שר הביטחון בזירה בחולון: "דיקטטור כמו חמינאי לא יכול להמשיך להתקיים" // צילום: משה בן שמחון
כל זוועת המלחמות, כל אימת הטילים והגרעין לא יכלו לערגה לאיראן שנטעה בי דודה שושנה. אישה מרהיבה, משובצת תכשיטים של מיטב צורפי פרס, שאליה, ככה הבטיחה, היא תיקח אותי כשקצת אגדל. אבל איראן לא חיכתה לנו. אני זוכרת אותה יושבת מול הטלוויזיה אצלנו בקיבוץ, את הדמעות על הלחיים היפות שלה כי ראתה בחדשות את ההמון ברחובות טהרן, ואת המשרד שלה, עולה באש, ביחד עם הארץ שהכירה.
שנים בלבלתי לה את המוח שתספר לי מה בדיוק עשתה שם, ועל מה היתה מדברת עם דדו בטלפון. בסוף הסכימה, אולי כי כבר ידעה שהיא חולה, ואני הגעתי לבית שלה באילת, וכמו תמיד התיישבנו במטבח, והיא הלכה וחזרה מהחדר הקטן, שבו הצטופפה כל המולת חייה. הראתה לי את הצילומים שבהם היא עומדת בהכתרה של השאה. אמרה לי שחשבה על זה שוב, שאי אפשר כי חלק מהאנשים עוד בחיים, ואז הושיטה לי ענק כסף משם וככה זה נגמר. תכשיטים במקום מילים.
"את עוד תגיעי לאיראן. אין שאלה", אמרה לי דבורה שריפיאן בכר, אחת שיודעת, כשהתקשרתי אליה ביום ראשון האחרון. 20 שנה היתה במערכת הביטחון, שנים מתוכן הוקדשו לאיסוף מודיעיני על איראן, עד שבגיל 39 פרשה והפכה את המקצוע שלה בעולמות הטכנולוגיה והמודיעין לחמש יחידות בבית הספר. לימודי ביטחון ומודיעין במסלול איראן. ירדה איתו כל הדרך לאילת, שם ד"ר מאור בכר, האיש שלה ואבי שלושת ילדיה, קיבל הצעה לנהל מרפאת ילדים.
"נלך לבאזאר-בוזורג-א טהרן, השוק הגדול של העיר", היא אומרת בקול צרוד משהו, שמקצב הפקודה עדיין אצור בו, "נאכל קבב פרסי עם אורז, ובגלל שאני שומרת כשרות רק את תשתי את היוגורט, שהוא פי אלף יותר טעים מזה של הטורקים". "גונדי?" אני שואלת, "זה רק של יהודים, אם היית סוכנת - ברגע שהיית מבקשת את זה היית נחשפת".
"כשהאיראנים קמו לעשות הפיכה, הגיע סדאם חוסיין ופתח במלחמת איראן־עיראק. חומייני ברגע הזה מבין ש'ביחד ננצח' זה הסיפור שלו - שהוא יאחד את כל האיראנים מול עיראק, והוא מתדלק את המלחמה הזאת"
בת 43, נולדה בטהרן שנתיים אחרי שפרצה מלחמת עיראק־איראן. הקטנה מבין שלושת הילדים של פרי והושנג שריפיאן, סוחר טקסטיל עשיר, שעד היום מספיק לו מישוש קצר בשביל לקבוע מאילו סיבים מורכב כל בד.
נאזנין הם קראו לה, אבל כשהגיעה לארץ ונדרשה לשם בעברית, אמא שלה, שהעריצה את הנביאה, בחרה לה את השם דבורה. שנים לא סבלה את הבחירה, היתה מעדיפה שיקראו לה שירה או נועה, לא משהו מהבוידעם התנ"כי.
החיים הטובים הם שעיכבו את אבא שלה באיראן, לא כמו שאר המשפחה שעזבה מייד אחרי המהפכה האסלאמית, זו שהפכה את איראן ממדינה מלוכנית, מופרדת דת ומדינה, למדינה המושתתת על ההלכה השיעית.
דבורה אומרת שאינטנסיביות האירועים באותן שנים היא שחרטה בה כל כך הרבה זיכרונות מגיל כל כך צעיר. הסקאד שנחת לידה כששיחקה קלאס בחצר, "בום! אין אזעקה. נפל ואני בת 5 עפה מההדף. היה איזה יום שאבא שלי חזר הביתה רועד וכל הפנים שלו מלאות ברסיסים, כי נפל לידו טיל ברחוב. אלה דברים שאני זוכרת".
גם את בוסתן הבית היא זוכרת. עצי אגוז, נקטרינות ותפוזים, את ניצת הדובדבן באביב הטהרני, "שזה הדבר הכי יפה בעולם". את השלג בחורף, והקור שמזכיר את זה של ירושלים. שלפעמים, כשהיא מהלכת בין חצרות הבתים, פתאום עולה איזה ריח שהיא נושמת עמוק, ו"טראח! אני בבית שלי".
זיכרונות של חורף וזיכרונות של קיץ מדירת הנופש לחופי הים השחור, שאליה היו נוסעים לחודש בשנה, שטים בסירה, אבא מלמד אותה לשחות בים. בילויים בפארקים בימי שישי ואת מלון הייאט בצפון העיר, שבו ההורים היו שותים קפה והיא והאחים שלה היו עולים ויורדים במעלית השקופה, "עד שהיא שהיתה נתקעת ואבא היה כועס". בסוף, פסיקה של חומייני ב־86', שלפיה כל בני 13 מגויסים לצבא, היא ששמה לזה סוף.
"קומנדקרים מצוידים היו מגיעים לשכונה, מעמיסים את הבנים. כל נער היה מקבל שרשרת פלסטיק עם מפתח פלסטיק לפתוח את שערי גן העדן. את הנערים האלה, מפתחות לצווארם, היו מעמידים בשורה על קו הגבול, בספירה הם היו הולכים לאחור, מוקשים היו מתפוצצים ואז הרק"מים יכלו להיכנס. הפכו אותם לגלאי מוקשים, ובאיראן של היום 50 אחוז מהגברים בני 60-50 הם קטועי גפיים. "זו המדינה היחידה בעולם שיש לה תעשייה ממשלתית לייצור פרוטזות".
המלחמה הזו היתה המוטיבציה של איראן להתחמש ככה?
"כמו שהיהודי חושב שהוא עם סגולה, ככה גם האיראני. אפילו אם הוא חי בכפר בלי חשמל, הוא עדיין ירגיש שהוא הנכד של כורש. בכל זמן בהיסטוריה שבו הוא לא שולט במרחב, זה אומר שמשהו לא תקין. מה שסדאם חוסיין עושה לאיראנים בשמונה וחצי שנים של מלחמה, הוריד אותם על הברכיים.
"זו, בגדול, גם הסיבה המרכזית שהם לא מצליחים לארגן לעצמם הפיכה. הצלקת כואבת, והם רואים אותה בעיניים בכל אותן גפיים שנקטעו. שנה שלמה הם הקדישו לשיקום, ואז חומייני משכנע את ארצות ערב להניח לאיבה שבין העולם הסוני והשיעי, לשנאה התהומית הזו, ומלכד אותם סביב אויב חדש, מקדונלד, אמריקה, כל מה שגלובלי".
סיפור הכיסוי הראשון
דבורה אומרת שחצי שנה מתחילת האירוע האיראנים התחילו להבין מה נפל עליהם. "הם רצו ליברליזציה, דמוקרטיה, מערב, והם קיבלו פאקינג מדינת הלכה מוסלמית. וכשהם קמים לעשות הפיכה, סדאם חוסיין פורץ למלחמת איראן־עיראק וחומייני מבין ש'ביחד ננצח' זה הסיפור שלו. שהוא יאחד את כל האיראנים מול עיראק, והוא מתדלק את המלחמה הזאת", עולה בדבורה הלהט כשבי עולה רעד מברירת המילים, והפחד שהביחד הזה יופנה עכשיו נגדנו. שהאש היורדת משמיים תרחיק מחשבות של תקווה מגדולי המתנגדים למשטר.
"יום אחד אני שומעת מהמטבח את ההורים בשיחה עם אחותי, שהיתה אז בת 20. הסבירו לה שהיא זקנה, שהיא לא יכולה להמשיך לדחות כל גבר שמציעים לה. באותו הרגע הבנתי שזה מה שמחכה לי, שאני חייבת לקחת את הגורל שלי בידיים"
"ערב אחד, במלחמה ההיא, בני, אחי הגדול, לא חזר הביתה. אמא התקשרה לאבא וצרחה עליו שיחזיר את הילד מייד. שנמאס לה. היא לוקחת את הילדים ועפה מאיראן". זה לקח שלושה ימים ועלה 100 אלף דולר עד שהילד חזר, ונולד סיפור הכיסוי הראשון בחייה של דבורה, מגובה בדרכונים מזויפים.
הלב הקטן של דבורה דפק מפחד, "עוררנו חשד כי למי בכלל היתה אפשרות לטוס במלחמה? אנשים קנו אוכל בהקצבה עם קופונים. אם היו עולים עלינו זה היה מסתיים בכדור בראש", היא אומרת, ואני חושבת שאולי שם זה התחיל. ההתמכרות הזו שלה לאנדרנלין, שתשרת אותה ביחידה המבצעית של השב"כ ומשם הלאה בעולמות המודיעין שבהם השפה הפרסית היתה הסיפור שלה.
רק בגיל 30, כשתקים משפחה, הרבה אחרי שאמא שלה התייאשה, היא תעזוב את הרחוב לטובת הניאונים, לאיסוף מודיעין מתוך עולם הדאטא שמתחבא במסכים. כשאני שואלת אם בכלל רצתה להגיע לארץ, היא עונה ש"אמא כל הזמן סיפרה שבישראל יש את כל הפירות שבעולם, ולי היתה איזו תשוקה לטעום בננה. המטוס המריא, הבית התרחק ואני חלמתי על הבננה שמתקרבת.
כשנחתנו אמא נישקה את אדמת הארץ. בחיים לא שמעתי את האישה המתוקה הזו, שבאיראן לא עבדה יום בחייה, מקטרת פעם אחת. גם לא כשעבדה בשלוש עבודות במשק בית בשביל להביא פרנסה", "ואבא?" אני שואלת. "לו היה קצת יותר קשה", היא מחייכת. "לקח זמן עד שהוא ובני הצטרפו אלינו. בימים התחבאו במערות, בלילות נעו במשאיות תחת תפוחי אדמה לאזורי ספר, ומשם במטוסים לארץ".
וכשאני שואלת אם בחירת הקריירה שלה היא בבחינת החזרת חוב של ילדה קטנה, היא אומרת: "אני חיה את חיי בחוויה שמדינת ישראל היא זכות הקיום שלי. שאם לא היתה ישראל החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. זו אחת המוטיבציות. זה כפתור שלי, וזה גם הרצון להוכיח לעולם שלמרות שהוריי לא היו משכילים, שבמציאות הישראלית חיו מתחת לקו העוני, אני הגעתי ללב עולם המודיעין.
"הם בכלל רצו להגיע למרכז קליטה ברעננה", היא מחקה את המבטא של אבא, זה שקרצפה מהעברית שלה כי כל כך רצתה להיות שייכת, "אמרו לאבא שכרגע אין מקום ושלחו אותנו למרכז קליטה בבאר שבע. שלוש שנים הוא חיכה לטלפון שיגיד לו שהתפנה מקום".
זה היה מגדל בבל, עולים מכל קצות תבל, האתיופיות לא הסכימו ללדת אלא בכריעה על הדשא, "איזו מאמא מולן בתפקיד המיילדת ובצד המד"א שלא נותנים לו להתקרב, ואמא שלי רודפת אחריי עם כפכף שלא אסתכל".
הטבעת של חמינאי
מאגיה, אומרת דבורה, היתה חזקה בתרבות הפרסית מראשית הימים ואמה היתה מוציאה כיסא, קוראת לאתיופיות בקפה. "לכולן אמרה שיבוא בחור על סוס ויתחתן עם הבנות שלהן, וכולן בוכות מהתרגשות, והבנות שלהן באמת התחתנו, וכל זה במין עברית שבורה שאף אחת לא הבינה עד הסוף". מספרת על קריאת העתיד באוזן, "פאלה-גוש", היא נקראת בפרסית.
כשיש איזו סוגיה בראש שדורשת החלטה. כמו, למשל, אם כדאי לחתן את הילדה עם עלי, יוצאים לכיכר העיר, נעמדים באיזו פינה ומתחילים להקשיב לשיחות של האנשים. אם שומעים שלוש שיחות בווייב חיובי, למשל, "איזו ארוחה טובה אשתי הכינה", יש חתונה. אם האוזן צדה שלוש שיחות שליליות, הרי עלי הוא לא החתן. נקודה.
"אמא כל הזמן סיפרה שבישראל יש את כל הפירות שבעולם, ולי היתה איזו תשוקה לטעום בננה. בחיים לא שמעתי את האישה המתוקה הזו, שבאיראן לא עבדה יום בחייה, מקטרת פעם אחת. גם לא כשעבדה בשלוש עבודות במשק בית בשביל להביא פרנסה"
"תסתכלי על האצבעות של חמינאי. שבועיים אחרי 7 באוקטובר פתאום מופיעה טבעת עם אבן צהובה על האצבע שלו. זו אבן שהתפקיד שלה להרחיק חרדות".
הוא נכנס לחרדות מ־7 באוקטובר?!
"ברור. אם חמינאי היה יודע שסינוואר הולך לעשות את 7 באוקטובר, הוא היה חותך לו את הביצים. זה היה שנה וחצי מוקדם מדי. הפצצות עוד לא היו מוכנות".
אין ספק שעל זה הוא הלך? הוא שיקר לכולם כל הזמן בעניין הזה?
"שום ספק. חד־משמעית. לא היתה ברירה, האיראנים היו מאוד קרובים לפצצה. אולי עדיף היה לעשות את זה לפני עשור, כשהיה להם פחות חומר מועשר, ופחות יכולת לפגוע בעורף. אני חושבת ש־7 באוקטובר פרץ איזה מחסום פחד אצל מקבלי ההחלטות".
רק לא להתחתן
מאחורי דלת הבית של ילדותה פרס המשיכה להתקיים עם סט ערכים מאוד ברור, שלפיו נשים מתחתנות בשידוך לגבר פרסי, גג עד גיל 20, "שאם הוא לא מרביץ ולא מעשן סמים אפשר להתחתן איתו". גברים מפרנסים, נשים יולדות ומטפחות משפחה.
מחוץ לדלת דבורה עבדה על בניית הזהות הצברית שלה, מטפחת חלומות בכחול־לבן על השכלה. כמו עוד ילדי עולים, גם במשפחה שלה התחלפו התפקידים. היא תרגמה עבור ההורים את כל התכתובת עם הרשויות, עוזרת להם לחצות המולת פרטים מערערת.
כיוונה למועצת התלמידים הארצית והגיעה עד לזו של הדרום, נרשמה ל־5 יחידות בכימיה, נכנסה לעימות ישיר עם המורה כי "הפלתה בין תלמידים ואני לא יכולתי לסבול את זה".
בקצה יום ניקיונות בשמונה בערב אמא שלה הבטיחה למורה שהיא תיתן לילדה מכות. לא הבינה איך יכול להיות שהבת שלה זרקה גירים על מי שמבחינתה היא הסגן של אלוהים.
"זה היה בכיתה י'. מכות לא חטפתי, אבל התחלתי להבין את המשמעות של הפערים בתרבות. יום אחד אני שומעת מהמטבח את ההורים בשיחה עם פירוזה, אחותי שהיתה אז בת 20. הסבירו לה שהיא זקנה, שהביציות שלה כבר לא שוות כלום, שהיא לא יכולה להמשיך לדחות כל גבר שמציעים לה. באותו הרגע הבנתי שזה מה שמחכה לי. שבעוד שלוש שנים מחתנים אותי עם רחמים שמוכר נעליים בשוק, שאני חייבת לקחת את הגורל שלי בידיים.
"הלכתי לרחל תירוש, מנהלת בית הספר, וביקשתי שתעזור לי להתקבל לקורס טיס". זה לא שחלמה להיות טייסת, זה פשוט נראה לה הכי רחוק מנישואים לרחמים. "המנהלת עזרה לי לנסח מכתב שאותו הדפיסה במאה עותקים, ציידה אותי במעטפות מבוילות ובכל יום, בדרך לבית הספר, הייתי משלשלת אחת לדואר. במכתב ה־80 הם ענו לי. בכל פעם שהייתי צריכה לנסוע לתל השומר רחל היתה מסיעה אותי לתחנת המרכזית בבאר שבע, קונה לי כריך ושולחת אותי.
"אנשים לא מבינים מי הם האיראנים, איפה איראן נמצאת ומה הגודל שלה. לאומנות היא נחלת הכלל בעולם. בתוכנית שלי אני מלמדת את התלמידים שלי, שחלקם מגיעים עם דעות קיצוניות מאוד, להשאיר את הראש פתוח. יש ללמוד לעומק את האחר"
"כשיצאתי לגיבוש היא אמרה להורים שאני בטיול שנתי. את הגיבוש לא עברתי. ביקשתי להשתבץ כמדריכת חי"ר. אני רציתי ללכת לצבא כדי לייצר לעצמי מוביליות חברתית. פחדתי שישימו לי אוזניות ושיושיבו אותי באיזה בונקר לתרגם מפרסית".
את הסטירה שלא קיבלה מאמא אחרי הפגישה עם המורה, היא חטפה כשהודיעה לה שהיא מתגייסת בעוד שלושה שבועות, וכשעשתה את כל הדרך לבקום, הכי לבד בעולם, היא בכתה על זה שלא התחתנה עם רחמים.
"בצבא עפתי. כולם לבושים אותו דבר, ואת אף אחד לא מעניין שאבא שלך דומה ליוסף שילוח ושאמא שלך עובדת בניקיון". כשהגיעה הביתה ההורים לא דיברו איתה, עשו עליה חרם שהגיע לקיצו כשסיימה בהצטיינות את הקורס, וערב לפני הטקס התקשרה לרחל וביקשה שתבוא להרים לה כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה.
"על הבוקר היא נסעה מעומר לשכונה א' בבאר שבע. ההורים שלי יגידו לא למנהלת? ואני רואה אותה איתם בטריבונות, ובסרטון שרחל צילמה רואים איך אמא שלי בוכה מהתרגשות. שש שנים אחרי זה, כשרציתי לעזוב את הצבא, אמא שלי אמרה: 'למה? זה מקום נהדר'. אני חושבת שכבר אז משהו בי ידע שיום אחד את מה שרחל עשתה בשבילי אני אעשה בשביל אחרים".
את היד בחאקי שהושטה לדבורה היא לקחה בהתכוונות מלאה, יצאה לקורס קצינים, היתה מדריכת צלפים, הקיפה את עצמה באנשים מצטיינים, הקשיבה לקצין שאמר לה שהיא קורצה מחומר שמתאים למודיעין, המשיכה משם ליחידה המבצעית של השב"כ בשירות על הדופק הכי גבוה, עד שהשתכנעה לממש את המתנה שניתנה לה כבת פרס.
והיא חזרה הביתה לתרבות, למוזיקה, לתרבות ולשפה, שאותן היא מנחילה עכשיו לילדים בפריפריה. אילת, טירת הכרמל, באר שבע, ירושלים וחולון. השכילה לגייס כספים ולהביא את מיטב המרצים, חיילים מהיחידות הכי נחשקות מתרגלים את התלמידים שלה. הג'וב בהייטק שמחכה אחרי השחרור הוא רק מניע מבחינתה, לא מטרה.
"זו תוכנית שהמטרה שלה היא להפוך את האזרחים בישראל לחכמים, למחוברים. לכאלו היודעים איפה הם חיים ועם מי הם מתעסקים. להכיר לעומק, שזה ההפך מבורות. אנשים לא מבינים מי הם האיראנים, איפה איראן נמצאת ומה הגודל שלה. לאומנות היא נחלת הכלל בעולם כולה. הרשתות, עיצוב התודעה. בתוכנית שלי אני מלמדת את התלמידים שלי שחלקם מגיעים עם דעות קיצוניות שקשה לדמיין, להשאיר את הראש פתוח. יש ללמוד לעומק את האחר, זה כל היופי. זה בדיוק ההפך מבורות".
דנ"א אחר
מבחינתה ב־2003, כשמבטלים את הפנסיה התקציבית, בלי לטפל בהשלכות של זה, במבט צופה עתיד הוא הריסוק של השירות הציבורי. "בתי הספר במדינת ישראל, בדגש על הממלכתיים, הופכים להיות שמרטפיות. 'יש לך דופק אחי? בוא תהיה מורה. את מורה לספורט? אלמד אותך משוואות. תלמדי מתמטיקה. בקטנה'", היא אומרת. "כל זה פוגש מציאות שבה אף אחד לא בא לבית ספר בשביל לרכוש ידע. באים לבית ספר כי רוצים להיות חלק ממשהו, כי מחפשים שייכות. יש לי תלמידים שבאים לבית ספר כי זה מקום בטוח ביחס למה שיש להם בבית. יש לי תלמידים שבאים לבית ספר כדי שמישהו יגיד להם 'חיים שלי, איך אתה?' מבינה? זה האירוע. גם ברמת אביב ג' .
"בישראל יש שכבת קטרים שלוקחים מקומות ראשונים באולימפיאדת מתמטיקה, ואחרי זה פעורה תהום. האמצע נשחק. הדבר הכי משמעותי בשירות הצבאי, בטח במודיעין, ועל אף 7 באוקטובר, הוא שאתה מבין מהר מאוד שיש לך שתי אופציות - או שאתה עושה את זה או שאתה עושה את זה, ככה שזה חייב להצליח. זה מייצר איזשהו אופי של אנשים, איזושהי משימתיות. מייצר מן דנ"א שבאמצעותו אתה יכול לסגור מעגל, שזה אחד הדברים הכי חשובים", היא אומרת, ואם הבנתי אותה נכון, מאחורי הקטסטרופות הכי גדולות בעולמות המודיעין, ובראשן 11 בספטמבר, היה כל המודיעין אבל לא סגרו את המעגל.
מה החומר שממנו נוצרים אנשי מודיעין טובים?
"איש מודיעין טוב צריך להיות סקרן, ידען, מטיל ספק, ביקורתי. קצת פרנואידי. קצת, לא יותר מדי", היא מסכמת. "את מתגעגעת?" לא. "ולטהרן?" "אני מתגעגעת להליכה ברחוב אחרי בית ספר עם לאבו (LABUׂ), ככה קוראים לראשי הסלק המבושלים בסירופ סוכר. אבל עוד מעט גם את תטעמי ממנו", היא מחייכת את ההבטחה ואני מתביישת לבקש שתגיד גם לרחל תירוש שתבוא, כי אני רוצה לחבק אותה. להגיד לה תודה.
