אין דבר כזה ניצחון מוחלט: הממשלה לא צריכה להמציא דברים ולא לעסוק בתרגילי חשיבה אסטרטגית

ב־10 ביוני 1967 הגיעה מלחמת ששת הימים לסיומה. מלחמה עטורת הישגים וניצחונות ששינתה את פני מדינת ישראל והמזרח התיכון. באותו יום השתלטו כוחות צה"ל על רמת הגולן, הגיעו אל שפת תעלת סואץ והשלימו את כיבוש יהודה ושומרון, ובכלל זה ירושלים המזרחית ובה הר הבית.

הניצחון הישראלי היה ברור ומכריע, ושליטי ערב היו הראשונים להודות בפומבי בתבוסתם, והפסיקו את האש בקווים החדשים שלאורכם נערך צה"ל.

והנה, פחות משלושה שבועות לאחר שהסתיימה המלחמה והושג הניצחון חידשו המצרים את האש, חצו את התעלה ותקפו את מוצבי צה"ל מן העבר הישראלי שלה. כמה חודשים לאחר מכן עלה בידיהם להטביע את המשחתת "אילת".

כך החלה "המלחמה שאחרי המלחמה", שנודעה לימים בשם "מלחמת ההתשה". כמה שבועות לאחר מכן חידשו הסורים את האש ברמת הגולן, וכך נגררנו למלחמה ממושכת ועקובה מדם שבמהלכה נפלו קרוב ל־1,000 חיילים ישראלים. מלחמת ההתשה היוותה נדבך חשוב עבור הערבים בבניית כוחם ובהיערכותם הצבאית לקראת מלחמת יום הכיפורים.

גם את מלחמת יוה"כ ראוי לזכור כהישג צבאי מרשים, שהרי צה"ל הצליח להתאושש מההפתעה שספג, להכריע את מתקפת האויב ולהשתלט על שטחים. אלא שגם כאן לא הביאה הפסקת האש לשקט, כי הסורים חידשו את הלחימה עד שנחתם במאי 1974 הסכם להפרדת הכוחות בחזית הגולן.

למעשה, הפעם היחידה שסכסוך צבאי הסתיים בשקט הנמשך עד היום הוא כשמנחם בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים. בגין הסביר למבקריו כי "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה", ואכן עובדה היא כי הגבול המצרי, שהיה גבול אשר הציב עבורנו איום קיומי לאורך 25 השנים הראשונות לעצמאותנו, הפך במחי הסכם מדיני לגבול שקט.

כל זה מלמדנו שניצחון במלחמות ישראל־ערב הוא אפשרי ובר השגה והוא עשוי להביא עימו רווחים עצומים עבור מדינת ישראל. אבל אף פעם אין מדובר ב"ניצחון מוחלט", שהוא בבחינת סיסמה אשר אין מאחוריה דבר. החוכמה היא להבין מה ניתן להשיג ומה לא, ובעיקר לשמור על פירות ניצחונותינו.

הדוגמה המובהקת לכך היא מלחמת העצמאות. מלחמה זו היתה הארוכה והקשה במלחמות ישראל. צה"ל הצליח להביס את ערביי ארץ ישראל וצבאות ערב שפלשו כדי לעזור להם, והישגיו הובילו למפנה טריטוריאלי ודמוגרפי היסטורי.

אבל המלחמה הסתיימה בניצחון מוחלט, שהרי כשנחתמו הסכמי הפסקת האש נותרה עזה בשליטה מצרית, הצבא הירדני שלט בהר הבית ובמזרח ירושלים, והסורים שכשכו את רגליהם בכנרת.

אבל לישראל היה אז דוד בן־גוריון, מנהיג אמיתי, הגדול ביותר שקם לנו ושהוביל את המדינה לתקומה ולניצחון. גדולתו היתה לדעת מתי להפסיק. הוא הבין שיש נקודה אשר בה המשך הלחימה חדל לשרת את מטרותינו הלאומיות וגם יכול לכרסם בהישגינו. לכן עצר את הלחימה והעניק עדיפות לשיקום הצבא, לבניית החברה והכלכלה ולקליטת עלייה. וכל זה היה הניצחון השני במלחמה, "מוחלט" יותר מקודמו.

הממשלה הנוכחית לא צריכה להמציא דבר וגם לא לעסוק בתרגילי חשיבה אסטרטגית, אם הדבר מעבר ליכולתה. כל שהיא צריכה לעשות הוא ללכת בעקבות קודמיה. אלו ידעו מתי לומר די, וכיצד לשמר ניצחון ולממש את רווחיו, וגם נמנעו מלשווק אשליות כאילו בסכסוך שבו אנו נתונים יש ניצחונות מוחלטים.

בשבוע שעבר ציינו 600 יום למלחמה בעזה, וברור שלמרות הישגינו ניצחון מוחלט לא יהיה בה. לכל היותר, "ניצחון מוחלט" לנשיא טראמפ שיקבע את המועד ואת תנאי הסיום שלה. ומי שלא לומד מההיסטוריה עלול למצוא עצמו "אוכל את הדגים הסרוחים ומגורש מהעיר".