בשבוע שעבר פרסמתי כאן טור שתיאר כיצד התבטאויות לא אחראיות של חברי קואליציה תורמות להידרדרות הנוראית במעמדנו בעולם. מאז שכתבתי את הדברים האלה כבר פורסם שאנחנו במקום החמישי המכובד בין האומות השנואות בעולם. יש לאן להתקדם. יש עוד אמירות מטופשות להפריח.
כשאני כותב, אני בעצם כותב לעצמי. אני לא תמיד זוכר שיש קוראים, ובטח לא מביא בחשבון שהמכותבים של מילותיי גם יקראו וגם ייעלבו. בעידן של שיח רעיל פעיל ברשתות, של מהלומות טוויטר לפנים, מי יתרשם מכמה מילים מודפסות על דף?
מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות
ובכן, טעיתי. נעלבו, וגם שיתפו אותי בעלבון. ח"כ ניסים ואטורי שיגר הודעת עלבון על התואר "כסיל" שהדבקתי לו. הסברתי לו שאמירותיו כסגן יו"ר הכנסת, אמירות דוגמת "צריך לשרוף את עזה", שרפו את הרשתות ועוד ישרפו אותנו ביום הדין בבית הדין.
הכל בגלל הפאות
אבל אני רוצה לאזן. מילותיו של ואטורי היו כסיליות, אבל אפשר למצוא נקודות לזכותו. הנה, השבוע הוא הודיע לאוניברסיטת חיפה שכראש קרן העושר של ישראל הוא עוצר את ההשקעות באוניברסיטה הזאת, לאחר שהתירה ברוב חוצפתה עריכת הפגנה ל"עצירת מלחמת ההשמדה בעזה". יפה עשה, והלוואי שיעשה יותר בכיוון הזה של ייבוש האקדמיה מהיתושים המקננים במימיה העכורים. כבוד, ואטורי.
עוד נמען שנפגע ממילותיי היה ח"כ צבי סוכות. הלמתי בו בגלל ביטויים דוגמת "טיהור עזה" ו"לאף אחד לא אכפת מ־100 עזתים שמתים ביום". כל כך לא אכפת, שהתקשורת העולמית עשתה מזה צימעס עם צימוקים. הוא ביקש פגישה, אז הזמנתי אותו לשבת איתי בביתי, לכרסם אבטיח ולדבר. הוא בא, כרסמנו ודיברנו.
הסברתי לו את ההקשר התרבותי הרחב של המילה "טיהור", שלא לומדים במערכת החינוך החרדית שבה למד, טיהור שאינו ניקיון אלא טיהור אתני שאין להזכיר, והצעתי לו את הזווית שלי על רעיון ההתיישבות בעזה, שנופל למשבצת הקולוניאליזם האסורה, בעוד פיתוח לריביירה מותר, כי זאת השקעת נדל"ן. דיברנו שעה ארוכה, והתרשמתי שסוכות הוא קודם כל איש נחמד, מעט קיצוני אבל לא אטום לביקורת ולהערכה מחדש של עמדות, ושאם לא היו לו פאות כה ארוכות, היה מחליק בגרון של התקשורת יותר בקלות. בסוף הכל עניין של סטייל.
ככה הצלחתי השבוע לאזן קצת דעות נחרצות שיצרתי בעצמי בסדנת הנחרצות שלי. שמחתי למצוא איזונים שיבלמו טיפה את הנטייה הטבעית לקטלג לחומרה. בשבוע הבא אכתוב עליך. זה הזמן למצוא בעצמך נקודות זכות.
כיפת ברזל
משהו עובר על החברה הישראלית. המחקרים מראים זאת בבירור. יש התקרבות למסורת ולדת. 7 באוקטובר יצר כמיהה להתקשרות יותר עמוקה עם הזהות שלנו, והלחץ מבחוץ של כל שונאינו גורם לרבים מאוד לחפש שורש שיחזק את אחיזתנו בקרקע הזאת, המובטחת אך הלא מבטיחה ביטחון. רבים הולכים אל חידוש הקשר עם המצוות, ואנחנו רואים מגוון של תופעות, מחזרה בתשובה על־מלא ועד אימוץ מאפיינים יהודיים על פי בחירה. זה מתחיל להניח תפילין, ההיא שומרת שבת, הרבה כיפות צצות על ראשי האנשים.
כחילוני, איני מרגיש מאוים מכל פסטיבל היהדות הזה. ההפך - אני יודע בוודאות שתרבות המערב לא מספקת מספיק הצדקות להישאר פה, דווקא במקום הזה בעולם, להילחם על הבית גם במחירים נוראיים, להיצמד למחוזות ילדותנו כעם ולהעמיק את האחיזה בהם, לא משנה מה יקרקרו הגויים. אני גם שמח על כך שמערכת ערכים קדמונית חוזרת לקדמת הבמה, בגרסת אכול כפי יכולתך. כל אחד נוטל ממנה מה שטוב לו, ודוחה את מה שלא מתאים. כי בסוף, טוב לו לאדם להיות מקושר למערכת שעמדה בפני טלטלות הזמן והוכיחה את עצמה. מקווה מאוד שערכי היהדות החשובים בעיניי - המשפחה, הקהילה, הנתינה לזולת ואהבתו - יחלחלו וישנו.
כיפה לבנה הפכה לסמל מסחרי של עבריינים שעוברים על עשרת הדיברות בנפש חפצה. על "לא תגנוב". גם על "לא תחמוד". והכי כואבת היריקה בפנים ל"כבד את אביך ואת אמך": בושה להורים שזה מה שיצא להם
אבל יש גם צד אפל לתופעה. ראינו כולנו את עדר העבריינים הבזויים חובשי הכיפות הלבנות שבאו למסעדה באשדוד, אכלו ושתו ונמלטו על הטרקטורונים שלהם בלי לשלם. היטב כאבתי את כאבה של הכיפה שעשו בה מעשה סדום. כיפה לבנה, טהורה, כיפה של חג וחתונה, הפכה להיות סמל מסחרי של עבריינים שאין אלוהים בלבבם, שעוברים על עשרת הדיברות בנפש חפצה. הם עוברים על "לא תגנוב", זה ברור. גם על "לא תחמוד". אפילו על "לא תישא את שם ה' לשווא" הם עוברים בהתחזות לשומרי מצוות. והכי כואבת היריקה בפנים ל"כבד את אביך ואת אמך". איזו בושה להורים שזה מה שיצא להם.
אז אני חוזר על הצעתי מפעם - רישיון לכיפה. מי שמבזה את הכיפה מאבד אותו ואינו יכול להופיע בציבור חובש אותה. בטח שלא בבית המשפט. בדעתי להיות מנפיק הרשיונות ולהתעשר מזה כמו חזיר. מהרו להבטיח את הרישיון שלכם. ולא, אין רישיונות לכיפה לבנה עד שיעבור קצת זמן ונשכח את החרפה.
פינוק לאונה הקדמית
העולם מלא בדברים טובים, חייבים לחזק אותם כדי שיהיו עוד. קבלו כמה המלצות.
ספר. "שכול וכישלון וזומבים", אמיר חרש ויוסף חיים ברנר. ספר מטורף לגמרי. הסופר אמיר חרש כנראה חרש את כתבי ברנר עד שנטמעו בתוכו והפכו להיות חלק ממנו, והוא מסוגל לכתוב בסגנונו הנפלא של הסופר העברי שנרצח בפרעות תרפ"א ביפו. "שכול וכישלון" הוא שם ספר של ברנר, הבוחן בעיניים קרות ומרות את מצב הציונות האישית שלו בזמן האפל ההוא, שלפני "הכיבוש" אך עמוק בתוך שנאת הערבים אלינו. אל תוך זה מוסיף חרש אירוע הזוי של זומבים הקמים מבית העלמין המוסלמי ועולים על בית החווה היהודי. כל משפט מלמיליאן, כל מילה תענוג. לא ספר קל. לחובבי הסגנון העברי של פעם, של עגנון וביאליק וברנר. מפנק את האונה הקדם־מצחית במוח. לקנות בשבוע הספר.
מלכודת. אם גם אצלכם בחצר יש מיליארד יתושים למ"ר, ואין לכם משאבים לפתרונות יקרים, הכינו מלכודות הטלה שבתוך כמה שבועות יורידו את כמות היתושים לרמה סבירה. לוקחים דלי שחור, כזה שעולה 15 שקל בחנויות חומרי בניין, ממלאים במים ובעלים יבשים. מניחים בַּצֵּל, ליד צמחייה. היתושות ימ"ש חושבות שזאת בִּיצָה ומטילות את ביציהן. כל כמה ימים מתמלא הדלי בזחלים מתפתלים. זמן טוב לשפוך את המים לאדמה ולבצע טיהור אתני ביתושים. למלא מחדש ולהתחיל מחזור נוסף. זאת הגרסה המדעית ל"צריך להרוג אותם כשהם קטנים". עובד פיצוץ, רק לא להחמיץ את הרגע שבו הזחלים פורשים כנפיים ויוצאים לעקוץ. כיף גם לילדים בתור פעילות לחופש.
חלבון. כשאני בא הביתה מאוחר בלילה מתוכנית עם שרקי, אני חייב איזה נשנוש. החביב עלי הוא קרקר הנטבל בגבינה. אבל יש פה חולשה, כי הקרקר הוא פחמימה, ואין טוב בלצרוך פחמימות בכלל, ובלילה בפרט. והנה יצא קרקר חדש, PRO שמו, של חברת EATSANE, שכולו חלבון. לא ממש כולו, 37 גרם ל־100, שזה המון, והוא גם טבעוני וגם כשר וגם ממש טעים במיוחד. צבעו זהוב במידה הנכונה, שומשום בזוק עליו, והוא הפך להיות חטיף הלילה היחיד שאני צורך. עדיין טיפה קשה להשגה, בתי טבע וכאלה, מקווה שיתרחב בתפוצתו. ממליץ בחום, וכרגיל - לא מקבל דבר עבור ההמלצה הזאת ואף המלצה אחרת. אולי קרקר.
רשתות. פתחתי חשבונות באינסטגרם ובטיקטוק, אמרו לי שזה טוב לעור הפנים. אני מעלה שם תכנים מעניינים משלל פעילויותיי. מוזמנים להצטרף ולהתפלש בכל השפע הזה. התפלשות נעימה.
avrigilad@gmail.com