טראמפ מחבק את א-שרע: האם ארה"ב חוזרת על טעויות העבר בסוריה?

ביום רביעי שעבר נפגש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם נשיא סוריה, אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני). נראה שטראמפ החליט להתעלם מן העובדה שעד לאותה הפגישה א־שרע היה טרוריסט מבוקש על ידי האמריקנים, ועתה הפך ברגע אחד למבוקש בוושינגטון, אבל בנסיבות אחרות לגמרי. מדובר ב"בחור צעיר ומושך", אמר טראמפ עלא־שרע, "בחור קשוח, עם עבר חזק. עבר חזק מאוד. לוחם". מעניין, אבל הנשיא האמריקני שכח לציין שה"לוחם" שאותו שיבח הנהיג ארגון אסלאמיסטי־ג'יהאדיסטי־סוני, שרדף והרג גברים, נשים וילדים בזמן מלחמת האזרחים בסוריה רק בשל אמונתם הדתית או עמדתם הפוליטית.

זו לא הפעם הראשונה שהאמריקנים הולכים אחרי משאלות לב במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, מסלול שהוביל למפח נפש במקרה הטוב ולאסון ולטרגדיה במקרה הרע.

ב־30 במארס 1949 חולל חוסני אל־זעים, רמטכ"ל הצבא הסורי, הפיכה צבאית במדינה. היתה זו ההפיכה הראשונה בסוריה, והיא פתחה את הדרך להפיכות רבות נוספות. עובדה מרתקת היא שזעים קיבל הדרכה וסיוע מוושינגטון, בייחוד מה־CIA. התפיסה האמריקנית הרומנטית האמינה שאם במדינות ערב יהיו מנהיגים לא מושחתים, נבונים ואמיצים דיים לפעול "לטובת ארצותיהם", אפשר יהיה לקדם שלום אזורי ועסקאות כלכליות.

זעים היה בעיני האמריקנים האדם המושלם לקידום מטרותיהם, ואף מודל לחיקוי גם למדינות אחרות במזרח התיכון, והוא אכן קיים את הבטחותיו. מלבד אישור להניח את צינור הנפט של חברת הנפט הסעודית־אמריקנית (Aramco) בסוריה, הציע זעים זמן קצר לפני נפילתו הסכם שלום עם ישראל - קליטת הפליטים הפלשתינים שברחו לסוריה בתמורה לשטחים ולחלק מהכנרת.

הבעיה היתה שעם כל האופוריה מסביב, זעים פיתח שיגעון גדלות עד שהצליח להשניא את עצמו על כולם, אפילו על בעלי בריתו האמריקנים. ב־14 באוגוסט 1949 הוא הודח בהפיכה צבאית והוצא להורג באותו היום. עבור האמריקנים היה זה ניסיון שנכשל.

נכון, אין להשוות בין סוריה של 1949 לזו של 2025. אולם יש ציפייה מארה"ב, שאחרי 80 שנה של מעורבות במזרח התיכון תלמד דבר אחד או שניים על תרבות, על מסורת דתית, על מניעים אידיאולוגיים, ובעיקר על טבעם של אנשים ומנהיגים באזור.

נקודה זו בולטת במיוחד אחרי פגישת הפסגה הנשיאותית בין טראמפ לא־שרע. טראמפ הסיר את הסנקציות האמריקניות מעל סוריה ופתח את הדרך לשיקומה. ואם אנחנו מחפשים לערוך אנלוגיות בין זעים לא־שרע, גם עכשיו האמריקנים הציגו דרישות למשטר הסורי החדש. טראמפ קרא לא־שרע לחולל לא פחות ממהפכה ביחסי החוץ של סוריה: הצטרפות להסכמי אברהם וגירוש טרוריסטים פלשתינים מהמדינה. השאלה היא: האם א־שרע, שעדיין לא מחזיק במלוא רסן השלטון בסוריה השסועה וההרוסה, יכול להוביל למהלך מרחיק לכת שכזה?

נכון, אין להשוות בין סוריה של 1949 לזו של 2025. אולם יש ציפייה מארה"ב, שאחרי 80 שנה של מעורבות במזרח התיכון תלמד דבר אחד או שניים על תרבות, על מסורת דתית, על מניעים אידיאולוגיים, ובעיקר על טבעם של אנשים ומנהיגים באזור

עד כה לא היו תנועה או ארגון אסלאמיסטי שתפסו את השלטון והחליטו לוותר על האידיאולוגיה שלהם. אדרבה, בכל מקרי העבר הצלחה אחת הובילה לעלייתו של גל אסלאמי שביקש להפיץ את הבשורה. כך היה באיראן לאחר המהפכה ב־1979, וכך גם בעקבות "האביב הערבי" עת תנועות אסלאמיות, חלקן מבית המדרש של "האחים המוסלמים", שתפסו את השלטון במצרים, בתוניסיה, בלוב, ועכשיו גם בסוריה. ומכאן שתפיסת עולמו של א־שרע, בעברו איש אל־קאעידה ודאעש, לא צפויה להיות שונה.

אולם הסדר המזרח־תיכוני החדש שהניח טראמפ בביקורו באזור, מצריך את מקבלי ההחלטות בירושלים לגבש מדיניות מחוץ לקופסה. טוב עשתה ישראל שנכנסה לאזור החיץ המתפרס בינה לבין סוריה מכתר החרמון ועד לחמת גדר, אך עתה נדרש הצעד הבא. אם טראמפ מדבר שלום, אין זה אומר שצריך ללכת שבי אחריו, אבל כן לשמוע מה יש לדמשק להציע, ואילו ערובות ביטחוניות ארה"ב ואירופה יכולות לספק לנו במקרה שנגיע להסדר. בשלב זה עדיף להיות חכמים מאשר צודקים. את ה"אמרתי לכם" אפשר יהיה לשמור לאחר כך.