ההסברה הישראלית מציגה - קריסה: כיצד הטבח המתועד ביותר שהיה הספיק להישכח

20 חודשים לאחד ממעשי הזוועות הנוראיים ביותר שראתה האנושות - טבח 7 באוקטובר - וקשה להאמין מה גודל השיתוק שאחז בהסברה הישראלית. אף שמדובר בפשע נגד האנושות שתועד בשידור חי, ושלא חסרים אמצעים וכלים להנכיח אותו בשיח העולמי, אפילו ידידי ישראל בעולם כבר מודים ששכחו אותו.

או כפי שניסחה זאת בעדינות אתמול, השרה האמריקנית להגנת המולדת, קריסטי נואם, בעת שתצפתה על עזה מאנדרטת החץ השחור: "אנחנו באמריקה זוכרים אבל לא זוכרים, כמה נורא זה היה ומה חמאס עשה לעם היהודי ב-7 באוקטובר". כן, אפילו נציגתו של טראמפ, קצת שכחה. מה יגידו עוכרי ישראל.

לא במקרה הטבח ירד מהרדאר של נואם ודומיה. הסיבה לכך היא שישראל הפסיקה לספר עליו. הממשלה, שאחראית לשמר את מעמדנו בעולם ולהסביר את צדקת דרכנו – משותקת. היא עסוקה במריבות פנימיות ושוכחת שיש עולם שם בחוץ.

במקום שישראל והעם היהודי יהיו אלה שצועקים יום יום, 'אני מאשים', נדחקנו לפינה. מכונת התעמולה האנטי ישראלית מטיחה בישראל האשמות שווא על רעב ופשעי מלחמה, ואנחנו? משותקים. אפילו קרב בלימה אין כנגד עלילות הדם שמוטחות ישראל.

דווקא כשצריך, אין מי שידבר, יראה ויספר

מה זה אומר בפועל? שאין דוברים שעולים להתראיין, אין סרטונים ברשתות, אין הצפת אינפורמציה לכתבים, אין קמפיינים יזומים. דווקא בזמן שצריך אותה הכי הרבה, ההסברה משותקת.

הרושם שרווח בתקשורת העולמית, בכלל זה אצל מדינות אוהדות ומנהיגים תומכים, הוא שמשהו לא בסדר בהתנהגות הישראלית. על אחת כמה וכמה, אם מבית יוצאים קולות שמאשימים את ישראל ב"הריגת תינוקות כתחביב".

כפועל יוצא, מהלכים בינלאומיים נגד ישראל תופסים תאוצה. זהו מקרה קלאסי שבו העדר דיפלומטיה ציבורית, מוביל לנזקים דיפלומטיים בעולם האמיתי.

קחו את פרשת "הרג תשע הילדים של משפחה אחת", לדוגמה. מעבר לשאלה אם מדובר באמת או שקר, כשההסברה של ישראל מתפקדת שולחים מיד מפקד או טייס שיסביר עד כמה אנחנו עושים הכל כדי למנוע הרג בלתי מעורבים. אך כשאין הסברה, השקר מתפשט כמו אש.

דוגמה נוספת. הסברה מתפקדת הייתה אומרת לעולם שהמלחמה מתארכת דווקא משום שישראל נזהרת על החטופים ועל האזרחים בעזה. אך כשההסברה לא מתפקדת, העולם קונה את הנרטיב שאנחנו נלחמים סתם.

מר הסברה לא מינה מחליפים

הכישלון המפואר הזה לא מגיע במקרה, אלא כתוצאה משיתוק ממשלתי. לפני 20 שנה כבר הוחלט שמשרד ראש הממשלה יתפעל את מערך הסברה הלאומי. בעבר, המטה הזה התמודד עם משברים קטנים בהרבה.

ואולם, זה כמה שנים שאין ראש מערך הסברה וגם לא ממלא מקום. נתניהו, מר הסברה בשמו השני, לא מינה מחליפים למי שפרשו. חלק מעובדי המערך נשלחו למלא תפקידים אחרים, אלה שנותרו עושים כמיטב יכולתם, אבל זה לא מספיק.

בד בבד, דובר צה"ל החדש עדיין לא ממלא את הוואקום שנוצר בתקשורת הבינלאומית מאז פרישתו של דניאל הגרי. האחרון, הבין היטב את חשיבות ההסברה החוצה ודאג להסביר את ישראל בהרבה שפות. כיום זה לא קורה.

כסוג של תחלופה, שר החוץ גדעון סער, עורך מסיבת עיתונאים שבועית לכתבים הזרים. סער גם הביא אתו תקציב עתק של חצי מיליארד ש"ח למשרד החוץ, שנתחים נרחבים ממנו מיועדים להסברה. ואולם, הסחבת והבירוקרטיה של משרדי הממשלה, עדיין לא הופכים את הכסף הזה לקמפיינים. עינינו הרואות.

בד בבד, ישנם מאבקים וסכסוכים פנימיים בין הגופים והאנשים שתפקידם הרשמי להסביר אותנו בעולם. כלומר, במקום להיאבק בשיטפון השנאה לישראל, הם נלחמים איש באחיו. בשורה התחתונה, דווקא בתקופה שבה ישראל והעם היהודי היו צריכים להיות בשיאה של "המערכה על התודעה", הם עומדים בצד מסוכסכים ונכלמים. וזה למען האמת, בלתי נתפס.