"הפייבלמנים": ספילברג הוא במאי גדול, אבל הסרט הזה הוא לא המאסטרפיס שלו

"הפייבלמנים" הוא הסרט האישי ביותר שסטיבן ספילברג בן ה-75 עשה מימיו. הוא גם הסרט המעניין ביותר שלו זה זמן רב. זו דרמה נוסטלגית, סמי-אוטוביוגרפית ושמאלצית במידה, על נער יהודי צעיר שעושה את צעדיו הראשונים כקולנוען, על רקע מערכת היחסים המתפוררת של הוריו. המקום הוא ארה"ב, הזמן הוא שנות ה-50 וה-60, והנער היהודי הצעיר הוא ספילברג (אך כאן קוראים לו סמי, ולא סטיבן).

ספילברג כתב את התסריט בעצמו (יחד עם המחזאי המהולל טוני קושנר, שעימו הרבה לשתף פעולה בשני העשורים האחרונים), ומרתק לראות כיצד הוא מבקש להציג את עצמו ואת חוויות הילדות שהפכו אותו (במהירות שיא, יש לומר) לבמאי הקולנוע המצליח בהיסטוריה (הוא היה בן 27 כשביים את "מלתעות").

כילד רך בשנים, וגם כמתבגר, אנו רואים כיצד הקולנוע משמש את סמי הצעיר ככלי מניפולטיבי ורב עוצמה לשליטה בסביבתו. בכמה רגעים יפים בחציו השני של הסרט, ניתן לראות כיצד הוא מפריד את עצמו מסביבתו והופך למתבונן חיצוני - למעין מצלמה שלוכדת את הדרמה המשפחתית הסוערת לעיתים, שמשחקת את עצמה לנגד עיניו.

בתוך כך, הדרמה המשפחתית עצמה דווקא מתגלה כחלק הפחות מוצלח (והכי פחות מורכב) בסרט, בשל התסריט הלא תמיד מעודן שחוטא לא פעם בתיאטרליות ושמתעקש להאכיל את הצופים בכפית.

פול דאנו ("זה ייגמר בדם") עושה עבודה יעילה בתור האב, איש מחשבים מבריק ורציונלי שסבור שהמיזמים הקולנועיים של בנו הם לא יותר מתחביב נחמד. מישל וויליאמס ("מנצ'סטר ליד הים"), שמגלמת את האם, לעומת זאת, מגישה הופעה מלאכותית ומנייריסטית בתור אמנית עם נפש רגישה וסוערת, שמתקשה לכבות את התשוקות שלה ולהיות עקרת בית ממושמעת.

המתח התמידי בבית המשפחה נובע מכך שכל אחד מהם "מייצג" צד אישיותי אחר (הוא את הראש, היא את הלב), וכצפוי, סמי (שמגולם על ידי מתאו זוריאן כילד וגבריאל לה-בל כנער) נקרע בין שניהם.

העניינים מסתבכים כהוגן כשסמי מגלה שאחד מסרטיו הביתיים, שצולם במהלך חופשת קמפינג משפחתית, מכיל סוד אפל שירסק את תמימותו וישנה את חייו לנצח. בחלקים אלה של הסרט - שבאופן משעשע, קצת מזכירים גרסה משפחתית של "JFK" של אוליבר סטון - מצלמת הקולנוע הופכת לכלי מציצני שבכוחה לחשוף את האמת הכואבת, וספילברג הילד כאילו הופך לרגע לדמות הראשית ב"יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני (או "התפוצצות" של בריאן דה פלמה).

אם גדלתם על סרטיו של סטיבן ספילברג, "הפייבלמנים" יספק לכם עניין רב. כיף לזהות את הרפרנסים הרבים לסרטיו שפזורים ברחבי היצירה ("מפגשים מהסוג השלישי", "להציל את טוראי ראיין", "שודדי התיבה האבודה", "אי.טי" ועוד - כולם נותנים כאן הופעות אורח קצרות, בצורה כזו או אחרת). תענוג להיחשף למקורות ההשראה שעומדים מאחורי שלל האימג'ים האיקוניים שיצר במהלך הקריירה שלו. גם ה-origin story עצמו של סמי/סטיבן כקולנוען, שמתכתב עם תמות שתמיד היו דומיננטיות בסרטיו של ספילברג (ושמבקש להסביר מדוע העדיף להתרחק מנושאים אחרים), מספק שפע של חומר למחשבה ולניתוח.

עם זאת, מלבד שתי סצנות מעולות - האחת עם השחקן הקשיש ג'אד הירש, שמגיש מונולוג משעשע ומלא תשוקה שקושר בין אמנים לבין נרקומנים, והשנייה שמתרחשת ממש בסופו של הסרט, כשסמי פוגש את הגיבור הגדול שלו, הבמאי ג'ון פורד – "הפייבלמנים" לא באמת ממריא לשחקים, ואותי, לפחות, הוא גם לא הצליח לרגש.

זה סרט מעניין, כי ביופיק על ספילברג בבימויו של ספילברג, בהגדרה, לא יכול לא להיות מעניין. אבל בסופו של דבר, איך שלא תסתכלו עליה, זו גם יצירה מינורית למדי שהונדסה כדי לקבע נרטיב, כדי להנציח מיתוס וכדי לזכות באוסקרים (כמובן).

לטעמי, היא לא מגיעה לרמה של סרטים נוסטלגיים וסמי-אוטוביוגרפיים אחרים שהופקו בשנים האחרונות (כמו "ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון, או "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו), והיא גם רחוקה שנות אור מ"יהודי טוב" של האחים כהן (שמספר סיפורים דומים מאוד לאלה שמסופרים כאן, רק שהוא עושה את זה בצורה הרבה יותר אפקטיבית, מחוכמת ומטלטלת). אין ספק שסטיבן ספילברג הוא במאי גדול - אבל "הפייבלמנים" הוא לא המאסטרפיס שלו.

"הפייבלמנים", ארה"ב 2022

ציון: 7