דווקא המלחמה החזירה רבים אל חיק היהדות

נולדנו יהודים, כי הוא בחרָנו מכל העמים. רובנו, כך או אחרת, גם חיים את חיינו כאן כיהודים. ובכל זאת, אחרי טבח שואתי אחד, מלחמה שטרם הסתיימה וסופות רעות של שנאה ואנטישמיות שפוקדות ריכוזי יהודים בכל רחבי העולם - משהו בזהות היהודית שלנו השתנה. לטובה. רבים יותר חשים כיום את יהדותם, גאים בה, רואים בה עוגן יציב ובעל ערך ומכירים בערכה ובמקומה, הן ביחסיהם עם אלוקים והן ביחסים שבין אדם לחברו.

בישראל התרחש דבר מה בלתי צפוי ומפתיע לכאורה. חלק מהיהודים, שכהגדרתה הקולעת של עירית לינור "שכחו מה זה להיות יהודים עד (כדי כך) שנוח היה להם להיות יהודים", גילו מחדש את הצדדים ה"פחות נוחים" של היהדות, על מצוותיה וביטוייה הדתיים. הם החלו לחפש את הצבע היהודי שקודם לכן ניסו להסיר מעצמם. חלקם אף מצאו אותו מחדש. רבים שבמשך שנים התכחשו לכך שהציונות היא חוטר מגזע היהדות, והשליכו את הסולם שהביא את כולנו לכאן - עולים ויורדים בו עכשיו, תרים אחר שלבים שעליהם דילגו קודם, מחפשים להיאחז בשורש מחדש.

כך העז סופר תל־אביבי, עומר ברק, להגות בפה מלא את צמד המילים שממנו ברח לאורך שנים - "אני יהודי", כשהבין שלא משנה כמה ינסה - הוא לא יוכל לברוח מזה. מעט בדומה לטלטלה שפקדה לפני שנים סופר ידוע אחר, אהרן מגד. גם הוא הסתבך עם יהדותו, עד שבערוב ימיו הודה ש"כשם שכושי אינו יכול להפוך עורו ולמחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו", כך הוא, "ישתדל ככל שישתדל... למחוק מעליו את 'הצבע היהודי', לא יעלה בידו".

במקום הכי חשוך בעולם, במנהרות של הנאצים החדשים בעזה, גם החוטפים הארורים ניסו למחוק את הצבע היהודי של כמה מקורבנותיהם והציעו להם להתאסלם. ירדן ביבס הבהיר לחוטפיו שנולד כיהודי וימות כיהודי. קית' סיגל, שגם אותו ניסו לאסלם, החל לקרוא פעמיים ביום "שמע ישראל" ולברך את ברכות "המוציא לחם מן הארץ" ו"בורא מיני מזונות". החוטפים ניסו להכריח את אגם ברגר לבשל בשבתות, אבל היא סירבה לחלל שבת, צמה ביום כיפור ובתשעה באב, ונשבעה לעצמה: דרך אמונה בחרתי. חברתה לירי אלבג, שאף אותה ניסו לאסלם, שִחזרה בציורים במחברת את ההגדה של פסח, כי אסור היה לכתוב טקסט.

"נביאים בִּבְלִי כבוד"

אך ביקום מקביל, שופטים בעליון, פוליטיקאים מהשמאל, קפלניסטים, אנשי תקשורת וגורמים במערכת החינוך הממלכתי המשיכו לברוח בשם "הנורמליות" המדומה מהיהדות ומהלאומיות שנגזרת ממנה, כאילו היה מדובר בפרעושים ובווירוס מידבק, ועיריית תל אביב הפרוגרסיבית אסרה שוב על הציבור לקיים את תפילות יום כיפור במרחב הציבורי, כאילו לא היה כאן 7 באוקטובר.
הנורמליות היהודית ללא המירכאות עדיין מאיימת עליהם: המעמדים הפומביים בעורף ובחזית של הדלקת נרות חנוכה, בניית סוכות, קריאת מגילה, אמירת "שמע ישראל" ואפילו "תפילה לשלום המדינה" בנעימת "ארץ צבי" המרטיטה - כל מה שנורמל כאן בפרהסיה הציבורית ב־20 החודשים האחרונים, שאותנו מרגש עד דמעות - מעורר אצלם התנגדות ודחייה.

אם מישהו היה זקוק לכך, העובדה שמאז המלחמה נעשינו יותר יהודים קיבלה גם סימוכין מדעיים - וגם זה מפחיד אותם: 31% ממשתתפי הסקר של "המכון לחירות ולאחריות באוניברסיטת רייכמן" סיפרו שאמונתם באלוהים התחזקה. 28% דיווחו שזיקתם למסורת היהודית התעצמה. היהדות הישנה, התברר גם לסוקרים, היא הנורמליות החדשה. באתר המכון כתב פרופ' אסיף אפרת: "המלחמה הנוכחית 'עלולה' (כך במקור; נ"ש) לשמש זרז אשר יאיץ את תנועתה של ישראל לעבר הדת".

השימוש במילה "עלולה" הוא שיא הטאקט, בהשוואה לתחושות המיעוט הבדלני שהנהירה אל היהדות על ביטוייה השונים מוציאה אותו מדעתו ומשפיותו, והופכת אותו לשונא עוד יותר גדול. זו אחת התוצאות הפחות משמחות של המלחמה. המיעוט הפונדמנטליסטי החילוני, שהופך למיעוט קטן יותר, נעשה קיצוני יותר מסיבה זו. הוא דוחה, לא פעם אוטומטית, כל מה שהוא משיחי, ימני, יהודי, מסורתי או לאומי. הוא גם מתכחש לכך שלב הסכסוך כאן בינינו לבין הערבים הוא דתי, ולא גיאוגרפי, ואף טוען בפה מלא - בדקו באזור חיוג קפלן - שהאויב האמיתי, שמסוכן אף יותר מחמאס, הוא האויב מבית. או במילים אחרות שלא נאמרות: היהודים שמחזיקים בהשקפת עולם יהודית־לאומית, "לא נורמלית".

ערב מלחמת העולם השנייה, הסופר פרדריק גרינפלד כינה את אנשי הרוח היהודים בגרמניה, שהתכחשו ליהדותם והשתדלו להידמות ולהיטמע בגרמנים, "נביאים בִּבְלִי כבוד". הקפלניסטים ובני דמותם, להבדיל, הם גם נעדרי כבוד וגם נעדרי חוש נבואי - אבל הם בעיקר אנשי האנטי, שהפך להיות מגדיר הזהות שלהם. זה מצער, מכיוון שמדובר באחים ובאחיות, טועים.

הצבע היהודי חזר לפנים

היהדות הולידה עולם שלם של חסד ושל מפעלי חסד ושל התנדבות ושל עזרה הדדית ושל ערבות הדדית ושל סולידריות, שבמלחמה הזאת שברו שיאים - אבל למיעוט הקיצוני שנס מהיהדות קשה להודות אפילו בכך.

הדיפלומט וההוגה יעקב הרצוג (דודו של הנשיא) כתב לפני שנים רבות שמדינת ישראל היא בגדר פרדוקס. הרצוג האמין שהמושג "עם לבדד ישכון" הוא המצב הטבעי של עם ישראל. "הנורמליות", גרס הרצוג, "הוכחה כחסרת שחר. זו מדינה ששרויה באמונה, והאמונה שרויה ביסודותיה. מדינה החיה בהווה, חיותה בהווה, זכותה בהווה - אבל הכל נובע מן העבר".

הוגה יהודי חשוב אחר, בן דורנו, הרב יונתן זקס, הצביע פעם על לוח הגרניט אדיר הממדים שמוצב במוזיאון בקהיר, הידוע בשמו "מצבת מרנפתח". הפרעה מרנפתח, שמשל במצרים במאה ה־13 לפני הספירה, תיעד על גביה את ניצחונותיו הצבאיים, וגם הזכיר את עם ישראל: "ישראל הוּשַׁם (מהמילה שממה). אין זֶרַע לו". גם על לוח בזלת מהמאה התשיעית לפנה"ס שמוצב כיום במוזיאון הלובר בצרפת, הידוע בשם "מצבת מֵישַׁע", שמתעד את ניצחונות מישע מלך מואב, נכתב על ישראל: "וישראל אָבֹד אָבַד עֹלָם". "עם ישראל קרא את ההספדים עליו פעמים רבות", אמר הרב זקס, "אבל עם ישראל חי".

גם היהדות במדינת ישראל חיה ובועטת. הגורל היהודי, שזימן לנו טבח ומלחמה, הפך אותה בעיני רבים לרלוונטית עוד יותר משהיתה קודם לכן. למקור של כוח עוצמתי יותר ולמרכיב זהות משמעותי יותר.

זו אינה הדתה - זהו הצבע היהודי הטבעי שחזר לנו לפנים, שבערב חג השבועות הזה מרתיע פחות ופחות אנשים. מספר החילונים הגמורים, שהדת מאיימת על ה"נורמליות" שלהם, יורד, ויותר דתיים ומסורתיים, שחייהם והשקפותיהם שזורים ביהדות, שמים את מבטחם בהשגחה העליונה, באמונתם ובדתם, וחושבים שזה נורמלי.