התקף החרדה תפס את סטיבן שפילברג בחדר המלון שלו בבוסטון. הבמאי בן ה-27 הגיע לעיר מוקדם יותר באותו הערב היישר ממרתה'ס ויניארד, אי קטן וציורי במדינת מסצ'וסטס, לאחר שסוף סוף סיים את צילומי סרטו השני - מותחן ימי שאפתני בשם "מלתעות".
רוי שיידר, ריצ'רד דרייפוס ורוברט שו אמנם לוהקו לתפקידים הראשיים, אבל הכוכב האמיתי של הסרט אמור היה להיות כריש לבן רצחני שמתביית על חופי הרחצה של עיירת קיט קטנה ושלווה, ומתחיל לזלול את הנופשים.
להגיד ששום דבר לא הלך לפי התוכנית יהיה אנדרסטייטמנט. 50 ימי הצילום שהוקצו להפקת הסרט תפחו ל-160 ימי צילום והתקציב קפץ ביותר מ-300%, מ-3 מיליון דולר ל-10 מיליון דולר. נוסף על כך, הצילומים היו כאוטיים ומלאי הפתעות שלא ניתן לשלוט בהן.
שלושת הכרישים המכאניים, העצומים והמסורבלים לתפעול, שנבנו במיוחד עבור הסרט, התקלקלו ברגע שהכניסו אותם למי הים המלוחים (הם נבנו בטעות עבור מים מתוקים), ונדרשו שבועות כדי לתקן אותם ולגרום להם לציית לפקודות של תריסר מפעיליהם. כשאחד הכרישים כן הסכים לעבוד, הוא בדרך כלל נראה מגוחך ולא מפחיד בכלל. עד כדי כך, ששפילברג חשש שברגע שהוא יופיע על המסך הגדול הקהל יתחיל לצחוק.
הסופר פיטר בנצ'לי, שחיבר את רב המכר ההיסטרי שעליו התבסס הסרט, כתב גם את העיבוד הקולנועי. אבל שפילברג והמפיקים לא היו מרוצים ממה שהוציא תחת ידיו, והתסריט המשיך לעבור עוד ועוד שכתובים תוך כדי צילומים (לא פעם קרה שסצנות שנכתבו בלילה צולמו בבוקר שלמחרת). השחקנים רבו ביניהם ללא הפסקה, והתלוננו על כך שהם תקועים כבר חודשים על סירה קטנה בלב ים. חברי הצוות, מצדם, החלו לטפס על הקירות ולאבד את זה.
שפילברג המשיך להעמיד פנים שהוא יודע מה הוא עושה. בימים שידר ביטחון ועשה כמיטב יכולתו למצוא פתרונות לבעיות שצצו בלי סוף, בערבים היה מתקשר לאמו ובוכה על צרותיו. בלילות ישן על כרית שבתוכה חתיכת סלרי, ריח שהרגיע אותו. כשחלם, סבל מסיוטים
גם שפילברג – שהיה הצעיר ביותר מבין אנשי ההפקה, ושכונה "הילד" בידי מעסיקיו - החל לאבד את זה, אבל כל זמן שהצילומים נמשכו הוא לא יכול היה לתת לאף אחד לשים לב לכך. כאמור, זה היה סרטו השני בסך הכל, והאחריות הכבדה שרבצה על כתפיו, יחד עם הלחץ שבו היה נתון בכל שעות היממה, בהחלט החלו לתת את אותותיהם.
סרטו הראשון, "שוגרלנד אקספרס", דווקא קיבל ביקורות לא רעות כשיצא לאקרנים, אבל הביצועים הקופתיים היו מאכזבים, ושפילברג הרגיש שטרם הוכיח את עצמו. הוא ידע ש"מלתעות" הוא פרויקט מסחרי ומדובר - הספר שעליו התבסס כבר הספיק למכור מיליוני עותקים - ושכנע את עצמו שביכולתו להפוך אותו ללהיט שיסייע לו לרכוש לעצמו שם ולבסס את מעמדו בהוליווד. עם זאת, באותו הזמן שפילברג גם חש שעומדים לפטר אותו, וכל העת עמדה באוויר האפשרות הממשית שהאולפן יחליט לסגור את ההפקה כדי למנוע את הצטברותם של הפסדים נוספים.
אף על פי שלא היה לו שמץ של מושג איך יצליח להוציא סרט נורמלי מהחומרים הלא מאוד מבטיחים שהלכו והתאספו להם באיטיות, שפילברג המשיך להעמיד פנים שהוא נמצא בשליטה, שהוא יודע מה הוא עושה, ושהכל יהיה בסדר בסוף. בימים שידר קלילות וביטחון ועשה כמיטב יכולתו למצוא פתרונות לבעיות שלא הפסיקו לצוץ, בערבים היה מתקשר לאמו ובוכה לה על צרותיו, ובלילות ישן על כרית שהביא מהבית, ושבתוכה שם חתיכת סלרי – ריח שהרגיע אותו ועזר לו לישון. כשחלם, סבל מסיוטים.
במשך כל החודשים האלה הוא גם לא עזב את מרתה'ס ויניארד – הוא חשש שאם יעזוב, לא ימצא את הכוחות הנפשיים כדי לשוב. אך כעת, בחדר המלון החשוך שלו בבוסטון, כל הרגשות והפחדים שאצר בתוכו בשנה האחרונה פרצו פתאום החוצה בבת אחת.
"הייתי משוכנע שאני יוצא מדעתי", הודה שפילברג בראיון. "שכבתי במיטה, לבד בחדר המלון שלי, שטוף זיעה קרה ועם לב שדופק בעוצמה רבה. הרגשתי שאם אצא מהחדר, אאבד את ההכרה. פחדתי להרים את הטלפון. הייתי שבר כלי. חשבתי שאמות. הייתי בטוח שאף פעם לא אביים יותר. הייתי בטוח שהקריירה שלי הסתיימה עוד לפני שהיא התחילה".
בלי פשרות
שפילברג המשיך לסבול מסיוטים במשך שנים. מאוחר יותר סיפר שהפקת "מלתעות" הותירה אותו עם תסמונת פוסט-טראומטית שגרמה לו לפרצי בכי ולרעידות בלתי נשלטות בכל פעם שנזכר בחוויה. אבל כפי שאתם בוודאי יודעים, הסרט עצמו דווקא לא הביא לחיסול הקריירה הקולנועית שלו. רחוק מכך.
50 שנה בדיוק לאחר צאתו, אפשר לומר ש"מלתעות" הוא לא רק אחד מהסרטים הטובים ביותר ששפילברג יצר בחייו, אלא שהוא גם אחד מהסרטים המשמעותיים ביותר והמשפיעים ביותר בתולדותיה של הוליווד. נוסף לכך, מעמדו רק הולך ומתחזק עם השנים. אם בעבר זלזלו בו בטענה שמדובר ב"בידור" ותו לא, הרי שכיום מקובל לראות בו יצירת מופת לכל דבר ועניין.
אלמלא השיבושים והעיכובים הלא נגמרים, כנראה לא היינו מדברים על "מלתעות" היום - ואולי גם לא על שפילברג. זו היתה טבילת האש האולטימטיבית עבור הבמאי הצעיר, והוא עבר אותה בהצטיינות יתרה
באופן לא הגיוני, כל התקלות, הבעיות והקשיים שעמם התמודד שפילברג במהלך הצילומים רק עזרו לשפר ולשדרג את הסרט בסופו של דבר, ורק תרמו להפיכתו מילד פלא חסר ניסיון לגאון הקולנוע שכולנו מכירים ואוהבים. למעשה, אלמלא השיבושים והעיכובים הלא נגמרים, כנראה לא היינו מדברים על "מלתעות" היום - ואולי גם לא היינו מדברים על שפילברג. מי יודע. זו היתה טבילת האש האולטימטיבית עבור הבמאי הצעיר, והוא עבר אותה בהצטיינות יתרה. לא משנה שהיא התקיימה ברובה במימי האוקיינוס.
שפילברג, אגב, היה זה שהתעקש לצלם את הסרט בים. זה היה התנאי שלו כשהסכים לביים את הסרט. שנות ה-70, בהקשר זה, היו השנים של "הוליווד החדשה" – שנים מסעירות מבחינה יצירתית, שבהן קולנוענים צעירים ומרדנים כמו פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, וויליאם פרידקין, ארתור פן, בריאן דה פאלמה, רוברט אלטמן ופיטר בוגדנוביץ' חוללו מהפכה בעיר הסרטים. תרבות הנגד שגשגה על רקע מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, והסרטים שהופקו החלו לשקף את זה - גם בסגנון וגם בתכנים.
- אף על פי ש"מלתעות" התבסס על רב מכר טראשי ולא התיימר להיות סרט איכות אמנותי כמו "הסנדק" או "צ'יינהטאון", שפילברג הרגיש שהוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות סרט "מיושן" או "זול". לכן, התעקש שלא לצלם את הסרט במיכל מים גדול, כפי שהיה נהוג לעשות בהוליווד עד אז, כדי לשמור על אותנטיות. גם אחרי שהתחוור לכולם שההחלטה לצלם באוקיינוס עומדת לשבש את לוח הזמנים באופן מוחלט, שפילברג לא הסכים להתפשר.
הזרמים, הגאות, הרוחות ומזג האוויר ההפכפך הניבו לעיתים קרובות ימי צילום שבהם לא היה אפשר לצלם כמעט שום דבר. גם כשכל התנאים הסתדרו באורח פלא לכמה רגעים, צצו פתאום בעיות חדשות, כמו סירות אחרות שהגיחו לפריים והרסו את השוט. היום, כמובן, היו מוחקים את הסירה התועה באופן דיגיטלי; אז אפילו לא העזו לדמיין שדבר כזה יהיה אפשרי אי פעם.
"ההתעקשות שלך שהכל יהיה אמיתי עולה לנו הרבה מאוד כסף", אמר לשפילברג סיד שיינברג, מנהל אולפני יוניברסל, שהגיע מתישהו לבקר על הסט כדי לאמוד את הנזקים שילד הפלא מחולל. ספילברג הסכים איתו, אבל המשיך להתעקש שאין דרך אחרת לעשות את הסרט. הוא רצה את הגיבורים שלו לבד, על סירה קטנה, בלב ים – והים חייב להיות אמיתי, וריק מסירות אחרות. "אני מאמין בסרט הזה", אמר לבוס שלו בשיחה גורלית שהיתה יכולה להסתיים בפיטוריו. שיינברג החליט להמר על הבמאי הצעיר, ולהחזיק אצבעות שהכל יסתדר איכשהו. אפשר לומר שעשה בשכל.
למעט חופן שחקנים שהוטסו לאי מהוליווד, כל המשתתפים שלוהקו היו תושבים מקומיים ולא שחקנים מקצועיים – מה שהוסיף אותנטיות לסרט. עד כדי כך - שסצנות רבות שמתרחשות על האי הבדיוני אמיטי נראות כאילו נלקחו מסרט תיעודי
גם התקלות התכופות והלא נגמרות עם הכריש – שזכה במהלך הצילומים לכינוי "ברוס", על שם עורך דינו של שפילברג - התבררו כברכה בתחפושת, שכן בשלב מאוד מוקדם של הצילומים הן אילצו את שפילברג למצוא פתרונות יצירתיים לכך שנבצר ממנו להראות לקהל את כוכב הסרט, כפי שתכנן. בהשראת גיבורו אלפרד היצ'קוק, שפילברג הבין שיהיה עדיף "לרמוז" על קיומו של הכריש, ולא לחשוף אותו במלואו עד לשלב מתקדם מאוד של הסיפור (התוכנית המקורית היתה לחשוף את הכריש כבר בסצנה הראשונה של הסרט).
כמובן, הזוועות שמופיעות על המסך בחלקו הראשון של הסרט הרבה יותר מפחידות ואפקטיביות כשמותירים אותן לדמיון של הצופים, וכמובן -שהאימפקט של הכריש, כשהוא סוף סוף מפציע על המסך במלוא הדרו, חזק עשרות מונים בתצורתו הנוכחית מאשר אם היה מופיע מיד בתחילת הסרט. בקיצור, עוד החלטה מבריקה שהלכה והתגבשה רק כי לא היתה ברירה אחרת.
העיכובים הרבים אולי גרמו לשלושת השחקנים הראשיים לאבד את סבלנותם ולריב זה עם זה (שו ודרייפוס ממש שנאו אחד את השני, כך לפחות צספרים). אבל הם גם אפשרו לשפילברג ולתסריטאי הצמוד שלו, קרל גוטליב, לבצע אינספור מקצי שיפורים בתסריט. סצנות מפתח נכתבו על המקום. ניואנסים נוספו לדמויות. שיחות סרק שהתנהלו בין השחקנים בזמן ההמתנה הארוכה בין טייק לטייק שולבו בשורות הדיאלוג באופן אורגני. למשל, כששלושת הגברים יושבים על גבי ה"אורקה", סירת הדיג של קווינט, צייד הכרישים שמגלם שו, ושרים יחד שיר שיכור על כך שנמאס להם ושהם רוצים הביתה, הם לא משחקים. הם מתכוונים לכל מילה.
שלושת הכרישים המכאניים התקלקלו ברגע שהכניסו אותם למים ונדרשו שבועות כדי לתקן אותם. כשאחד הכרישים כן הסכים לעבוד, הוא נראה מגוחך ולא מפחיד בכלל. עד כדי כך, ששפילברג חשש שברגע שהוא יופיע על המסך, הקהל יתחיל לצחוק
מלבד חופן שחקנים שהוטסו לאי מהוליווד, כל המשתתפים שלוהקו ל"מלתעות" היו תושבים מקומיים ולא שחקנים מקצועיים – מה שהוסיף שכבה נוספת של אותנטיות לסרט. עד כדי כך שסצנות רבות שמתרחשות על האי הבדיוני אמיטי נראות כאילו נלקחו מסרט תיעודי.
הדינמיקות הנטורליסטיות של הסצנות שמתרחשות על האי, שקרמו עור וגידים הודות לעיכובים הרבים על סט הצילומים (ושבולטות במיוחד בסצנות שעוסקות במשפחתו של ברודי, איש החוק שמגלם שיידר), יופיעו גם בסרטיו הבאים של שפילברג, ויבליטו את כשרונו לעצב דמויות משכנעות של ילדים ושל "סתם אנשים רגילים".
הבמאי המוערך והפורה סטיבן סודרברג ("סקס, שקרים ווידיאוטייפ", "אושן 11") היה בן 12 כשצפה ב"מלתעות" בפעם הראשונה, ומאז צפה בו יותר מ-30 פעמים בקולנוע. לדבריו, זה הסרט שגרם לו לרצות להיות במאי, ובשנים האחרונות הוא גם עמל על כתיבת ספר עיון שמנתח את עבודתו של שפילברג על הסרט.
"הם היו שם באמצע הפאקינג אוקיינוס", אמר בראיון לפני כמה חודשים כשנשאל על הסגידה הבלתי מתפשרת שלו לסרט. "יש סיבות טובות לכך שאף אחד לא עושה את זה. בשנים שחלפו מאז צילומי 'מלתעות' לא פותחה שום טכנולוגיה שיכולה להפוך את מה שהם עשו שם למשימה קלה יותר.
"מקריאה ביומני ההפקה של הסרט, אפשר להבין שאחרי שהכרישים המכאניים התקלקלו היתה תחושה אמיתית שמדובר במשימה בלתי אפשרית. כבוד גדול לאולפן ולמפיקים ולשפילברג על כך שהם לא הפסיקו להאמין שהם יפתרו את הבעיות איכשהו. אבל כשהם נכנסו למים בפעמים הראשונות, הם בהחלט הרגישו שהם עשו טעות איומה".
בזכות האובססיביות
בבוקר שאחרי התקף החרדה שגרם לו לחשוב שהוא עומד למות, שפילברג החיוור והחלש עלה על מטוס וחזר ללוס אנג'לס. לא היה לו זמן לרחמים עצמיים. היה לו סרט לסיים. לצד העורכת ורנה פילדס, הוא החל להרכיב את החומרים שצולמו. במקביל, ביצע צילומי השלמה ולא הפסיק לחשוב על דרכים שבהן אפשר להמשיך ולשפר את הסרט - גם הרבה אחרי שהמפיקים כבר סגרו סופית את ברז הכסף ואמרו לו לחדול.
כך למשל, מצא את עצמו מצלם שוט קצרצר על קרקעית בריכת השחייה שהייתה ממוקמת בחצר האחורית של פילדס. השוט הקצרצר הזה, שבו רואים את ראשו הצף של דייג מקומי שנאכל בידי הכריש, הפך לאחד הרגעים המפחידים ביותר בסרט, וכשהוא מופיע על המסך הקהל נוטה לקפוץ ממקומו ולצרוח. הברקה נוספת שהגיעה הרבה אחרי הדקה ה-90, רק בזכות האובססיביות והעקשנות של שפילברג.
שפילברג: "אחרי הסצנה שבה נטרף ילד שצף על מזרון ים, אחד הצופים יצא מהאולם, הגיע ללובי של בית הקולנוע, התכופף והקיא את נשמתו. אחר כך הוא שטף פנים, וחזר לשבת באולם. זה הרגע שבו ידעתי שהסרט שלי עומד להיות להיט"
אלמנט נוסף שהצטרף לסרט בשלב זה הייתה המוזיקה. בפעם הראשונה שהמלחין ג'ון וויליאמס השמיע לשפילברג את נעימת הנושא שחיבר, הוא היה בטוח שוויליאמס צוחק עליו. "זהו?", שאל בהפתעה, "שני תווים שפשוט חוזרים על עצמם?". "כן, זהו", ענה לו וויליאמס בפשטות. האם אפשר לחשוב על "מלתעות" מבלי שהצלילים המאיימים והמתגברים שחיבר וויליאמס יחלו להתנגן בראש מיד? האם בכלל נוכל לדמיין את "מלתעות" עם מוזיקה אחרת? ברור שלא. עוד מקרה של ברק בבקבוק נוסף לרשימה.
הקרנת הניסיון הראשונה של "מלתעות" התקיימה בדאלאס. אחרי הסצנה הברוטלית והקשה לצפייה שבמהלכה נטרף למוות ילד מסכן שצף על מזרון ים, אחד הצופים קם ממושבו ויצא מהאולם בריצה. "הוא הגיע ללובי של בית הקולנוע, התכופף קדימה, והקיא את נשמתו", סיפר שפילברג בראיון על זכרונותיו מהאירוע. "אחר כך הוא נכנס לשירותים, שטף פנים, וחזר לשבת במקום שלו באולם. זה הרגע שבו ידעתי שהסרט שלי עומד להיות להיט".
"מלתעות" עלה לאקרנים ב-20 ביוני 1975 במספר שיא של 400 בתי קולנוע, וריסק כל שיא קופתי אפשרי. בתוך זמן קצר הוא עקף את "הסנדק" בראש טבלת הסרטים המכניסים ביותר בכל הזמנים, והיה לסרט הראשון שגורף 100 מיליון דולר בארצות הברית.
בגלל התקלות הטכניות, שפילברג הבין שיהיה עליו "לרמוז" על קיומו של הכריש ולא לחשוף אותו מיד לקהל. זה שיחק לטובתו: הזוועות מפחידות יותר כשמותירים אותן לדמיון של הצופים, והאימפקט כשהכריש סוף-סוף מופיע חזק פי כמה. החלטה מבריקה, שהתקבלה כי לא היתה ברירה אחרת
זו היתה סערה מושלמת. אף אחד לא ראה דבר כזה קודם לכן. כולם דיברו על הסרט. הפוסטר האייקוני שלו (שעליו אחראי הצייר האגדי רוברט קסטל) ניבט מכל פינה. שורת הדיאלוג הכי מפורסמת מתוכו - "You’re going to need a bigger boat" – הפכה למטבע לשון באופן מיידי. אם "פסיכו" גרם לאנשים לפחד מהמקלחת, "מלתעות" גרם להם לפחד מהים. ציד כרישים הפך לאופנה מטרידה (עד כדי כך שהכרישים נכנסו לרשימת החיות שנמצאות בסכנת הכחדה). סטיבן שפילברג היה יכול סוף סוף לנשום לרווחה. "כנראה ייתנו לי לעשות סרט נוסף ככלות הכל", חשב לעצמו.
המבקרים, לעומת זאת, לא יצאו מגדרם. לא בהתחלה, בכל אופן. אפשר להבין מדוע. בהשוואה לתוצרים הקולנועיים המפוארים והפרובוקטיביים שיצאו משעריה של הוליווד בשנות ה-70, "מלתעות" בהחלט יכול להראות קצת שמרני וילדותי. בניגוד לרבים מהסרטים האיקוניים של הסבנטיז, גיבוריו אינם טיפוסי שוליים, אנטי-גיבורים או נציגי תרבות הנגד, המסרים שלו אינם חתרניים בשום צורה, והסוף שלו אינו מעורפל ומלנכולי. זה לא סרט שנועד לעורר מחשבה. זהו סרט שנועד להמריץ את הדופק, לעורר רגשות של מתח וחרדה, ולייצר חוויה בידורית מסעירה עבור צופים מכל הגילאים, המעמדות והשיוכים הפוליטיים, שהרי הכריש טורף את כולם ללא אבחנה.
למרות הצלחתו (ולא מעט בגללה), "מלתעות" לא זכה לקבלת פנים חמה בטקסי הפרסים. אמנם הסרט קטף שלושה פרסי אוסקר – בקטגוריית העריכה, הסאונד והמוזיקה – אבל הפסיד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ל"קן הקוקייה", של הבמאי מילוש פורמן. שפילברג עצמו כלל לא קיבל מועמדות בקטגוריית הבמאי, ולאכזבתו הרבה, לאחר שקיבלה את האוסקר שלה עבור תרומתה לסרט, ורנה פילדס דאגה לספק לעיתונאים את הרושם שהיא בעצם היתה זאת שהצילה את "מלתעות" בחדר העריכה. שפילברג אף פעם לא עבד איתה שוב (פילדס נפטרה ב-1982).
"עד הקרנת המבחן בדאלאס", אמר סודרברג בראיון, "אף אחד לא הבין מה 'מלתעות' עומד לחולל. הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר מולו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר - 'בארי לינדון', 'אחר צהריים של פורענות', 'נאשוויל', 'קן הקוקיה' – מצוינים כולם. אבל בעוד שאפשר לדמיין גרסאות אחרות שלהם עם במאים אחרים, אף אחד מארבעת הבמאים שהיו מועמדים מול שפילברג לא יכול היה לביים את 'מלתעות'. אף במאי אחר בעולם לא היה שורד את התהליך".
כשנשאל כעבור שנים אם הוא עדיין מבואס מכך שלא קיבל אוסקר עבור "מלתעות", שפילברג חייך וענה: "גם אני הייתי מצביע ל'קן הקוקייה'".
פתאום נהיה קיץ
"מלתעות" אולי נתפס כסרט פחות מהפכני (ויותר מסחרי) מסרטים קאנוניים אחרים שהופקו בשנות ה-70. אבל באמת קשה לחשוב על סרט שהשפיע יותר על הוליווד, על הסרטים שהיא מייצרת, ועל האופן שבו היא משווקת ומפיצה את הסרטים האלה.
שיחות סרק שהתנהלו בין השחקנים בזמן ההמתנה הארוכה בין טייק לטייק שולבו בשורות הדיאלוג. למשל, כששלושת הגברים יושבים בסירת הדיג של קווינט ושרים שנמאס להם ושהם רוצים הביתה, הם לא משחקים. הם מתכוונים לכל מילה
נוסף על כל הישגיו הקופתיים, על פי ספר השיאים של גינס, הסרט של שפילברג הוא גם ה-Summer Blockbuster הראשון. כלומר, שובר הקופות הראשון שיצא בעונת הקיץ. עד "מלתעות", האולפנים הוציאו את הסרטים ה"גדולים" שלהם בסתיו ובחורף, והקיץ נחשב לעונה חלשה ולא רווחית במיוחד; אחרי "מלתעות", האולפנים החלו להבין שאולי בעצם יש כאן פוטנציאל לא ממומש.
תקדימים נוספים שלהם אחראי "מלתעות"? עד הגעתו, האולפנים נהגו לשחרר את הסרטים ה"חזקים" שלהם לבתי הקולנוע באופן הדרגתי, בתקווה לייצר סביבם "באזז" ו"דיבור". אחרי הצלחתו המפלצתית, התיאבון של הוליווד לרווחים גדולים ומהירים נפתח, ומספר המסכים שעליו מוצג שובר קופות הוליוודי טיפוסי מיד עם עלייתו רק הלך וצמח (400 המסכים של "מלתעות" נראים צנועים למדי לעומת 4,000 המסכים שנהוגים עבור שוברי קופות בימינו).
חידוש נוסף ש"מלתעות" יכול לזקוף לעצמו הוא השימוש בקמפיין פרסום טלוויזוני יקר ואגרסיבי. לפניו, האולפנים מיעטו לפרסם את סרטיהם בטלוויזיה (שעדיין נתפסה כ"אויבת" של הוליווד), אבל אחרי שנוכחו כמה אפקטיבי קמפיין כזה יכול להיות, הסכרים נפרצו גם בכל מה שקשור לתקציבי השיווק (כיום, תקציב שיווק טיפוסי של שובר קופות עומד על עשרות מיליוני דולרים, ולעיתים אף מתחרה בתקציב ההפקה של הסרט עצמו).
שנתיים בלבד לאחר צאתו של "מלתעות", "מלחמת הכוכבים", אופרת החלל של חברו של שפילברג, ג'ורג' לוקאס, יצאה לאקרנים ושינתה את הפרדיגמה הישנה באופן רשמי וסופי. אפשר לומר שזה גם היה הרגע שבו היוצרים המהפכנים של "הוליווד החדשה" נאלצו להודות בתבוסתם. השיאים הקופתיים של "מלתעות" רוסקו, עונת הקיץ הפכה במהירות לשדה הקרב העיקרי של האולפנים ההוליוודיים, ושוברי קופות הפכו למודל הכלכלי המועדף.
בשנות ה-90, כמחצית מההכנסות השנתיות של האולפנים נאספו בקיץ. לשפילברג היתה תרומה לא קטנה לכך, כמובן - גם כבמאי ("מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי", "שודדי התיבה האבודה", "פארק היורה", "להציל את טוראי ראיין" ועוד), אבל גם כמפיק ("בחזרה לעתיד", "הגוניס", "גרמלינס", "גברים בשחור" ועוד). באופן מדהים, כמעט כל "סרטי הקיץ" הקלאסיים שנוצרו בארבעת העשורים האחרונים קשורים אליו באופן ישיר או עקיף. בעשור האחרון הוא אולי איבד את מגע הזהב שלו, אבל הוא עדיין במאי הקולנוע המצליח ביותר בהיסטוריה.
ומה באשר ל"מלתעות" עצמו? דומה שמצבו טוב מאי פעם. עדיין מדובר בסרט נדיר במושלמותו, שבו כל החלקים פשוט מתחברים לזה לזה באופן הכי מעולה ומספק שאפשר להעלות על הדעת. המוזיקה, העריכה, הבימוי, הצילום, האפקטים, הדמויות, המשחק – אין כאן תו אחד שמזייף או שנייה אחת שאינה מדויקת במאה אחוז.
בתוך כך, נחמד לראות שהסרט סוף סוף מקבל את הכבוד שמגיע לו. מלבד סודרברג, רשימת המעריצים הארוכה והמרשימה של "מלתעות" כוללת במאים כמו ג'יימס קמרון, גיירמו דל טורו וג'ורדן פיל. קוונטין טרנטינו הצהיר, בגוזמה אופיינית, שמדובר בסרט הגדול ביותר שנעשה אי פעם.
מיד אחרי שיצא לאקרנים, הסרט אולי נתפס כפופולרי מדי מכדי להיות "טוב" באמת, ונכון שהיו המון במאים שהיו "קוליים" ו"נכונים" יותר משפילברג (ועדיין יש, זו לא משימה קשה במיוחד); אבל היום ברור לכולם ש"מלתעות" עולה באיכותו על רבים מהסרטים של שפילברג שנתפסים "חשובים" ו"רציניים" יותר. היום ברור, מעל לכל ספק, ש"מלתעות" הוא בדיוק מסוג הסרטים שהוא נולד לעשות. ואלף "רשימות שינדלר" לא ישכנעו אותי אחרת.