלוויזיה משפט שגרם באותו רגע לאלפי בתים בישראל לעצב ולצער ולכאב קורע לב?
ועכשיו, לעניין המקצועי: לא רק שזכאי נהג לא כמצופה ולא רק שהוא לא צדק - הוא שגה שגיאה די גסה, כצפוי. רוב מוחלט של הישראלים שנתקעו בחו"ל הגיעו ארצה בתוך פחות משבועיים. טיסות החילוץ הרשמיות הראשונות החלו לפעול שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה. ב-18 ביוני. במקביל, הגיעו מאות ואולי אלפי ישראלים בדרכים עקלקלות, דרך עקבה ודרך יאכטות וסירות מקפריסין. שבוע אחד אחרי הראיון שקיים זכאי בערוץ 12 השמיים כבר היו פתוחים כסדרם. נכון ש"שבועות" יכול להתפרש גם כשבועיים וחצי, אבל רוב התקועים הגיעו הרבה לפני. גם הלב של האחיינית שלי חזר למקומו מפני ששלושה ימים בדיוק לאחר מכן, ביום חמישי בבוקר נחת בעלה בארץ בטיסה רשמית של ישראייר ובערב כבר זכה לשבת עם משפחתו בממ"ד.
אז מה הסיפור, באמת? הסיפור הוא אותו סיפור של האחות במחלקה. שילוב מרהיב של תרבות כסת"ח קיצונית, של נטייה פולנית לראיית שחורות ושל גישה, כאילו בוגרת, של "בואו נאמר את האמת ולא נייפה".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
הגורם השלישי הוא לא בהכרח שלילי. גם יש לו מן הסתם על מה להסתמך, אבל כשהוא מתחבר אל שני הראשונים - יוצא כאן ביחד דבר מה די מאוס, שכדאי להיגמל ממנו. בסופו של דבר זה עניין של אקלים השיח ושל מזג המרחב. אפשר בקלות להפוך אותו לנעים יותר. זה כרוך פה ושם בסטייה אלגנטית מן האמת המוחלטת, ופה ושם גם מסכן בתלונות או תרעומות שבדיעבד. אז מה. זה באמת לא שווה את זה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו