מי שקורא אותי כאן כבר תקופה יודע שאני נוהגת לפקוד את מכון הכושר באופן קבוע. אחרי שנים שבהן עשיתי פילאטיס, יוגה, או כלום בכלל, גיליתי שאני טיפוס של מכון כושר. נכון, אם הייתי ממשיכה להקפיד על תרגול יוגה, היתה לי יציבה של בלרינה וגם יכולת לשבת על הרצפה, אבל השיעורים הם תמיד או מוקדם מדי או מאוחר מדי או עם המורה שקצת מסריח. אם הייתי נשארת בפילאטיס היה לי טוסיק יותר יפה, אבל כנראה הייתי רוצחת את המתאמנת ההיא שמדברת חזק מדי. מהון להון, מכון הכושר תפס.
מכוני כושר היו אופנתיים למדי לפני שני עשורים בערך, ואז תפסו את מקומם הספינינג, הזומבה, הפילאטיס, היוגילאטיס, הטי.אר.אקס, האי.אם.אס, הקיקבוקס והקרוספיט. מכיוון שגם אני הייתי אופנתית למדי לפני שני עשורים, אני לא מתרגשת. מי שיודע מה טוב - כלומר, קשישים שתמיד מגיעים לפנייך ועוזבים אחרייך ואולי הם פשוט גרים על ההליכון הזה - נשאר נאמן.
היתרונות ברורים: אני באה מתי שמתחשק לי, מקיימת מינימום תקשורת עם בני אדם אחרים, ואני יכולה לשמוע בנחת את הפודקאסט שאני אוהבת, שבו דנים בהרחבה על ריבים בין משפיעניות אינסטגרם ומה אומר עליך סוג המיונז שבו אתה משתמש. בפרק האחרון גילינו בתדהמה שמירי מסיקה קונה מיונז תלמה! סטירת לחי לכל מי שהניח, בתמימותו, שהיא אישה של היינץ או הלמנ'ס.
תגלית מדהימה לגביה בפרק האחרון. מירי מסיקה בהופעה | צילום: איה זך
כל האידיליה הזו כמובן מתרחשת אך ורק בשעות הבוקר. אם אתם אנשים עם עבודה אמיתית, תיאלצו להגיע בשעות העומס ולחלוק את המכון עם חבורות של גברים צועקים, זועקים, נאנקים ונאנחים, שחופרים אחד לשני על חלבון וחומצות אמינו. בהן צדקי, בבוקר אני יכולה לעשות לחיצת חזה עם קשת מוגזמת בגב התחתון, ואף אחד לא יעיף בי מבט אפילו. בבוקר אני יכולה ליהנות ממבחר עצום של הליכונים פנויים, ממלתחות נקיות ומהלוקרים שלא צריך להתכופף אליהם. אצבע בעין ממש לכל קוראיי השכירים. אם זה מנחם אתכם, לי אין קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, שי לחג או עתיד.
חשוב לי להדגיש שההמלצה מגיעה מהלב. אין לי מניות במכון הכושר וממילא הוא שייך לעירייה, מה שהופך אותו למכון כושר שאינו מגניב בעליל. מכשירים, משקולות, מראות, שטיח גומי, מוזיקת טכנו גנרית ואותם שני גברים בפנסיה שלעולם לא מביאים איתם מגבת. זה מכעיס אותי מאוד, ולכן אני נועצת בהם מבטים שיפוטיים שהם לא שמים לב אליהם.
אם הייתי נשארת בפילאטיס היה לי טוסיק יותר יפה, אבל כנראה הייתי רוצחת את המתאמנת ההיא שמדברת חזק מדי. מהון להון, מכון הכושר תפס
עד לאחרונה לא ידעתי עד כמה חשוב שחדר הכושר שלך יהיה לא מגניב. את כל זה גיליתי כמעט במקרה, כשבן הזוג שידל אותי לבוא איתו פעם אחת למכון הכושר שלו, כדי להתרשם. ככה זה, את לא יודעת מה יש לך ביד עד שנכנסת למכון תל־אביבי עמוס באנשים יפים, רזים ושזופים, לבושים בבגדי ספורט יקרים מדי, שלאף אחד מהם אין עבודה אמיתית, ככה שכולם תמיד שם, עם האיירפודס והזיפים שלהם. אפילו המוזיקה מגניבה, איף.
למען השם, זה לא אמור להיות כיף ללכת למכון כושר, פעולה שכוללת גם לקום, גם לצאת מהבית וגם להתאמץ, אבל אני הולכת למכון כושר כדי שהברכיים שלי לא יעשו קולות מוזרים כשאני משתמשת בהן וגם כדי להרגיש טוב עם עצמי, מה שמתברר קשה יותר כשאת מוקפת בנות 25 שמתאמנות בחזייה.
בחור אחד, שבבירור לא עובד בהייטק, פרס את מזרן היוגה המעוצב שלו קרוב מדי אלי והתרומם לעמידת ראש. גבר אחד הסביר לגבר אחר איפה ה־Airbnb הקבוע שלו באתונה. הייתי האישה היחידה בלי לק ג׳ל ועם טי־שירט שכתוב עליה ״קורס מדריכות שריון 99׳ - האישה שבטנק תנצח״. ניסיתי לעבור כמה שפחות ליד מראות, אבל ידעתי בלב שהשיער שלי עומד ושאני לא גורבת את הגרביים הנכונות.
אני לא בטוחה אילו גרביים אמורים לגרוב עם נעלי ספורט בנות חמש, אבל לא את אלה. נשים ניגשו להגיד לי שהן אוהבות את השירים שלי, והתאמצתי מאוד להעמיד פנים שזה כן זמן מתאים להגיד לי את זה כי אני לא רוצה להיות כפוית טובה. הנה עוד דבר שלעולם לא היה קורה במכון הכושר שלי, כי ליתר המתאמנים קוראים מוחמד או גרישה.
במשך כל הזמן הזה, בן הזוג עבר ממכשיר למכשיר, בהה בחלל, מרוכז בפודקאסט שלו על מלחמת העולם השנייה. בכל כמה דקות הפרעתי לו כדי להתלונן. אחרי הכל, הוא הביא אותי לשם. אחרי 50 דקות סיימתי את האימון, התיישבתי על הספסל המעוצב מול הלוקרים מהעץ וארזתי את התיק שלי. בן הזוג הגיע ושאל אם אני מוכנה לזוז. "לא הבאת איתך כלום?", שאלתי. "לא", הוא ענה. "איפה המגבת שלך?", "אין לי מגבת". הבטתי בו מזועזעת. אחר כך לא דיברתי איתו יומיים.
