קוראים יקרים, אני חשה שבשלה העת לספר לכם איך לקחתי את בן הזוג ללונדון לכבוד יום הולדתו ה-40, גם כי עבר מספיק זמן (שבוע בלי אזעקה במדינת ישראל זה כמו חמש שנים בכל מקום אחר), וגם כי אתם כבר יודעים איך זה נגמר ושאין לכם סיבות לקנא.
ראשית: המזימה. שימו בצד את הטיול עצמו, אם בסיכומים עסקינן, הדבר העיקרי שבן הזוג יזכור מהאירוע הוא החשאיות. אני לא יודעת כמה זמן לקח למוסד להקים מפעל מזל"טים בלב איראן, אבל אני שבעה חודשים משקרת לו, מסתירה ממנו מיילים, הזמנות וחיובים בכרטיס האשראי, ובהינתן שהוא זה שמנהל את המעקב אחרי חיובי האשראי, נדמה לי ששבעה חודשים זה מספיק זמן כדי לסכם שאני ממש טובה בלשקר, או שהוא, לחילופין, ממש סתום.
הזמנתי כרטיסים להצגה ואמרתי לו שזה נעליים. שריינתי מקומות במסעדה ואמרתי לו שזה בשביל ההורים שלי. את המלון והטיסות הזמנתי מכרטיס אשראי של חבר. השיעור העיקרי מכל זה הוא שהייתי יכולה לבגוד בו ממש בקלות, אם הייתי רוצה. למזלו, אני באמת ובתמים משוכנעת שכל שאר הגברים הם אידיוטים או הומואים.
את המלון בחרתי באופן הבא: הסתכלתי על מלונות אופציונליים בתאריכים הרלוונטיים. מצאתי כמה מלונות נחמדים, שנראו נקיים, מזמינים ובמיקום נוח, בדקתי המלצות והצלבתי דירוגים, ואז לא הזמנתי אף אחד מהמלונות האלה ובמקום זה חיפשתי מלון אחר בכפול כסף. 14 שנה אני עם בן הזוג ולמדתי כבר על בשרי מה חשוב לו: להיות מסוגל לעשות שני גלגלונים מלאים בחדר שלנו במלון. לא שהוא יעשה או עשה אי פעם גלגלונים, אבל חשוב לו שתהיה לו האפשרות.
זה יום ההולדת שלו! הוא רוצה חדר יפה, מיטה מפנקת, שירות חדרים. אני, במקביל, במסעי המסעיר להפוך להיות אבא שלי, נהיית עם השנים יותר ויותר נזירית, שלא לומר קמצנית, ונוטה לבחור חדרי מלון לפי זה שלא עשו בהם עסקאות סמים *היום*. למדתי את הלקח שלי אחרי תקרית מצערת ביום הולדת אחר שלו, בבית מלון שהזמנתי לנו באילת, שצפה על אתר בנייה והיה בו עובד אחד ששימש גם כפקיד קבלה, גם כחדרנית וגם כאב הבית, ועסק באותו יום בזיפות הבריכה הזעירה על הגג.
הגדולה בישרה לו "קום אבא, אתם נוסעים ללונדון! בלעדינו!!". לא אשכח את החיוך שלו כשהוא קלט את המילה האחרונה במשפט
את המזוודות ארזתי אחרי שהוא הלך לישון. בבוקר הטיסה שלחתי את הילדים להעיר אותו. הקטן לא לגמרי הבין מה קורה אבל שמח על ההזדמנות לקפוץ לאבא על הראש, במקום להתארגן לגן. הגדולה בישרה לו "קום אבא, אתם נוסעים ללונדון! בלעדינו!!". אני לא אשכח את החיוך שהתפשט על הפרצוף שלו כשהוא שמע את המילה האחרונה במשפט.
השארנו את הילדים עם רוטציה של סבים, ושני עמודי A4 מלאים בהסברים מפורטים שסבא אחד לא זקוק להם והסבא השני לא יקרא - ועלינו על המונית לשדה התעופה.
את אחר הצהריים הראשון בילינו בלנסות להתרגל. זו חוויה מאוד משונה, להעביר יום שלם בלי שאף אחד מבקש ממך דברים. טיילנו קצת, שתינו קפה ואחר כך קוקטיילים במרתף אפלולי שנלקח מתוך "גטסבי הגדול". היינו האנשים הכי עייפים בבר, עם הבגדים הכי מקומטים, אבל היינו מאוד גאים בעצמנו על ההשתתפות בפעילויות של בני אדם.
לחפש את היציאה
למחרת לקחתי את בן הזוג (פעם ראשונה בלונדון) לבריטיש מיוזיאום, לראות את כל מה שהם גנבו. ראינו את המומיות, את אבן הרוזטה ואת החדר עם השעונים. חוץ מזה יש שם בעיקר כדים, מטבעות וראשי חץ, - כאלה יש גם במוזיאון קיבוץ עין שמר, תודה רבה - כך שאת שאר הבוקר בילינו בלחפש את היציאה.
קניתי לילדים ספר מהמם על ההיסטוריה של העולם שהם לעולם לא יפתחו, והלכנו לאכול צהריים. השיעור החשוב ביותר שלמדתי מבן הזוג בנושאי "הנאה", "חופשה" ו"טיולים" הוא אף פעם לא להתפשר על אוכל בינוני, ולכן אכלנו שלוש ארוחות צהריים שונות, האחרונה טעימה מספיק כדי שנוכל להפסיק לאכול.
למחרת - גולת הכותרת של הטיול - היו לנו כרטיסים למחזמר שקיבלתי עליו המלצות מכל ועדות וארגוני ההומואים המוסמכים שהתייעצתי איתם, והתגלה כחתיכת האמנות הכי. טובה. שראיתי. בחיים. שלי. אני לא יודעת מי מכם יעיז לטוס לחו"ל בזמן הקרוב, אבל אם יש לכם סבלנות למחזמר בן שעתיים וחצי, לא כולל הפסקה, שמבוסס על מיתולוגיה יוונית, אני ממליצה בחום על "Hadestown".
בן הזוג ואני יצאנו ממנו שיכורים מרוב יופי ואכולי ספקות עצמיים, מאיפה לעזאזל החוצפה שלנו לנסות ליצור אמנות כשהמחזמר הזה קיים בעולם. בחצי היום הנותר התלבטתי האם ובמה עוד אני יכולה לעבוד חוץ מבכתיבת שירים, והאם יש קונסטלציה אחרת שבה מישהו משלם לי לשבת ב-11 בבוקר בסלון בתחתונים.
"תתקשרי בבקשה. לא לדאוג"
כדי לסכם את הטיול, לחגוג יום הולדת 40 לפי הספר ולהגשים עוד חלום אחד אחרון, אז אם ביום ההולדת הקודם שלו, לקחתי אותו להיבה של יוסי שטרית, כאן בן הזוג בחר מסעדה מפוארת, עם שף בשם שאני לא יכולה לבטא, עם יותר מלצרים מסועדים ועם שפע של מקום לעשות גלגלונים.
המסעדה הייתה מעוצבת בסגנון "עליסה בארץ הפלאות אם במהלך הכתיבה הסופר היה עושה עוד יותר סמים", והיה לנו מלצר לאוכל, מלצר למים, מלצר לקרב את הכיסאות, מלצר לתיק שלי, כדי שהוא לא יגע ברצפה (פאוץ' של יוניקלו ב-15 דולר), ומלצר יין שבן הזוג התכוון לתת לו לבחור לנו יין ואז ראה שאני מאבדת צבע בפנים. אכלנו ארוחת טעימות בת 14 מנות, הוא נהנה מאוד, ואני נהניתי שהוא נהנה מאוד, ולא חשבתי על מצב החשבון שלנו כמעט בכלל.
צעדנו לאט, שלובי ידיים, חזרה לכיוון המלון ברחובות המפוארים והיפים להכעיס של מרכז לונדון. צחקנו, שתקנו, ריכלנו, התגעגענו לילדים. כשהגענו, שמתי שעון לשש, כדי לצאת לשדה התעופה.
ישנתי גרוע בלילה, לא בטוחה למה. למחרת, 13 ביוני, בחמש וחצי בבוקר העיר אותי ווטסאפ מאמא שלי: "תתקשרי אליי בבקשה. לא לדאוג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו