איזה חתיך אל-ג'ולאני. פייר, אחרי שטראמפ הסב את תשומת ליבי לעניין, גם אני, הטרו מושבע, חשתי מעין דגדוג של משיכה חייתית לנשיא סוריה, שחזר בתשובה והפך סמל למתינות פרגמטית.
לא ייאמן איך פעם אחר פעם המערב הולך שולל אחרי השקרנים האסלאמיסטים. לא מכירים את מורשתם, לא מבינים את מערכת ההפעלה שלהם. מזל שהם עצמם מתבטאים בעניין, אז מי שרוצה לדעת לא צריך ללכת רחוק.
הנה שני ציטוטים שלהם עצמם, שאני מביא באדיבות ערוץ הטלגרם המצוין "חדשות כרמל". הראשון: "הראו להם מה שהם רוצים לראות, מכרו להם מה שהם רוצים לקנות, האכילו אותם במה שמחזק את אמונתם. הציעו להם משהו שהם רוצים להאמין בו, לא מה שאנחנו רוצים שהם יאמינו בו. תוכנית מטעה היא מראה שבה האויב רואה את השתקפות נקודת המבט שלו" (סייף אל־עאדל, ראש פעולות חוץ של אל־קאעידה).
מדהים. כל התורה בשני משפטים. גם 7 באוקטובר מגולגל פה קטן־קטן, ודאי שהשינוי ה"מדהים" שעבר אחמד א־שרע אל־ג'ולאני כלפי חוץ, בעוד בפנים הוא נשאר אותו עורף ראשים.
והנה עוד ציטוט חשוב: "תנו לאויבים רבים לחשוב שאתם מתונים, ולא להבין אתכם היטב. עדיף להם לחשוב שאתם 'מתונים' וש'יש בכם תקווה'. זוהי צורה של הטעיה והסוואה במלחמה והיא מותרת, רצויה ונדרשת, השבח לאל" (עטיללה אל־ליבי, מנהיג בכיר באל קאעידה).
ג'יהאדיסטים אינם משתנים. הם נשארים אותו דבר, כי זה החלב הרעיל שינקו מלידתם, בתת־התרבות שבה גדלו. נכון, יש מתי מעט שראו את האור וחזרו בתשובה, אבל אז זה נראה אחרת. אז מדובר ביציאה פומבית נגד כל מה שהאמנת בו, ודוגמה מצוינת היא "הנסיך הירוק", מסעב חסן יוסף, שהיה ילד חמאס והיום מייצג את ישראל בכל במה בינלאומית חשובה.
אני לא קונה את אל־ג'ולאני החדש. אפילו לא במסגרת כבדהו וחשדהו. אני רק בחשדהו. כמו לכל הנגועים בווירוס האיסלאם הקיצוני, יש לו סבלנות. הוא רוצה להרדים אותנו, לגרום לנו להאמין שיש הודנא־שמודנא. ואז, כשיתחזק, בעוד 20 שנה, ואנחנו נישן כהרגלנו על האף, ינשוך.
לנהל מגעים? בטח. אבל לא לשלוח למשא ומתן שום אשכנזי. אנחנו בני אירופה תמיד מתפתים לתת אמון שהצד השני רואה את העולם כמונו. הוא לא. צריך לדבר איתו כמו שמלטפים נחש. עם מקל. והלוואי שאני טועה, וכבר בשנה הבאה נאכל חומוס בחומס וניסע באוטו מנהריה לאיסטנבול. שם ניעצר ונושלך לכלא של ארדואן, אבל היה שווה.
צעירים
בטח שאני יכול לגנות את ה"צעירים" שיצאו לתקוף מפגינים למען שחרור החטופים. אני יכול להיגעל מהם וממעשיהם, ועוד יותר - לא להבין איך ראש הממשלה, ששמו נישא בפיהם כשיצאו למתקפה המכוערת, לא אומר דבר. יכול, אבל לא רוצה. זה קל מדי. אני מביט בפרצופיהם מלאי השנאה ורואה ילדות בלי אהבה, ללא חמלה. שום חיזוקים חיוביים. וזה שובר את ליבי. אדם צעיר בן 18 שיוצא מביתו כדי להכות אנשים בתואנה אידיאולוגית כלשהי, לא עושה זאת בגלל רעיון. רע לו ומר לו וליבו ריק, והוא מחפש לקבל חיזוקים מסביבה רעילה על מעשים איומים.
אני משוכנע שלחבר'ה האלה אין מושג ירוק בענייני החטופים. אין להם ולו טיעון אינטליגנטי אחד בזכות האדם שהם מקדשים בקריאותיהם הבהמיות. זה הכל צורך בהשתייכות, לא משנה למה, לא משנה המחיר. כמיהה כואבת שאין לה מענה.
אומרים ברשתות - ערסים, ביביסטים, בריוני צעצוע. הכל נכון והכל מוטעה. כי על פני השטח זה כל כך מרגיז, והאנשים האלה, מקטן עד איציק זרקא, מרעילים לנו את האוויר והאווירה, ובא רק להתפוצץ עליהם, ולקלל אותם, ולהחטיף להם כהחטפתם. אבל חייבים לראות מעבר. עם המבוגרים כבר אין מה לעשות, יש כאלה שאין ברירה אלא להכריז עליהם כאבודים, תיקון כבר בגלגול הבא, אבל צעירים עוד אפשר לתקן. אני מכיר כאלה שעלו עליהם בזמן, ועם הכוונה נכונה, אהבה, משמעת, יד מדריכה, החזירו אותם אל חיק האנושות הסבירה והתורמת לפני שהפכו לחיילים אלמונים בשירות המכונה הרעילה.
אני אומר - מה שקרה ברחובות הוא הזדמנות. המצוקה צפה על פני המים וזה הרגע הנכון לקחת אותם ולהעמיד בפניהם ברירה - או כלא נוער או מכינה קדם צבאית. ויש להקים מכינות לא רק לנוער האידאליסטי, המובחר, אלא גם לתחתית הערימה, לכל בני חוסר המזל שגדלו בבתים שבהם לא היה מה לתת, לא כלכלית, לא רגשית ולא ערכית, ולהעמיד אותם על הרגליים לפני שכל החיים בורחים להם מבין האצבעות. הזמן המשברי הזה מאפשר לכולנו לראות כמה מנותקי קשר עם הלב מסתובבים בינינו. גם בהם, נוסף על כל ההלומים והפצועים והאבלים, חייבים לטפל. אחרת מה הטעם בכלל.
אירוויזיון
עבר זמנה בטל קורבנה, אבל תחרות הזמר הלא חשובה הזאת היתה לפני שבוע חשובה מאין כמותה. המוזיקה היתה נוראית כרגיל, אבל המשמעויות מהדהדות באירופה גם ממש כרגע.
12 מדינות נתנו לנו את המקום הראשון בהצבעת הקהל. 13 כולל "שאר העולם". כלומר לפחות ב־12 מדינות התעמולה האלימה של הפלשתינים לא עובדת. לא משנה כמה אירועים יפוצצו, כמה פחד ייטעו בלב כל מי שלא חושב כמוהם, בסוף, בהצבעה אנונימית מהבית, האירופאים לא רק אוהבים את יובל רפאל, בצדק מוחלט, אלא גם אוהבים אותנו. אותנו, המבוזים, המגונים, המורחקים, המקוללים.
יותר מכל המדינות קפצה לי לעין ספרד. המדינה הזאת נמצאת תחת שלטון שמאל קיצוני, ואין שבוע שהיא לא מנפיקה איזו תועבה אנטי־ישראלית אנטישמית. הגדילו לעשות והעלו מסך שחור לפני השיר שלנו, ובו כתבו שאין לנרמל רצח עם, ותחי פלשתין.
אבל... בהצבעת הקהל, זה שחשוף כל הזמן לתעמולת שנאה, זה שברחובותיו צועדים נושאי הסמרטוט השחור־אדום־ירוק - קיבלנו מקום ראשון. זה בום לפנים. גם שלנו, גם של שונאינו. בום נעים אצלנו, בום רך כזה, ובום מסוג כאפה לכאפייה אצלם.
אירופה מתה. בתוך שנים רבות היא תיעלם ותהפוך ליבשת מוסלמית. אבל בתוך הבתים, מול הטלוויזיות, עוד חיים אנשים שמחזיקים בחשיבה חופשית, בערכים מערביים, בהבחנה תקינה בין טוב לרע מאוד
גם גרמניה הפתיעה, גם בלגיה, שמזמן הפכה לראשונת המדינות הכבושות, גם שבדיה האומללה, צרפת החטופה, אוסטרליה שהתהפכה עלינו, כולן נתנו לנו דוּז. המצב אינו גרוע כפי שנדמה. תשומת לב מיוחדת יש לתת לאזרבייג'ן, שבה זכינו גם בקהל וגם בהצבעת השופטים. מדינה מוסלמית בוחרת בנו. למה אי אפשר לשכפל את האסלאם שלהם ולהפיץ?
אירופה מתה. במדינה אחר מדינה נופלות אבני הדומינו של התרבות הישנה ומפנות את מקומן לפולשים. חוץ מהמדינות שלא מרשות למוסלמים להיכנס, כל אירופה תיעלם ותהפוך ליבשת מוסלמית בתוך שנים לא רבות. אבל בתוך הבתים, מול הטלוויזיות, עוד חיים אנשים שמחזיקים בחשיבה חופשית, בערכים מערביים, בהבחנה תקינה בין טוב לרע מאוד. הם שם.
לא תראו אותם יוצאים לרחובות, הם מפחדים ובצדק. המרחב הציבורי נכבש על ידי הערבים ומשתפי הפעולה שלהם, שבבוא היום ישלמו את המחיר הכבד ביותר, אף שהם לא יודעים את זה עדיין. אבל בתוך הבית, מול השלט, יש עדיין אנשים נורמליים שמפרידים בין אהבה לשנאה, בין זריחה לשקיעה. שקיעת המערב.
תודה ליובל רפאל שעמדה בפני הפורעים, ותודה מיוחדת לקרן פלס על השיר היפה, שבהתחלה השאיר אותי אדיש אבל אחר כך נכנס לי ללב בגדול - ומים רבים לא יכבו את האהבה אליו.
שיווי משקל
אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בגיל מסוים - בואו נקרא לו "בוגר פלוס", שיווי המשקל כבר לא שומר עלינו. צריך להתחיל לשמור עליו. מי שלא שומר, עלול לשלם על זה מחיר כבד מאוד.
נגיד אתה הולך ברחוב, יש מדרגה קטנה, אתה לא רואה אותה - והופה, אתה באוויר. נוחת בגאווה, אך על הישבן. אם זה קורה בגיל 20, אתה קופץ ואומר "וואו, איזו פדיחה". אם זה קורה בגיל 70, אתה שוכב ואומר "וואו, איפה האמבולנס?"
הנפילה הזאת עשויה להיות חלילה התחלה של אירוע מתגלגל. שבר, פלטינות, כיסא גלגלים, שיקום, צליעה, פגיעה בניידות. נפילות הן אחת הסיבות המרכזיות לאשפוזים בגיל השלישי. 350 אלף מבוגרים נופלים בשנה בארץ, 49 אלף מתאשפזים. מספרים גדולים.
שיווי משקל הוא כמו דמוקרטיה - כשיש אותו לא מרגישים, כשאין - נופלים. המדע אומר שככל שאנחנו מתבגרים, כך מערכת שיווי המשקל שלנו, שהיא שילוב של המערכת הווסטיבולרית (שבלול האוזן), הראייה, התחושה העמוקה ושרירי הליבה - נחלשת. הירידה הטבעית ביכולת הנוירולוגית, ההפחתה במסת השריר, ואפילו תרופות, עלולות לגרום לזה שנהיה "נחום־לא־תקום". וזאת בעיה. תחשבו היטב, מתי בפעם האחרונה כמעט איבדתם שיווי משקל? היום?
אז אני, כמי ששם לב שהיציבות שלו כבר לא יציבה, קודם כל נבהלתי. איפה הנער שעשה דברים על אופניים, שהיום ישלחו אותי ישר לחדר הטהרה? איפה היכולת לעמוד על רגל אחת זמן ארוך, ללכת על גדר בלי ליפול, ללכת על חבל ממשכנות שאננים עד לכותל בְּדוּך? אחרי שהבהלה התחלפה בפאניקה, החלטתי לעשות מעשים. אני לא אפול, הירך שלי לא תוחלף בירך מסגסוגת טיטניום מגולוון.
נרשמתי ליוגה. הולך שלוש פעמים בשבוע. המצב גרוע, אבל אני מתמיד. נוסף על כך, קניתי מכשיר בשם "בובו" - פלטת שיווי משקל שמחוברת לטאבלט. עומדים עליה ומשחקים משחקים שדורשים להישאר יציבים תוך כדי תזוזה. שילוב בין גיימינג לפיזיותרפיה. זה גם מחזק, גם ממכר, וגם גורם לך להרגיש צעיר טכנולוגית, לפחות עד שהנכדה שואלת אם יש מצב לחבר את זה לטיקטוק. חוצמזה, קופץ על רגל אחת במדרגות, מצחצח שיניים על הרגל השנייה, כל רגע והאתגר שלו.
שיווי המשקל הוא עניין רציני, וכמו כל דבר בגיל השלישי, אם לא מתחזקים אותו - הוא נעלם. כמו חברים ישנים, כמו זיכרונות ילדות, כמו שרירים.
תנו תשומת לב לשיווי המשקל שלכם, שלא ניפגש באורתופדית ג'.
avrigilad@gmail.com