"שכול וכשלון וזומבים": ברנר לא ידע שהוא כזה

בתחילה איש עדיין לא הבין במה מדובר. אפילו ב״דואר היום״, העיתון המתגאה בדיווח החדשותי המעודכן שלו, סברו שיש כאן איזה חולי איום, אבל לא יותר מזה. ולכן שאלת הלשון תפסה מקום מרכזי: איך יש לקרוא לאותם מתים־קמים. בהשראת החיילים הבריטים היו מי שכינו אותם ״פרנקנשטיינס״, אחרים העדיפו ״טויטלעך״, שם שנגזר מן היידיש (שהיא שפה מתה־חיה כמותם), ואילו העורך הציע ״אליעזרים״ על שם לזרוס שקם לכאורה מן המתים. ביאליק, מתברר, הוא שפתר את הבעיה כשהציע ״פֶּגָח״, קיצור של ״פגר חי״, ברבים: פגחים, ובהטיות הפועל ״פוגחתי״, ״פגחוני והפכתי לפגח גמור״.

הדיון הזה סביב מציאת השם העברי הקולע למתים־החיים, הזומבים, הוא אחד המשעשעים בספר ״שכול וכשלון וזומבים״ מאת אמיר חרש. את הקרדיט על הכריכה הוא חולק עם יוסף חיים ברנר, מחבר ״שכול וכשלון״ המקורי, אף שבהקדמה, שעליה חתום המביא לדפוס, הוא ממהר להסתייג ולומר כי מדובר כנראה בזיוף, שכן לא ייתכן שהסופר העברי הדגול יכתוב על מתים מהלכים.
אלא שמאחורי הכסות המשעשעת והכתיבה מרובת ההמצאות המבריקות של חרש, מסתתרת בחינה מעניינת ביותר של מציאות חיינו כאן, בימיו של ברנר ולא פחות מזה בימינו אנו, שעדיין מרחפות מעליה השאלות העמוקות והמטרידות ביותר של מוות ותחייה, של אינדיבידואליזם וסולידריות, של אידיאולוגיה והקרבה ושל גורל טראגי.

ברנר נרצח בפרעות, ביחד עם חמישה מחבריו שהיו נצורים במה שכונה ״הבית האדום״, בכניסה ליפו, ולכן מפתה לראות בזומבים את רוצחיו. אלא שנראה כי חרש אינו מבקש קריאה פשטנית כזו. כפי שעשו לפניו, למשל מי שערבבו את הזומבים אל תוך הספרות הוויקטוריאנית - גם חרש משתמש ביצורים הללו כדי לדבר על מה שהתקופה מעדיפה להשתיק.

חרש בחר לערבב את היצירה הברנרית עם ז׳אנר האימה. הימים הם ימי המנדט הבריטי, הארץ מלאה פרעות אלימות, וברנר (ברנר כלשהו, כפי שמציינת ההקדמה), מספר את סיפור המגפה הפושה במקום. לא לגמרי ברור מהיכן הגיעו הזומבים הראשונים או מדוע. מתוך איזו מעשייה־אגדה המובאת בספר עולה כי הפיישנט־זירו הוא גווייה שנמצאה בחפירות מתחת להר הבית. איש אינו חסין, וכולם - יהודים, ערבים, בריטים - נדבקים, מה שכמובן לא מונע מהם להאשים אלה את אלה ולנצל את ההתרחשויות כדי להחריף את העימותים האלימים ביניהם.

חרש משתמש היטב בז׳אנר שאינו זר לו - כמרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב הוא מלמד קורס בנושא והוא גם מעורכי כתב העת ״בּוּ״ המוקדש לאימה. הדבר המפתיע הוא שהז'אנר לא זר גם לברנר. מה שהחל כנראה כהלצה, בהשראת תרגילי ספרות דומים הנפוצים בעולם (ראו למשל, ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ מאת סת׳ גראהם־סמית; ״על תבונה ורגישות וזומבים״ מאת בן ה. וינטרס או ״גטסבי הגדול וזומבים״ מאת ויין סויני) הפך לספר סוחף, מרתק, הכתוב במיומנות מעוררת התפעלות בשפתו של ברנר, בראיית העולם הטראגית שלו, בעמדתו הרגשית המצפה ללא הרף לפרעות הבאות ובחוסר היכולת שלו לפענח במלואה את ההוויה שלתוכה היגר בראשית המאה העשרים.

החיבור הזה בין הסופר בן תקופת התחייה לבין מה שנדמה שהוא המצאה ספרותית ובעיקר קולנועית מאוחרת הרבה יותר, נראה פחות ופחות מוזר ככל שמעמיקים לקרוא. אם המילה ״תחייה״ מסמלת שיבה מן המתים - של עם, של תרבות, של שפה - הרי היא מזמינה את מה שחרש עושה בה: תוהה איזה מחיר יש לתחייה כזו, אילו אפשרויות חיים עומדות בפני מי שקמים לתחייה והאם יש לשיבה מן המתים היבטים נוראיים שהם במידה רבה ״מידבקים״ כמו נשיכות הזומבים, שהופכות את הננשכים להמון נבער.

כפי שהוא כותב מפיו של יוסף חיים הנצור בבית כשבחוץ משתולל הפוגרום: ״עכשיו כשהפגחים קרובים, אני יושב בחלון ומביט בהם מקרוב וכך לומד על מראה עתידי הקרוב[...] רוב היום העדר רגוע, מפוזר, חסר מנהיג ומטרה. באין טרף באופק ינועו לאט, בצעד זהיר ומרחף, במהלכי חלום או יותר נכון בהליכה ריקה, נגררת, מתנגשים זה בזה (ואינם מבחינים שהתנגשו), נופלים לארץ (ולא מבינים שנפלו)[....] אדישים למצבם החדש הם מתגלגלים חרש על הרפש".

ברנר נרצח בפרעות הללו, ביחד עם חמישה מחבריו שהיו נצורים במה שכונה ״הבית האדום״, בכניסה ליפו, ולכן מפתה לראות בזומבים את רוצחיו. אלא שנראה כי חרש אינו מבקש קריאה פשטנית כזו. כפי שעשו לפניו, למשל מי שערבבו את הזומבים אל תוך הספרות הוויקטוריאנית (את העובדה שכשאליזבת בנט מתחבטת איזו תחתונית מלמלה ללבוש ומי יירש את אחוזת המשפחה או כשהאלמנה דשווד נאלצת לעזוב את ביתה ובנותיה תוהות מי יסכים להינשא להן, ובאותו הזמן ממש ילדים באנגליה עבדו במפעלי תעשייה בתנאי עבדות ועניים נשלחו ל״בתי עבודה״ במקרה הטוב ולכלא במקרים הנפוצים יותר) - גם חרש משתמש ביצורים הללו כדי לדבר על מה שהתקופה מעדיפה להשתיק.

כאן, חרש מרמז שוב ושוב כי כולנו, מכל צידי העימות, זומבים, וייתכן כי זה בדיוק מה שאינו מאפשר התרה של הסכסוך האזורי והתפוגגות של העננה הכבדה, המצפה לאסון, שריחפה כל העת כבר בתודעתו של ברנר. כזומבים, כל אחד מאיתנו מוזמן להביט במראה ולתהות מה הפך אותו לכזה, איך ומתי התרחשה ״הנשיכה״ שעיוורה אותו לסבל הזולת, זו שהובילה אותו לפעול באופן אוטומטי בלי לעצור לרגע ולתהות מה הוא עושה ולאיזו תכלית.